א מֹאזְנֵ֣י מִ֭רְמָה תּוֹעֲבַ֣ת יְהוָ֑ה וְאֶ֖בֶן שְׁלֵמָ֣ה רְצוֹנֽוֹ׃ ב בָּֽא־זָ֭דוֹן וַיָּבֹ֣א קָל֑וֹן וְֽאֶת־צְנוּעִ֥ים חָכְמָֽה׃ ג תֻּמַּ֣ת יְשָׁרִ֣ים תַּנְחֵ֑ם וְסֶ֖לֶף בּוֹגְדִ֣ים ושדם (יְשָׁדֵּֽם׃) ד לֹא־יוֹעִ֣יל ה֭וֹן בְּי֣וֹם עֶבְרָ֑ה וּ֝צְדָקָ֗ה תַּצִּ֥יל מִמָּֽוֶת׃ ה צִדְקַ֣ת תָּ֭מִים תְּיַשֵּׁ֣ר דַּרְכּ֑וֹ וּ֝בְרִשְׁעָת֗וֹ יִפֹּ֥ל רָשָֽׁע׃ ו צִדְקַ֣ת יְ֭שָׁרִים תַּצִּילֵ֑ם וּ֝בְהַוַּ֗ת בֹּגְדִ֥ים יִלָּכֵֽדוּ׃ ז בְּמ֤וֹת אָדָ֣ם רָ֭שָׁע תֹּאבַ֣ד תִּקְוָ֑ה וְתוֹחֶ֖לֶת אוֹנִ֣ים אָבָֽדָה׃ ח צַ֭דִּיק מִצָּרָ֣ה נֶחֱלָ֑ץ וַיָּבֹ֖א רָשָׁ֣ע תַּחְתָּֽיו׃ ט בְּפֶ֗ה חָ֭נֵף יַשְׁחִ֣ת רֵעֵ֑הוּ וּ֝בְדַ֗עַת צַדִּיקִ֥ים יֵחָלֵֽצוּ׃ י בְּט֣וּב צַ֭דִּיקִים תַּעֲלֹ֣ץ קִרְיָ֑ה וּבַאֲבֹ֖ד רְשָׁעִ֣ים רִנָּֽה׃ יא בְּבִרְכַּ֣ת יְ֭שָׁרִים תָּר֣וּם קָ֑רֶת וּבְפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים תֵּהָרֵֽס׃ יב בָּז־לְרֵעֵ֥הוּ חֲסַר־לֵ֑ב וְאִ֖ישׁ תְּבוּנ֣וֹת יַחֲרִֽישׁ׃ יג הוֹלֵ֣ךְ רָ֭כִיל מְגַלֶּה־סּ֑וֹד וְנֶאֱמַן־ר֝֗וּחַ מְכַסֶּ֥ה דָבָֽר׃ יד בְּאֵ֣ין תַּ֭חְבֻּלוֹת יִפָּל־עָ֑ם וּ֝תְשׁוּעָ֗ה בְּרֹ֣ב יוֹעֵֽץ׃ טו רַע־יֵ֭רוֹעַ כִּי־עָ֣רַב זָ֑ר וְשֹׂנֵ֖א תֹקְעִ֣ים בּוֹטֵֽחַ׃ טז אֵֽשֶׁת־חֵ֭ן תִּתְמֹ֣ךְ כָּב֑וֹד וְ֝עָרִיצִ֗ים יִתְמְכוּ־עֹֽשֶׁר׃ יז גֹּמֵ֣ל נַ֭פְשׁוֹ אִ֣ישׁ חָ֑סֶד וְעֹכֵ֥ר שְׁ֝אֵר֗וֹ אַכְזָרִֽי׃ יח רָשָׁ֗ע עֹשֶׂ֥ה פְעֻלַּת־שָׁ֑קֶר וְזֹרֵ֥עַ צְ֝דָקָ֗ה שֶׂ֣כֶר אֱמֶֽת׃ יט כֵּן־צְדָקָ֥ה לְחַיִּ֑ים וּמְרַדֵּ֖ף רָעָ֣ה לְמוֹתֽוֹ׃ כ תּוֹעֲבַ֣ת יְ֭הוָה עִקְּשֵׁי־לֵ֑ב וּ֝רְצוֹנ֗וֹ תְּמִ֣ימֵי דָֽרֶךְ׃ כא יָ֣ד לְ֭יָד לֹא־יִנָּ֣קֶה רָּ֑ע וְזֶ֖רַע צַדִּיקִ֣ים נִמְלָֽט׃ כב נֶ֣זֶם זָ֭הָב בְּאַ֣ף חֲזִ֑יר אִשָּׁ֥ה יָ֝פָ֗ה וְסָ֣רַת טָֽעַם׃ כג תַּאֲוַ֣ת צַדִּיקִ֣ים אַךְ־ט֑וֹב תִּקְוַ֖ת רְשָׁעִ֣ים עֶבְרָֽה׃ כד יֵ֣שׁ מְ֭פַזֵּר וְנוֹסָ֥ף ע֑וֹד וְחוֹשֵׂ֥ךְ מִ֝יֹּ֗שֶׁר אַךְ־לְמַחְסֽוֹר׃ כה נֶֽפֶשׁ־בְּרָכָ֥ה תְדֻשָּׁ֑ן וּ֝מַרְוֶ֗ה גַּם־ה֥וּא יוֹרֶֽא׃ כו מֹ֣נֵֽעַ בָּ֭ר יִקְּבֻ֣הוּ לְא֑וֹם וּ֝בְרָכָ֗ה לְרֹ֣אשׁ מַשְׁבִּֽיר׃ כז שֹׁ֣חֵֽר ט֭וֹב יְבַקֵּ֣שׁ רָצ֑וֹן וְדֹרֵ֖שׁ רָעָ֣ה תְבוֹאֶֽנּוּ׃ כח בּוֹטֵ֣חַ בְּ֭עָשְׁרוֹ ה֣וּא יִפֹּ֑ל וְ֝כֶעָלֶ֗ה צַדִּיקִ֥ים יִפְרָֽחוּ׃ כט עוֹכֵ֣ר בֵּ֭יתוֹ יִנְחַל־ר֑וּחַ וְעֶ֥בֶד אֱ֝וִ֗יל לַחֲכַם־לֵֽב׃ ל פְּֽרִי־צַ֭דִּיק עֵ֣ץ חַיִּ֑ים וְלֹקֵ֖חַ נְפָשׂ֣וֹת חָכָֽם׃ לא הֵ֣ן צַ֭דִּיק בָּאָ֣רֶץ יְשֻׁלָּ֑ם אַ֝֗ף כִּֽי־רָשָׁ֥ע וְחוֹטֵֽא׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק ב:
בא זדון - חסר איש והנה בבא איש זדון יבוא קלון, שילקה לבני אדם.
פסוק ב:
ואת צנועים - ועם הצנועים.
פסוק ב:
חכמה - שיסבלו הקלון ולא יענוהו וצנועים הם המתביישים מעשות זדון, כמו: והצנע לכת.
פסוק ג:
תומת - על משקל טמאת והראוי תומת.
פסוק ג:
תנחם - שלא יכשלו.
פסוק ג:
וסלף - עוות, כלומר שיסלפו אחרים.
פסוק ג:
ישדם - הסלף, הוא ישודו אותם הבוגדים, וזה הפירוש ע"ד הקרי ביו"ד, וע"ד הקרי בוי"ו וסלף יבא לבוגדים ושדד אותם הסלף.
פסוק ד:
לא יועיל - לבוגדים ממונם ביום שיתעבם בהם השם.
פסוק ד:
וצדקה - תציל לישרים ממות הבוגדים, או תצילם שלא ימותו אלא בעת כלח.
פסוק ה:
תישר - שלא יכשלו ויפולו והעד יפול רשע.
פסוק ו:
תצילם - מצרה ובהות בוגדים, בהות הבגידה שיעשו בה ילכדו.
פסוק ז:
במות, תאבד - שיקוה לעשוק העניים.
פסוק ז:
אונים - מן און, כלומר שיוחילו לעשות און או יהיה אונים שם התאר, כמו בושים טובים.
פסוק ח:
נחלץ - מן: וחלצו את האבנים, כלומר השם יחלצהו מצרה הנגזרת על האדם.
פסוק ח:
ויבא רשע - בצרה בעבורו להיות כפרו.
פסוק ט:
בפה חנף - ענין רשע בפיהו, שידבר עדות שקר על רעהו חפץ להשחיתו או ברכילות, והצדיקים בדעתם ינצלו ויחלצו מן ההשחתה.
פסוק י:
בטוב צדיקים - כאשר ייטיב להם השם - אז ישמחו אנשי קריתם, וכאשר יאבדו הרשעים – ירננו.
פסוק יא:
בברכת - דבק עם העליון וכן הוא ראויים הם שישמחו, כי בעבור ברכת הצדיקים תרום קרת, כלומר ירימו בניינה, או רמז לאנשיה ובעבור פי רשע המעיד שקר, או הרכילות תהרס קריתם.
פסוק יב:
בז - מי שיבוז לרעהו הראוי לכבדו, בעבור חכמתו הוא חסר דעת.
פסוק יב:
ואיש תבונות - יסבול הבזיון ויחריש שלא יבוז לרעהו, או יחריש ולא יענהו.
פסוק יג:
הולך - יקרא כן, בעבור שהוא מערב הענינים ואומר: הולך כי ישמע מזה הסוד, וילך לגלותו לאחרים.
פסוק טו:
רע - שם דבר.
פסוק טו:
וירוע - מענין תרועם. וכן הוא שבר ישבר, מי שערב זר שאינו מכירו.
פסוק טו:
ושונא - שיתקע כף בוטח ואינו מפחד ממלוה.
פסוק טז:
אשת חן - בעלת החן והיופי היא תומכת כבודה שיכבדוה בעבור יפיה, או כבוד רמז לממון והוא הנכון בעיני, והתמיכה שלא תוציא ממנו לצרכה ותחפוץ במתנת אחרים.
פסוק טז:
ועריצים - נוראים יתמכו עשרם ברוב מתנות אחרים שישחדום, אבל.
פסוק יז:
איש חסד גומל נפשו - ותומך אותה בחסדו ומשלימה עד שנת כלח.
פסוק יז:
שארו - בשרו הוא אכזרי שיעשה בעברת זדון עד שישחית אחר. אמר: שארו עם האכזרי, כי רצונו להעמיד הגוף בתענוגי העולם והחסיד מעמיד הנפש, בישרו ובחסדו.
פסוק יח:
שכר אמת - ומי שיזרע הצדק - שכרו שיתן לו השם הוא אמת וזריעת הצדק הוא המעשה.
פסוק יט:
כן צדקה - כאשר שכר הצדק – אמת, כן הצדקה בעבור חיים שישיגוה בה, והם חיי הנפש.
פסוק יט:
ומרדף - פועל יוצא ללב, או לאחר וכן הוא מצוה לרדוף, בעבור מותו שימות בלא עתו.
פסוק כא:
יד ליד - השם לנגד יד הרע, על כן לא ינקה. והטעם: לא יהיה נקי כי השם ישיב גמולו בראשו.
פסוק כא:
וזרע צדיקים - הם בני הצדיקים שימלטו מצרה בשביל אבותם.
פסוק כב:
באף חזיר - כי הוא יביאהו בטיט וישחיתהו וזהו משל וכן היופי כזהב והאשה האולת כחזיר, שאין לו דעת והיופי בה נשחת כאשר סרה מטעם חכמה וסרת על משקל: ומגרת ביתה.
פסוק כג:
תאות - אך ממעט כל התאוות לבד תאות מעשה הטוב והרשעים יקוו לעשות עברה. והטעם: להתעבר באחרים ומדת הכעס שתעבור על מדה, תקרא עברה.
פסוק כד:
יש מפזר - לעניים.
פסוק כד:
ונוסף עוד - הממון.
פסוק כד:
וחושך - ממונו מיושר, מעשות יושר, שלא יתן לעניים.
פסוק כד:
וחשך - בעבור שיבואהו מחסור ואך ממעט תוספת המפזר.
פסוק כה:
יורא - מלשון והורית להם. ופירוש: נפש הנותנת מברכותיה, השם ידשנה וירבה השם שהוא מרוה אותה.
פסוק כה:
גם הוא יורא - וצוה להרוות איש אשר יחסר וזהו: הענק תעניק לו והחזקת בו.
פסוק כה:
פרוש אחר: ומרוה דבק עם נפש ברכה. ופירוש: איש מרוה גם הוא יורא ענין הדשן, כי הוא מדושן בהרוותו איש מחסור. פרוש אחר: החכם שהוא מרוה אחרים - האל יתן לו שררה.
פסוק כו:
בר - הוא הנקי מן התבן, על משקל חג פת בג.
פסוק כו:
יקבוהו - מענין קבה לי ומשרשו כי משקל קבה הבה וכן ארה לי, והתכונה בהם נקבה יהבה נארה שמעה סלחה:
פסוק כו:
משביר - מוכר שבר. פירוש: מי שמונע בעת רעב תבואתו עד שימכרה בדמים יקרים - יקללוהו עמים וברכה תבוא לראש מוכר שברו בעת הצורך.
פסוק כז:
שוחר - שיקום בשחר לעשות טוב הוא יבקש לרצות חברו אשר חטא לו, או שיבקש רצון שירצהו השם.
פסוק כז:
ודורש - לעשות רעה לרעהו, היא תבואנו מאת השם כענין: ישוב עמלו בראשו וגו'.
פסוק כח:
בוטח בעשרו - ולא בשם, לא יועילנו כי הוא יפול ביד מבקשי נפשו, והצדיקים שיבטחו בשם ולא בעשרם - יפרחו ויציצו כעלה.
פסוק כט:
עוכר ביתו - באולתו הוא נוחל רוח והבל ועבדו של האויל לחכם לב לנחלה, כי יקנהו ממנו והודיע כי האויל משחית קנינו, והחכם קונהו בחכמתו, או האויל הוא עבד לחכם.
פסוק ל:
פרי צדיק - פרי מחשבות שכלו ללמדם מוסר מפיהו, כפרי עץ החיים.
פסוק ל:
ולוקח - מענין: כי לקח טוב. ופירש ומחכים נפשות חכם ומודיעם המוסרים וכמו: מה יקחך לבך יחכימך פרוש אחר: קונה כמו המביאים את המקחות. ובלשון חז"ל קורין לקנין מקח, כלומר קונה נפשות כעבדים ושפחות כענין ועבד אויל.
פסוק ל:
פרוש אחר: ולוקח נפשות - בחכמתו יציל אותו מרע.
פסוק לא:
בארץ ישולם - בעודו חי ישלם לו השם מעשה הטוב.
פסוק לא:
אף - כמו כן הרשעים ישולם שכר פעולתם טרם מותם כענין אל פניו ישלם לו.