א מֹאזְנֵ֣י מִ֭רְמָה תּוֹעֲבַ֣ת יְהוָ֑ה וְאֶ֖בֶן שְׁלֵמָ֣ה רְצוֹנֽוֹ׃ ב בָּֽא־זָ֭דוֹן וַיָּבֹ֣א קָל֑וֹן וְֽאֶת־צְנוּעִ֥ים חָכְמָֽה׃ ג תֻּמַּ֣ת יְשָׁרִ֣ים תַּנְחֵ֑ם וְסֶ֖לֶף בּוֹגְדִ֣ים ושדם (יְשָׁדֵּֽם׃) ד לֹא־יוֹעִ֣יל ה֭וֹן בְּי֣וֹם עֶבְרָ֑ה וּ֝צְדָקָ֗ה תַּצִּ֥יל מִמָּֽוֶת׃ ה צִדְקַ֣ת תָּ֭מִים תְּיַשֵּׁ֣ר דַּרְכּ֑וֹ וּ֝בְרִשְׁעָת֗וֹ יִפֹּ֥ל רָשָֽׁע׃ ו צִדְקַ֣ת יְ֭שָׁרִים תַּצִּילֵ֑ם וּ֝בְהַוַּ֗ת בֹּגְדִ֥ים יִלָּכֵֽדוּ׃ ז בְּמ֤וֹת אָדָ֣ם רָ֭שָׁע תֹּאבַ֣ד תִּקְוָ֑ה וְתוֹחֶ֖לֶת אוֹנִ֣ים אָבָֽדָה׃ ח צַ֭דִּיק מִצָּרָ֣ה נֶחֱלָ֑ץ וַיָּבֹ֖א רָשָׁ֣ע תַּחְתָּֽיו׃ ט בְּפֶ֗ה חָ֭נֵף יַשְׁחִ֣ת רֵעֵ֑הוּ וּ֝בְדַ֗עַת צַדִּיקִ֥ים יֵחָלֵֽצוּ׃ י בְּט֣וּב צַ֭דִּיקִים תַּעֲלֹ֣ץ קִרְיָ֑ה וּבַאֲבֹ֖ד רְשָׁעִ֣ים רִנָּֽה׃ יא בְּבִרְכַּ֣ת יְ֭שָׁרִים תָּר֣וּם קָ֑רֶת וּבְפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים תֵּהָרֵֽס׃ יב בָּז־לְרֵעֵ֥הוּ חֲסַר־לֵ֑ב וְאִ֖ישׁ תְּבוּנ֣וֹת יַחֲרִֽישׁ׃ יג הוֹלֵ֣ךְ רָ֭כִיל מְגַלֶּה־סּ֑וֹד וְנֶאֱמַן־ר֝֗וּחַ מְכַסֶּ֥ה דָבָֽר׃ יד בְּאֵ֣ין תַּ֭חְבֻּלוֹת יִפָּל־עָ֑ם וּ֝תְשׁוּעָ֗ה בְּרֹ֣ב יוֹעֵֽץ׃ טו רַע־יֵ֭רוֹעַ כִּי־עָ֣רַב זָ֑ר וְשֹׂנֵ֖א תֹקְעִ֣ים בּוֹטֵֽחַ׃ טז אֵֽשֶׁת־חֵ֭ן תִּתְמֹ֣ךְ כָּב֑וֹד וְ֝עָרִיצִ֗ים יִתְמְכוּ־עֹֽשֶׁר׃ יז גֹּמֵ֣ל נַ֭פְשׁוֹ אִ֣ישׁ חָ֑סֶד וְעֹכֵ֥ר שְׁ֝אֵר֗וֹ אַכְזָרִֽי׃ יח רָשָׁ֗ע עֹשֶׂ֥ה פְעֻלַּת־שָׁ֑קֶר וְזֹרֵ֥עַ צְ֝דָקָ֗ה שֶׂ֣כֶר אֱמֶֽת׃ יט כֵּן־צְדָקָ֥ה לְחַיִּ֑ים וּמְרַדֵּ֖ף רָעָ֣ה לְמוֹתֽוֹ׃ כ תּוֹעֲבַ֣ת יְ֭הוָה עִקְּשֵׁי־לֵ֑ב וּ֝רְצוֹנ֗וֹ תְּמִ֣ימֵי דָֽרֶךְ׃ כא יָ֣ד לְ֭יָד לֹא־יִנָּ֣קֶה רָּ֑ע וְזֶ֖רַע צַדִּיקִ֣ים נִמְלָֽט׃ כב נֶ֣זֶם זָ֭הָב בְּאַ֣ף חֲזִ֑יר אִשָּׁ֥ה יָ֝פָ֗ה וְסָ֣רַת טָֽעַם׃ כג תַּאֲוַ֣ת צַדִּיקִ֣ים אַךְ־ט֑וֹב תִּקְוַ֖ת רְשָׁעִ֣ים עֶבְרָֽה׃ כד יֵ֣שׁ מְ֭פַזֵּר וְנוֹסָ֥ף ע֑וֹד וְחוֹשֵׂ֥ךְ מִ֝יֹּ֗שֶׁר אַךְ־לְמַחְסֽוֹר׃ כה נֶֽפֶשׁ־בְּרָכָ֥ה תְדֻשָּׁ֑ן וּ֝מַרְוֶ֗ה גַּם־ה֥וּא יוֹרֶֽא׃ כו מֹ֣נֵֽעַ בָּ֭ר יִקְּבֻ֣הוּ לְא֑וֹם וּ֝בְרָכָ֗ה לְרֹ֣אשׁ מַשְׁבִּֽיר׃ כז שֹׁ֣חֵֽר ט֭וֹב יְבַקֵּ֣שׁ רָצ֑וֹן וְדֹרֵ֖שׁ רָעָ֣ה תְבוֹאֶֽנּוּ׃ כח בּוֹטֵ֣חַ בְּ֭עָשְׁרוֹ ה֣וּא יִפֹּ֑ל וְ֝כֶעָלֶ֗ה צַדִּיקִ֥ים יִפְרָֽחוּ׃ כט עוֹכֵ֣ר בֵּ֭יתוֹ יִנְחַל־ר֑וּחַ וְעֶ֥בֶד אֱ֝וִ֗יל לַחֲכַם־לֵֽב׃ ל פְּֽרִי־צַ֭דִּיק עֵ֣ץ חַיִּ֑ים וְלֹקֵ֖חַ נְפָשׂ֣וֹת חָכָֽם׃ לא הֵ֣ן צַ֭דִּיק בָּאָ֣רֶץ יְשֻׁלָּ֑ם אַ֝֗ף כִּֽי־רָשָׁ֥ע וְחוֹטֵֽא׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רש"י

רש״י

פסוק ב:
בא זדון ויבא קלון ואת צנועים חכמה. תבוא חכמה:
פסוק ג:
תומת ישרים תנחם. תנהלם:
פסוק ג:
וסלף בוגדים ישדם. ישדדם:
פסוק ו:
צדקת ישרים תצילם ובהות בוגדים ילכדו. בהוות שהם עושים הם נלכדים והמקרא מסורס הוא כלומר ובוגדים בהוות ילכדו:
פסוק ז:
במות אדם רשע תאבד תקוה. תקות כל הבוטחים בו:
פסוק ז:
ותוחלת אונים אבדה. תוחלת בניו שהם אונו אבדה כי בזכותו לא תבוא להם טובה אבל במות צדיקים יש לבניהם מבטח בצדקתם:
פסוק ח:
צדיק מצרה נחלץ. במות רשע ולמקרא העליון זה מחובר:
פסוק ט:
בפה חנף. חנף המסית חבירו בדרך רע משחיתו בפיו:
פסוק ט:
ובדעת צדיקים יחלצו. והצדיק נחלץ ממנו בדעת התורה שהזהירה עליו לא תאבה לו וגו' (דברים יג):
פסוק יא:
תרום קרת. תתקיים תקרת הבית בגבהה מלפול בעוד שהיו מלכי יהודה ישרים העמידה תפילתם את בית המקדש:
פסוק יב:
ואיש תבונות יחריש. כשמבזהו החסר לב כמו שאול דכתיב ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש (ש"א יא):
פסוק יד:
באין תחבולות. כשהצרה באה על ישראל ואינן נותנין לב להבין להתענות ולעשות תשובה יפול עם:
פסוק טו:
רע ירוע. הרשע יתרוצץ אשר ערב לבו לעבודת גלולים:
פסוק טו:
ושונא תוקעים. תוקעים כף לעשות רע וללכת בעצתם, ורבותינו דרשוהו בערבות ממון:
פסוק טז:
תתמוך כבוד. כנסת ישראל תקרב תמיד לכבוד הקב"ה ותורתו:
פסוק טז:
ועריצים יתמכו עשר. בני אדום מתקרבים אצל גניבות ממון וגזל:
פסוק יז:
גומל נפשו. גומל טובה לקרוביו איש חסד איש שהוא חסיד:
פסוק יז:
ועכר שארו אכזרי. והאכזרי הוא עוכר את קרוביו:
פסוק יח:
רשע עשה פעולת שקר. פעולתו של רשע משקרת לו כסבור שתתקיים בו הצלחתו והכל אבד:
פסוק יח:
וזורע צדקה שכר אמת. והזורע צדקה היא פעולה של אמת כי בודאי בטוח הוא שיקבל פעלו בסוף:
פסוק יח:
שכר. קרוניא"ל בלעז כאדם הסוכר אמת המים כדי ללקוט דגים ובטוח שימצא שם דגים הרבה ודומה לו כל עושי שכר אגמי נפש (ישעיהו י״ט:י׳):
פסוק יט:
כן צדקה לחיים. אמתו של צדקה סופה לחיים כמו כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כ״ז:ז׳):
פסוק כא:
יד ליד. כלומר מיד הקב"ה לידו תבוא לו שכר פעולתו ולא ינקה מן הרעה אשר עשה:
פסוק כב:
נזם זהב באף חזיר. שמלכלך אותה באשפות כן תלמיד חכם הסר מן הדרך הטובה:
פסוק כב:
וסרת טעם. פורש מן התורה:
פסוק כג:
תקות רשעים עברה. בטוחים ומקוים לגהינם:
פסוק כד:
יש מפזר. ממונו כגון לצדקה ונוסף עוד:
פסוק כד:
וחושך. עצמו מיושר אך למחסור יהיה לו:
פסוק כה:
נפש ברכה. שהוא ותרן בממונו וכל לשון ברכה פישון בלעז:
פסוק כה:
ומרוה. שמשביע את העניים:
פסוק כה:
גם הוא יורא. ישבע טוב:
פסוק כו:
מונע בר. מלמד תורה:
פסוק כז:
שוחר טוב. החפץ להדריך את הבריות בדרך טובה ומוכיח ומיסר אותם:
פסוק כז:
יבקש רצון. הוא חפץ שיהיה הקב"ה רוצה בם ומתפייס עמם, רצון, אפיימינ"ט בלעז:
פסוק כט:
עוכר ביתו ינחל רוח. אדם עצל שינחל רוח תמיד ואינו יגע בתורה ולא במלאכה סוף עוכר את בני ביתו שאין להם מה לאכול:
פסוק ל:
פרי צדיק. גמול פירות מעשה הצדיקים עץ חיים הם לעולם:
פסוק ל:
ולוקח נפשות חכם. מי שהוא חכם קונה לו נפשות שמלמדם דרך טוב והרי הם לו כאלו קנאם כענין שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳):
פסוק לא:
הן צדיק בארץ ישולם. למה יבטח הרשע בשעה שמצלחת לו הלא הוא רואה שהצדיק משתלם שכר העבירה שבידו בעודו על הארץ בחיים:
פסוק לא:
ואף כי רשע וחוטא. וכ"ש שסופו של רשע להשתלם לו או בחייו או במותו: