א מֹאזְנֵ֣י מִ֭רְמָה תּוֹעֲבַ֣ת יְהוָ֑ה וְאֶ֖בֶן שְׁלֵמָ֣ה רְצוֹנֽוֹ׃ ב בָּֽא־זָ֭דוֹן וַיָּבֹ֣א קָל֑וֹן וְֽאֶת־צְנוּעִ֥ים חָכְמָֽה׃ ג תֻּמַּ֣ת יְשָׁרִ֣ים תַּנְחֵ֑ם וְסֶ֖לֶף בּוֹגְדִ֣ים ושדם (יְשָׁדֵּֽם׃) ד לֹא־יוֹעִ֣יל ה֭וֹן בְּי֣וֹם עֶבְרָ֑ה וּ֝צְדָקָ֗ה תַּצִּ֥יל מִמָּֽוֶת׃ ה צִדְקַ֣ת תָּ֭מִים תְּיַשֵּׁ֣ר דַּרְכּ֑וֹ וּ֝בְרִשְׁעָת֗וֹ יִפֹּ֥ל רָשָֽׁע׃ ו צִדְקַ֣ת יְ֭שָׁרִים תַּצִּילֵ֑ם וּ֝בְהַוַּ֗ת בֹּגְדִ֥ים יִלָּכֵֽדוּ׃ ז בְּמ֤וֹת אָדָ֣ם רָ֭שָׁע תֹּאבַ֣ד תִּקְוָ֑ה וְתוֹחֶ֖לֶת אוֹנִ֣ים אָבָֽדָה׃ ח צַ֭דִּיק מִצָּרָ֣ה נֶחֱלָ֑ץ וַיָּבֹ֖א רָשָׁ֣ע תַּחְתָּֽיו׃ ט בְּפֶ֗ה חָ֭נֵף יַשְׁחִ֣ת רֵעֵ֑הוּ וּ֝בְדַ֗עַת צַדִּיקִ֥ים יֵחָלֵֽצוּ׃ י בְּט֣וּב צַ֭דִּיקִים תַּעֲלֹ֣ץ קִרְיָ֑ה וּבַאֲבֹ֖ד רְשָׁעִ֣ים רִנָּֽה׃ יא בְּבִרְכַּ֣ת יְ֭שָׁרִים תָּר֣וּם קָ֑רֶת וּבְפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים תֵּהָרֵֽס׃ יב בָּז־לְרֵעֵ֥הוּ חֲסַר־לֵ֑ב וְאִ֖ישׁ תְּבוּנ֣וֹת יַחֲרִֽישׁ׃ יג הוֹלֵ֣ךְ רָ֭כִיל מְגַלֶּה־סּ֑וֹד וְנֶאֱמַן־ר֝֗וּחַ מְכַסֶּ֥ה דָבָֽר׃ יד בְּאֵ֣ין תַּ֭חְבֻּלוֹת יִפָּל־עָ֑ם וּ֝תְשׁוּעָ֗ה בְּרֹ֣ב יוֹעֵֽץ׃ טו רַע־יֵ֭רוֹעַ כִּי־עָ֣רַב זָ֑ר וְשֹׂנֵ֖א תֹקְעִ֣ים בּוֹטֵֽחַ׃ טז אֵֽשֶׁת־חֵ֭ן תִּתְמֹ֣ךְ כָּב֑וֹד וְ֝עָרִיצִ֗ים יִתְמְכוּ־עֹֽשֶׁר׃ יז גֹּמֵ֣ל נַ֭פְשׁוֹ אִ֣ישׁ חָ֑סֶד וְעֹכֵ֥ר שְׁ֝אֵר֗וֹ אַכְזָרִֽי׃ יח רָשָׁ֗ע עֹשֶׂ֥ה פְעֻלַּת־שָׁ֑קֶר וְזֹרֵ֥עַ צְ֝דָקָ֗ה שֶׂ֣כֶר אֱמֶֽת׃ יט כֵּן־צְדָקָ֥ה לְחַיִּ֑ים וּמְרַדֵּ֖ף רָעָ֣ה לְמוֹתֽוֹ׃ כ תּוֹעֲבַ֣ת יְ֭הוָה עִקְּשֵׁי־לֵ֑ב וּ֝רְצוֹנ֗וֹ תְּמִ֣ימֵי דָֽרֶךְ׃ כא יָ֣ד לְ֭יָד לֹא־יִנָּ֣קֶה רָּ֑ע וְזֶ֖רַע צַדִּיקִ֣ים נִמְלָֽט׃ כב נֶ֣זֶם זָ֭הָב בְּאַ֣ף חֲזִ֑יר אִשָּׁ֥ה יָ֝פָ֗ה וְסָ֣רַת טָֽעַם׃ כג תַּאֲוַ֣ת צַדִּיקִ֣ים אַךְ־ט֑וֹב תִּקְוַ֖ת רְשָׁעִ֣ים עֶבְרָֽה׃ כד יֵ֣שׁ מְ֭פַזֵּר וְנוֹסָ֥ף ע֑וֹד וְחוֹשֵׂ֥ךְ מִ֝יֹּ֗שֶׁר אַךְ־לְמַחְסֽוֹר׃ כה נֶֽפֶשׁ־בְּרָכָ֥ה תְדֻשָּׁ֑ן וּ֝מַרְוֶ֗ה גַּם־ה֥וּא יוֹרֶֽא׃ כו מֹ֣נֵֽעַ בָּ֭ר יִקְּבֻ֣הוּ לְא֑וֹם וּ֝בְרָכָ֗ה לְרֹ֣אשׁ מַשְׁבִּֽיר׃ כז שֹׁ֣חֵֽר ט֭וֹב יְבַקֵּ֣שׁ רָצ֑וֹן וְדֹרֵ֖שׁ רָעָ֣ה תְבוֹאֶֽנּוּ׃ כח בּוֹטֵ֣חַ בְּ֭עָשְׁרוֹ ה֣וּא יִפֹּ֑ל וְ֝כֶעָלֶ֗ה צַדִּיקִ֥ים יִפְרָֽחוּ׃ כט עוֹכֵ֣ר בֵּ֭יתוֹ יִנְחַל־ר֑וּחַ וְעֶ֥בֶד אֱ֝וִ֗יל לַחֲכַם־לֵֽב׃ ל פְּֽרִי־צַ֭דִּיק עֵ֣ץ חַיִּ֑ים וְלֹקֵ֖חַ נְפָשׂ֣וֹת חָכָֽם׃ לא הֵ֣ן צַ֭דִּיק בָּאָ֣רֶץ יְשֻׁלָּ֑ם אַ֝֗ף כִּֽי־רָשָׁ֥ע וְחוֹטֵֽא׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

עמנואל הרומי

עמנואל הרומי

פסוק א:
מאזני. אמר כי האיש שיהיו בביתו מאזני מרמה והענין שישקול סחורותיו בדרך מרמה וירמה חבירו במכירה או בקנייה הדבר ההוא הוא תועבת ה'. ואמר תועבת ה' ולא אמר תועבה לאנשים מפני שהזכיר מאזני מרמה שהוא מרמה האנשים בהסתר ובהעלם שלא ירגישו באותו הרמאות כי אם היו מרגישים הוא תועבה להם מאד. אמנם בעבור שאין רואה זה הדבר אלא ה' ית' שהוא בוחן לבות וכליות אמר תועבת ה'. אמנם מי שהוא בהפך הרמאות והוא שיהיה לאיש אבן שלימה וצדק הוא רצונו ית'. ואפשר שקרא מאזני מרמה האדם אשר שכלו השופט והבוחן והשוקל העניינים אשר בין איש לאיש. או בחינת שכלו בין דבר לדבר מאשר ישמע וילמוד וענייניהם תהיה במרמה והענין שלא יבחן הדברים וישקול אותם בדרך היושר והצדק רק על דרך מרמה וזיוף והטעאה. ואין ספק כי הדרך הזאת היא תועבת ה' וקרא מלאכת ההטעאה מאזני מרמה. ואבן שלימה והוא השקול הדעת הישר והאמתי והדברים אשר יבוא עליהם מופת חותך הוא רצון ה' ית'.
פסוק ב:
בא. אמר כי מיד שיבא הזדון והוא האיש בעל זדונות מיד בא הקלון כלומר הקלון נמשך עמו ודבק בו בכל ענייניו כי כל השתדלותו ועסקו לא יהיו רק בדברים שהם קלון לעושיהם כגון פעולות החוש המשוש אשר הוא חרפה לנו מפני שנשתתף בו עם שאר הבעלי חיים. וזדון הוא שם התואר כמו איש מדון שעניינו איש מדה.
פסוק ב:
ואת צנועים חכמה ר"ל ובבוא הצנועים והם הפרושים ובעלי המוסר אשר זדו מתאותם תבוא החכמה עמהם כי היא נמשכת עמהם ואין להם מעמד רק עם החכמה. ובאה מלת ואת במקום ועם כלו' ועם הצנועים תבוא החכמה בבואם תבוא ועמהם תמצא.
פסוק ב:
גם אפשר שיהיה זדון שם ולא תואר כמו בזדון דברו הנביא ואומר החכם כי האנשים השלמים והצנועים למעלתם יקרה שהאנשים יזיקו אליהם בזדון ולפעמים יכלימום ועם כל זה לא יניחו חכמתם רק עם כל ההיזק והקלון שיסבלו הצנועים תמצא עמהם. ופירוש ואת צנועים ועם.
פסוק ג:
תמם. אמר כי התמימות והוא השלמות אשר לאנשים הישרים תנחה אותם אל מחוז חפצם או תנהיגם והענין כי השלימות אשר השתתפו עמו ונמשכו אחריו בכל ענייניהם הוא המשלים צורתם והמנהיגם.
פסוק ג:
וסלף בוגדים ר"ל והעוות של אנשי בוגדים הוא ישודד אותם ממעלתם אשר כוונה מהם בבריאתם ור"ל כי הם בבחירתם הרעה עוותו דרכם ורחקו מן ההצלחה האמתית המכוונת מהם על הדרך שאמר החכם הזה בקהלת אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים.
פסוק ד:
אמר כי ביום עברה והוא היום שיתעבר ה' בו על איש לרוב פשעו או שיתעברו השופטים ושרי המדינות ומנהיגי העם עליו לא יועיל אליו ממונו להצילו מן העברה ההיא בהיות באיש ההוא חטא משפט מות. אבל הצדקה לבדה היא תציל ממות כלו' כשיהיה צדיק מהדבר שנחשד ואין עליו משפט מות הצדק ההוא והאמת שהוא דבק עמו יצילנו מן המות.
פסוק ד:
ואפשר שקרא יום עברה יום המות מפני היותו יום עברות ושהוא עובר מן העולם הזה ואמר כי ביום המיתה לא יועיל רבוי הממון להצילו מרדת שחת או להצילו מן העונש האלהי אחרי המות. אבל הצדקה והוא הצדק שיעשה לנפשו ולזולתו היא תציל הנפש המשכלת מן העונש הרוחני שהוא מות לה בלא ספק.
פסוק ה:
אמר כי האיש התמים והוא השלם צדקתו והוא הצדק אשר דבק בו הוא מיישר פעולתו והנהגתו והוא מיישר דרך ההצלחה לפניו בענין שלא יכשל ויפול. והענין שהוא מסיר המכשולות והספיקות מלפניו. אמנם הרשע דרכו מעוותת רבת המכשולים והספיקות בעבור רשעתו ולכן כשידרוך בה יכשל ויפול. או יאמר כי האיש השלם צדקתו והוא הצדק שעשה לנפשו ולזולתו תיישר דרכו כלומ' גורם לעלות דרך ישרה באורח החיים שהוא למעלה למשכיל סור משאול מטה. אמנם הרשע בעבור רשעתו לא תהיה לנפשו עליה רק ירידה. או יאמר שהרשע ימות ורשעתו עמו שלא יספיקו בידו לעשות תשובה.
פסוק ה:
וסמך אל זה צדקת ישרים תצילם ובהות בוגדים ילכדו כלומר הסבה שצדקת תמים תיישר דרכו היא כי צדקת ישרים ראוי שתצילם והסבה שברשעתו יפול רשע הוא כי בהות רשעים ראוי שילכדו.
פסוק ו:
אמר כי שלימות הישרים ויושרם הוא אשר יציל אותם הן ממקרי העולם הזה והן מן הכליון הגמור. והבוגדים שהם הפך הישרים ילכדו הן בעולם הזה ויפול בבור שאון אחר מותם בעבור ההווה שעושים כלומ' בעבור רשעם. ובא ובהות סמוך במקום מוכרת והיה ראוי שיאמר ובהוה בוגדים ילכדו ואמר ובהות לשון יחידה להעיד כי בהוה אחת יפולו על דרך כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה אחת. או בא להעיר כי חטא אחד לפי גדלו יפסד אמונת האדם ויטרידהו מחיי עד.
פסוק ו:
ואפשר שיהיה ענין הפסוק כן צדקת הישרים תצילם על הרוב ולפעמים הישרים הנזכרים הם נלכדים בעבור הות הבוגדים כלומר שתחול עליהם רעה בהתחברם אל הבוגדים כי אוי לרשע ואוי לשכנו כענין שאמר הכתוב סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאותם וכאומרו בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך.
פסוק ו:
וסמך אל זה במות אדם רשע תאבד תקוה כלומר ואז כשילכדו בעבור הוותם במותם תאבד תקוה ותוחלת אונים אבדה.
פסוק ז:
אמר כי במות האדם שהוא רשע תאבד התקוה שמקוים ממנו בני ביתו ואוהביו ורעיו.
פסוק ז:
ותוחלת אונים ר"ל והתקוה שהיו מקוים על ידו מן הממון אבדה כי לא יקוו עוד. ומלת אונים רוצה בו הממון מן אך עשרתי מצאתי און לי. או יהיה אונים מן אם און בידך הרחיקהו ובא בהסתר הו"ו כמו שבא מן עול ועולתה קפצה פיה. ר"ל והתקוה שהיו מקוים לזה הרשע שהיה ממציא מחייתם בדרך און וחמס אבדה מעתה. או יאמר במות אדם רשע תאבד תקוה כענין ביום ההוא אבדו עשתונותיו ולא ישאר ממנו דבר נצחי. או בא לומר כי האדם אעפ"י שהוא רשע ונודע ברשעו אין להתייאש מעניינו כל עוד היות בחיים חיותו כי אולי אחרי הודעו יתנחם מחטאתו וישוב אל ה' וירחמהו. ולכן בעוד היותם בחיים יש תוחלת ותקוה אולי ישובו. אמנם אחרי שימות הרשע אבדה אותה התקוה שהיתה בו בכח ולא הוציאה אל הפועל כי מעתה הוא בעולם הגמול לקצור פרי מעשיו ויצא מעולם המעשה ואבדה גם כן תקוותו ונגזר מארץ החיים. ותוחלת אונים כלומר התוחלת והתקוה והאפשרות שהיתה בכחו בנפשו ובאבריו להפעילם בעבודת אלהיו וכמה שישלים נפשו מעתה אבדה אותה התקוה והתוחלת.
פסוק ז:
ולכן סמך אליו צדיק מצרה נחלץ כלומר הצדיק שהוא הפך הרשע לא תאבד תקותו כי הוא יחלץ מצרת הזמן ומן העינוי לנפשות המקצרות. אמנם הרשע עומד במקומו לקבל הוא הצרה בעבור שבפה חנף שיש לרשע ישחית לרעהו. אמנם הצדיקים בעבור הדעת שיש להם יחלצו. וטובת הצדיקים היא טובת העולם כי בטובת הצדיקים תעלץ קריה ובאבוד רשעים רנה כי בברכת ישרים תרום קרת ובפי רשעים תהרס. ומדרך הרשע שהוא בז לרעהו וגורם לו היותו חסר לב ואם היה איש תבונות היה לו להחריש. או יאמר האיש שהוא איש תבונות ישתוק ולא יבזה רעהו. וכן מדרך הרשע שהוא הולך רכיל ומגלה סוד. אמנם האיש שהוא נאמן רוח הוא מכסה אפילו הדברים שאינם סוד. ובעבור שהזכיר הולך רכיל מגלה סוד אומר וממעלת הסתרת הסוד ההוא שבאין תחבולות להסתר הסודות ולהעמיק העצות יפול עם והתשועה היא ברוב יועץ בעלי הסודות.
פסוק ח:
אמר כי הצדיק והוא האדם הישר בסיבת שלמותו ינצל מפגעי העולם הזה בחייו ומהעונש הרוחני אחר המות כי בסבת שלימותו יבחין הטוב והרע ויהיה מואס ברע ובוחר בטוב ויעשה כל מה שיביאהו להיות שלם עם בני אדם ויתעורר במה שתחייב החכמה לעבוד ה' ית' ולהדמות בדרכיו ולהזהר מהמרותו ומתוך זה הוא ניצול מכל צרה בכלל הן מצרה זמנית והן מצרה רוחנית. ואם כן הענויים הגשמיים והרוחניים למה ייחדם האלהים. באר כי הם מיוחדים לרשעים והוא אומרו ויבא רשע תחתיו כלומר מי נכנס במקום הצדיק לקבל העונשים והצרות בזה ובבא. הרשע. כי הוא אשר יוחד לקבל העונש הזמני והרוחני על דרך וגם רשע ליום רעה.
פסוק ח:
ויש מפרשים הצדיק מן הצרה שהיתה ראויה לחול עליו לפי מערכת כוכבי מולדתו נחלץ כי ה' ית' אשר דבק בו יצילהו מאותה הצרה. ובעבור שהמערכת העליונה לא תסור כי אם בתת כופר אמר כי ה' ית' יתן גוף הרשע שיעמוד במקום הצדיק. ואפשר כי אמרו ויבא רשע תחתיו דומה לאומרו ועשותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם כלומר הצדיק הוא נחלץ מכל צרה זמנית ורוחנית ונפשו תהיה בצרור החיים. אמנם נפש הרשע היא למטה ממדרגתו כי תהיה שפלה ודרכי שאול ביתה.
פסוק ט:
אמר כי האיש החנף שהוא בעל חנופה הוא משחית את רעהו בדברי פיו והענין שגורם לו היזק בגופו ובנפשו. אמנם הצדיקים והשלמים הם נצולים מזה ההיזק ולא יכשלו בו. ומהו הדבר אשר יצילם ממנו הוא הדעת ר"ל הידיעה שקנו כי שכלם וידיעתם תצילם שלא יכשלו באותה החנופה. ואפשר כי מלת חנף תואר אל הפה ור"ל בפה מלא חנופה ישחית האדם את רעהו. גם אפשר שמלת דעת היא סמוכה אל הצדיקים ור"ל כי החנף ישחית אנשים בדברי פיו ולפעמים ינצלו האנשים מנזק החנף באמצעות דעת הצדיקים שיתנהגו על פי עצתם. ואם תהיה מלת ובדעת מקור יהיה ענין הפסוק כן האיש החנף ישחית רעהו בדברי פיו ואם יזדמן שידעו הצדיקים זה והוא שירגישו שהחנף יכוון להשחית רעהו הם יסבבו הצלתו וזהו שכיון באמרו ובדעת צדיקים יחלצו כלומר בעת שידעו הצדיקים כוונת החנף כי הוא להשחית את רעהו יחלצוהו האנשים מיד החנף כי הצדיקים יסבבו הצלתו.
פסוק י:
אמר כי בטובת הצדיקים תוסיף שמחת היישוב וטובתו כי הם לא יבקשו לעולם רק מה שיהיה תועלת כללי ולכן בעת שיתנהג העולם על פיהם ירבה טוב ההנהגה והסדר בין בני אדם וגם שהם ישתדלו בכריתת הרשעים שהם סבת השחתת העולם ומתוך כך ישאר העולם בשמחה וברכה.
פסוק י:
ובא לומר שלא תחשוב שיהיה בהכרתת הרשעים השחתת סדר העולם רק בהשחתתם הוא קיום מפני שאתה משחית מי שמשחית העולם כי לו היה מתנהג העולם על פי רשעם ותאותם לא היה יכול להתקיים. וכמו שהאדם המכלה הקוצים והדרדרים מן הכרם יוסיף לתת פריו ותרבה הצלחתו ויהיה בזה קיום הכרם כן בהכרתת הרשעים יהיה קיום העולם והצלחתו. וכן תמצא רז"ל העידו על דבר זה באמרם קוצים אני מכלה מן הכרם.
פסוק יא:
זה הפסוק הוא נתינת סבה אל הפסוק הקודם לו ואמר הסבה שבטובת הצדיקים תעלוץ הקריה היא כי בברכת ישרים כלומ' בחול ברכת ה' ית' על הישרים ותרבה הצלחתם ויתנהג העולם על פיהם תרום מעלת הקריה. והסבה שבאבוד רשעים רנה הוא שאם לא תכריתם מן העולם לא די שיהיו הורסים הקריה בפעולתם אלא אפילו ברוח פיהם שהוא דבר קל בערך אל פעולתם תהרס קריה.
פסוק יב:
פירשו קצת המפרשים זה הפסוק בענין זה כלומ' האדם שהוא חסר לב הוא לבוז ולחרפה בעיני רעהו כי כל אותם שיכירו פחיתות שכלו יבזוהו. ואיש תבונות יחריש ר"ל ואם זה החסר לב יש לו קצת רוח תבונה ירבה השתיקה שלא יכירו חסרון שכלו מדבריו. ועל דרך האמת יאמר כי האיש שהוא חסר לב לפחיתות שכלו יבזה האנשים גדולי המעלה. אמנם האיש שהוא בעל תבונה יחריש וישתוק מבזיונם כי אם הוא מאנשי החסד והפרישות יקרב רעיו אל ה' ית' בדברים ערבים ולא בדברי קלון ובוז. ואם יראה גדולי המעלה יפארם בעבור מעלתם. או יאמר שהחסר לב הוא מבזה רעיו ומשתק האיש שהוא איש תבונות.
פסוק יב:
או יהיה ענין הפסוק כן מי שהוא מבזה האנשים שהם רעיו ודומים לו בפחיתות המידות חסר לב כי איך יבזה האנשים בעבור רוע מידותם ואותם המידות המגונות הם בו גם כן ולכן קראם רעיו כלומ' רעיו באותם המידות. אמנם מי שהוא איש תבונות ובו מידות מגונות ישתוק ולא יגנה האנשים בעבור מידות שהם נמצאות בו גם כן.
פסוק יג:
הולך רכיל אמר כי האדם שהוא הולך רכיל והוא המגלה סוד מזה אל זה לא די שהוא מגלה הדברים שאין ראוי לגלותם אע"פ שלא נתנו אליו בסוד אלא אפילו הדברים שנתנו אליו בסוד גמור הוא מגלה אותם. אמנם האיש שהוא נאמן רוח מושל ברוחו ונאמן להחזיק בסוד לבו לא די שהוא מכסה ומעלים מה שניתן אליו בסוד אלא שלגודל מעלתו הוא מכסה אפילו הדבר שלא נתן אליו בסוד. ואפשר שכיוון שלמה המלך ע"ה באמרו הולך רכיל מגלה סוד לרמוז אל טבע קצת אנשים חלושי העיון שהם מגלים סוד כאשר ישיגו אם מפי כתב ימצאוהו או מפי איש חכם ישמעוהו דבר סוד מן החכמות האלהיות הנעלמות מעיני ההמון ולא ישיגום ויוזקו בהם. אם ידעו אותם כאשר יזיקו הבשר והלחם והיין עם היותם מזונות בריאים אל חלושי הגוף ואשר חלו חולי כבד כי לדמיון זה יזיקו העניינים האלהיים האמתיים לקצרי השכל ועניי הדעת כי הם לא ישערו כי אם גוף והנאות גופניות. וכאשר תצטרך לקרבם אל האמת ולעוררם אל ההצלחה ייטב יותר בעיניהם ארץ זבת חלב ודבש ופירות גינוסר מאשר ייטב בעיניהם לו תאמר כי יגיעו לגורלם שיהנו מזיו שכינה ויהיו צרורים בצרור החיים. כי על דבר זה ואם הוא התכליתי יאמר איש אל רעהו מה הוא כי לא ידעו מה הוא. ולזה צריך החכם שלא יגלה אל האנשים מן הסודות האלהיים רק כפי מה שיראו שיוכלו לסבלם. וקרא החכם הזה רכיל מי שיגלה טעמי תורה וסודותיה לאותם שאינם ראויים לכך. אמנם האדם שהוא נאמן רוח הוא מכסה ומעלים הסודות מאותם שאינם ראויים לשמעם.
פסוק יד:
באין תחבולות אמר כי בעת שלא יהיה אל העם והוא הקבוץ ההמוני דעת לעשות תחבולות ינצלו בהם ממקריהם או שלא יהיה להם מנהיג בעל תחבולה יציל בהם העם מהמקרים הרעים יפול העם. והנפילה הזאת כוללת נפילה זמנית ונפילה רוחנית לפי הענין שיהיו בו. כי כמו שבעת לא יהיה לעם מנהיג בעל תחבולה יציל העם מפגעיהם יקבלו היזק בענייני העולם. כן בעת שלא יהיה להם מנהיג רוחני מצוה ומזהיר ומעורר אל עבודת ה' ית' יפול העם בענין רע ויהיה מעותד אל העונש האלהי.
פסוק יד:
ותשועה ברוב יועץ ר"ל תגיע התשועה אל העם בעת ירבו יועציו ומנהיגיו שהם בעלי התחבולות. והתשועה הזאת כוללת אל תועלת זמני ואל ישועת הנפשות כי כשיהיו בעם יועצים ואנשי אמת יקרבו האנשים לעבודת ה' ית' ותהיינה נפשם נושעות.
פסוק יד:
ואחרי שהזכיר באין תחבולות יפול עם ותשועה ברוב יועץ סמך אליו רע ירוע כי ערב זר להודיע כי האיש בתחבולותיו אם הוא בעל תחבולה או בעבור עצות שיקבל בכל ענייניו ינצל ולא יעשה ערבות לזר. אמנם מי שאיננו בעל תחבולה ולא יקבל עצה בענייניו רע ירוע כי כסילותו יביאנו לעשות ערבות לזר שלא יכיר. אמנם החכמים שהם שונאי תוקעים עומדים לבטח ומדרך השלמים לבחור להם לאשה אשת חן שיהיה לה לחן טוב בעבור מעשיה הטובים. אמנם העריצים והם הרשעים לא יחושו שתהיה אשת חן רק יכוונו אל העושר אשר לא יועיל ולא יציל. וכך הצדיק הנז' שהוא איש חסד לא יכוון לענג גופו רק הוא גומל נפשו והענין שיכוון להשלמת נפשו. אמנם הרשע לא דיו שלא יגמול נפשו אלא שיעכור גם שארו כלומר שישים עצמו ובשרו וקרוביו גם כן כעבדים בפעולותיו הרעות בעבור היותו רשע ועושה פעולות שקר. אמנם האיש שהוא זורע צדקה יקבל שכר אמתי וקיים ונצחי כי האיש שהוא כן ובעל צדקה מעותד לחיים זמניים ונצחיים. אמנם הרשע שהוא מרדף רעה הוא חפץ במיתתו כי תועבת ה' כל עקשי לב ולכן ימיתם ורצונו תמימי דרך ולכן יכתבם לחיים אמן.
פסוק טו:
אמר כי האיש שהוא רע ירוע ראוי הוא שיתרועע כי ערב זר. או יהיה רע במקום שם הפועל כאילו אמר רע ירוע בעבור שערב זר. ואמר כי מי שימלאנו לבו לעשות ערבות לאנשים זרים שלא יכירם סופו שיניחוהו בערבותו וישלם מכיסו ולפיכך אמר כי ערב זר כלומר עשה הערבות לאדם שלא ידעו כי אם יעשה האדם ערבות ליודעיו לא יעשה כי אם לעשירי עם עד שלא יבואהו היזק מפאת הערבות ההוא. ואמר אחר זה ושונא תוקעים בוטח כלומר מי שישנא לתקוע לזר כפיו ולא די שהוא אינו תוקע לזר אלא שהוא שונא אפילו אחרים התוקעים לזר כפיהם הוא ישכון בטח שלא יירא פן יצטרך לפרוע חובת אחרים.
פסוק טו:
ועל דרך נסתרו יאמר כי האדם הרע הוא יתרועע מפני שהוא שונא נפשו ועשה ערבות ליצרו שהוא זר ונכרי מעצמותיו ותקע לזר כפיו והענין שבני אמו והם הכחות החמריות נחרו בו ושמוהו נוטר את הכרמים שהסיתוהו להשתדל בעבודות הכחות הגופניות שהם זרות מעצמותו וכרמו שלו שהוא החלק השכלי מכחות נפשו שהוא עצמות האדם מאשר הוא אדם ובו נתעצם שלא השתדל להוציא שכלו האנושי אל הפועל האלהי. אמנם האדם שהוא שונא לתקוע לזר כפיו ומשתדל בהצלחתו האמתית הוא בטוח מן הרעועה כי הוא למעלה מן הזמן אחרי שעמלו בדברים שהם למעלה מהשמש.
פסוק טז:
אשת חן אמר כי האשה שהיא אשת חן כלומר נושאת חן בעיני כל רואיה עבור כשרון כל פעולותיה תתמוך כבוד כלומר הכבוד נמשך אחריה ודבר עמה בכל מעשיה לא תעשה דבר רק דבר שתכובד היא בו ויתכבדו בה כל בני ביתה. אמנם העריצים והם בעלי הגאוה לא ישתדלו לקנות אשת חן שיכבדו בעבורה רק יתמכו עושר כלומר ישתדלו לקחת אשה שיקבלו ממנה הון רב בין אם יכובדו עבורה לבסוף בין אם יוקלו עבורה. או יאמר יד אשת חן או נפש אשת חן תומכת כבוד או יאמר כי האיש השלם הרודף אחר הכבוד ולא אחר הממון נפשו או ידו תתמוך אשת חן ר"ל שהוא ישתדל לקנות אשת חן ולא יחוש אל העושר. אמנם העריצים והם בעלי העזות והגאוה יחפשו אחר העושר בקחתם אשה ואף אם לא תהיה אשת חן.
פסוק טז:
ועל דרך נסתרו יאמר כי אשת חן והיא נפש המשכלת אשר באנשי השכל תתמוך כבוד כלומר תשתדל בהשלמתה ויקל בעיניה הזמן ותבוז למחמדיו לא תחפוץ רק בדברים תכובד ובהשארותה ודביקותה בהשם יתעלה. אמנם העריצים יבוזו נפשותם למחמדי השכל ויתמכו העושר והוא העמל שיהיה תחת השמש ויבוזו אל הכבוד הרוחני אשר עליו נאמר כבוד חכמים ינחלו והוא הטוב הצפון ליראי ה' ולחושבי שמו.
פסוק טז:
ולכן סמך אליו צדיק מצרה נחלץ כלומר הצדיק שהוא הפך הרשע לא תאבד תקותו כי הוא יחלץ מצרת הזמן ומן העינוי לנפשות המקצרות. אמנם הרשע עומד במקומו לקבל הוא הצרה בעבור שבפה חנף שיש לרשע ישחית לרעהו. אמנם הצדיקים בעבור הדעת שיש להם יחלצו. וטובת הצדיקים היא טובת העולם כי בטובת הצדיקים תעלוז קריה ובאבוד רשעים רנה כי בברכת ישרים תרום קרת ובפי רשעים תהרס. ומדרך הרשע שהוא בז לרעהו וגורם לו היותו חסר לב ואם היה איש תבונות היה לו להחריש. או יאמר האיש שהוא איש תבונות ישתוק ולא יבזה רעהו. וכן מדרך הרשע שהוא הולך רכיל ומגלה סוד. אמנם האיש שהוא נאמן רוח הוא מכסה אפילו הדברים שאינם סוד. ובעבור שהזכיר הולך רכיל מגלה סוד אומר וממעלת הסתרת הסוד ההוא שבאין תחבולות להסתר הסודות ולהעמיק העצות יפול עם והתשועה היא ברוב יועץ בעלי הסודות.
פסוק יז:
גומל נפשו איש חסד אמר כי האיש החסיד שעושה חסד לנפשו ולא יחמוס אותה ולא יגזול ממנה לחם חקה אשר היא עבודת האל ית' וידיעת אמיתת הנמצאות אשר למען הראותה כל אלה הובאה הנה הוא גומל נפשו כלומר הוא משתדל בהשלמת נפשו והענין שכל השתדלותו הוא לצורך החלק השכלי מכחות נפשו ואין לזרים אתו כי לא תהיה השגחתו על הקניינים הזמניים רק ליקח מהם ההכרחים בלבד.
פסוק יז:
ועוכר שארו אכזרי ר"ל והאיש שהוא עוכר שארו ובשרו שהוא החלק השכלי אשר בו נתעצם ולא ישתדל בהשלמתו אשר הוא המכוון ממנו הוא אכזרי באמת. או יאמר אעפ"י שאמרתי גומל נפשו איש חסד שהמכוון מן האדם הוא לגמול טוב אל החלק השכלי ולהוציאו מן הכח האנושי אל הפועל האלהי עם כל זה אין לענות החומר לגמרי ולמנוע מן הגוף הצרכים ההכרחיים ללא סבה מחייבת וקרא העושה זה אכזר.
פסוק יח:
אמר כי הרשע והוא המקצר בעבודת ה' ית' ובהשלמת נפשו כל השתדלותו ופעולותיו לנפשו ולזולתו אינם אלא פעולות של שקר שאין להם קיום ואמתות. או יאמר כי השתדלותו היא בעניינים הזמניים הכלים ולפיכך אין לו יתרון בכל עמלו שיעמול תחת השמש. אמנם האדם השלם הוא הזורע צדקה לצורך נפשו ולזולתו שכל פעולותיו הם במה שיחייבהו השכל ותצוהו התורה והוא הנקרא זורע צדקה יהיה שכרו דבר אמיתי וקיים והוא תענוג הנשמות כי אין ראוי שיקרא שכר אמת דבר כלה וחולף. ואפשר שקרא זורע צדקה האיש הזורע צדקה ושלמות בלבות האנשים והוא שיאציל מחכמתו על זולתו ויתן מהודו עליהם ושכרו יהיה דבר אמתי וקיים כענין ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.
פסוק יט:
כן הוא האדם הישר מן אם כנים אתם. ואמר כי האיש שהוא ישר והוא בעל צדק גם כן סופו לחיים ר"ל לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא. ואפשר שמלת מרדף משרתת בראשונה גם כן ויהיה עניינו האדם שהוא כן ומרדף צדקה סופו לחיים. ומרדף רעה למותו ר"ל האדם שהוא מרדף לעשות רעה לנפשו או לזולתו גורם רעה לנפשו ולזולתו וגורם מיתתו. ואפשר שבעבור שאמר בסוף הפסוק הקודם לו וזורע צדקה שכר אמת אמר כן האיש שהוא בעל צדקה שאחז במדת הצדק סופו אל שכר אמת שהם חיי עד. ומרדף רעה הוא רודף ומבקש מיתתו והעונש שהוא בהפך אל החיים הנצחיים.
פסוק יט:
ובעבור שאומר כן צדקה לחיים ומרדף רעה למותו סמך אחריו תועבת ה' עקשי לב ורצונו תמימי דרך כלומר ראוי הוא שמרדף רעה יהיה סבת מיתתו כי תועבת ה' עקשי לב וראוי שהאיש צדקה יהיה לחיים כי רצון האל ית' תמימי דרך.
פסוק כ:
אמר כי האנשים שהם עקשי לב והם הפתלתולים במעשיהם ובדבריהם הם נתעבים בעיני ה' ית' כי הוא ית' שלם מכל שלם ואין שלימות דומה לשלימותו והשלימות אשר ייאמר עליו ית' ועל זולתו נאמר בשתוף השם בלבד כי הוא ית' נעלה ומרומם על השלימות ולפיכך לא יהיו רצויים לפניו כי אם השלמים המתדמים אליו ית' בפעולותיהם כפי היכולת. ומי שלא ישתדל להגיע אל שלימותו ולהדמות אליו ית' הוא תועבה לפניו. ורצונו תמימי דרך ר"ל כי הרצויים לפניו ית' הם תמימי דרך והם שכל דרכיהם והם פעולותיהם יביאו שלימות עליהם או על זולתם. ואפשר שקרא תמימי דרך אותם שידרכו הדרך הסלולה שהם שלמים ותמימים שאחזו הדרך התמימה והישרה לעלות במעלות החכמה.
פסוק כ:
ובעבור שאמר תועבת ה' עקשי לב סמך אליו יד ליד לא ינקה רע כלומר לא יתאחר פורענותו וכן בעבור היות רצון ה' ית' תמימי דרך זרע צדיקים נמלט.
פסוק כא:
אמר כי האיש הרע שהוא עושה רע לנפשו ולזולתו לא ינקה שלא יבואהו העונש על רעתו אכן יבואהו יד ליד כלומר בקרוב. אמנם זרע צדיקים והם בני הצדיקים או הבנים הצדיקים הם נמלטים מכל רעה בזה ובבא. או יאמר מן הדין הוא שהאיש הרע לא ינקה רק יגמל מיד כפי רשעו. אמנם אם החוטא הזה הוא זרע צדיקים שיש לו זכות אבות יאריכו לו שלא יחול עליו העונש מיד אף על פי שלא ינקה לבסוף. או יאמר מן הדין הוא שהאיש הרע יגמל מיד. אמנם לפעמים בעבור זרע צדיקים העתידים לצאת ממנו נמלט שלא תבואהו הרעה יד ליד.
פסוק כא:
ובעבור שהזכיר למעלה מזה אשת חן תתמוך כבוד ועריצים יתמכו עושר ולא יחושו שיהיה להם אשת חן גנה פעולתם ואומר כי אין לדרוך אל עושר או ליופי כי כנזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. או בא לומר כי הרשעים הנז' כח ההכנה כאילו נמצאת בהם לבטלה והשכל אשר בה שישתמשו בו בעשיית המעשים הרעים לדמיון נזם זהב באף חזיר שילכלכהו והאשה היפה שתטומאת זנותה לחסרון טעמה והוא שכלה.
פסוק כב:
אמר כי האשה שהיא יפת תואר וטובת מראה והיא סרת טעם כלומר חסרת השכל הוא דבר בלתי נאה ומתקבל כי עם היופי ראוי להתחבר שכל טוב ושלמות כדי שיתחבר הטוב עם הטוב. אמנם כשתהיה האשה יפה וסכלה הוא חבור בלתי הגון מפני שיתחבר הטוב עם הרע והוא לדמיון הדבר הטהור והנקי כמו נזם זהב שמן הראוי שיתחבר עם דבר טהור ונקי. ויתחבר עם הדבר הטמא והמטונף והוא שיושם באף החזיר אשר נודע כי ינקוב כל לכלוך וטנוף באפו. וכמו שהחזיר בטומאתו ובפעולתו הוא מטנף ומלכלך נזם הזהב הטהור והנקי ינקוב בהם האשפתות ולכלוכים כן הסכלות אשר בזאת האשה יטנף יפיה ויפעתה ויביאנה לטמא מעשיה ולהשחית יפעתה. או יהיה הפירוש של זה הפסוק בזה הענין. ידוע כי זה החזיר בטבעו ינקוב האשפתות ובעת שימצא דבר נתעב ומשוקץ יהנה בו להיותו מזונו ואם יזדמן בעת נקבו האשפתות באפו שימצא נזם זהב שהוא דבר נחמד ויקוץ בו והוא לדמיון האיש שהוא שטוף בזמה שלא יתענג בנשים הקדושות והצנועות המתרחקות מתעתועי הזמה כאלו לא יתענג במשכבי הזכרים וירחיקם בכל יכולתו וימאסם ויתענג לאישות הזימה אשר תתמכרנה להפליג בתעתועי הזמה ויהיה ענין הפסוק כן כמו שיקוץ החזיר בנוקבו באפו האשפתות כשיזדמן לפניו נזם זהב תמורת הצואה שהיא מזונו כן יקוץ הנשקע בתאות העולם באשה אף על פי שתהיה יפה וסרת טעם כלומר כשלא תמצא חן בעיניו בעבור שאינה משולחת ומורגלת בתעתועי הזמה. או יהיה פי' יפה יפה במעשיה ולא תמשך אחר תאות לבה הזונה ולכן סמך אליו הפסוק הבא אחריו תאות צדיקים אך טוב כלומר תאות הצדיקים איננה מן התאוות הבהמיות רק תאותם היא הדבר שהוא טוב במוחלט. אמנם תקות רשעים והוא הדבר שישימוה תקותם ותכליתם הוא עבירה כלומר בדבר המביא עליהם עברת ה' ועברת הנשים.
פסוק כב:
ואפשר שקרא אשה יפה החומר הזך והטוב המוכן בטבעו לקבל צורת השכל על השלימות ואמר כי כשיזדמן שיהיה החומר זך וטהור ומוכן לקבל צורת הדעת. ובעליו בבחירתו הרעה לא ישתדל להוציא שכלו מן הכח אל הפועל רק ישתמש במיני הפחיתיות ויטריד שכלו בקנות קנייני העולם הזה וילך אחר תאוותיו ולא תועיל לו ההכנה הטבעית שנמצאת בו מוכנת לכל מעלה ושלימות הוא דבר בלתי ראוי ודומה לנזם זהב שהוא באף חזיר כי כמו שהחזיר מטנף נזם זהב כן בחירתו הרעה מטנפת ההכנה טובה הטבעית אשר בו המזומנת לקנות כל מעלה ושלימות.
פסוק כג:
אמר כי תאות האנשים שהם בעלי צדק ויושר היא לעשות הטוב לנפשם ולזולתם לא זולת זה. וזה רמז במלת אך. או רמז במלת אך טוב הדבר שאיננו כי אם טוב והוא הטוב הצפון ליראי ה' שהוא טוב מוחלט. אמנם תקות רשעים והוא מה שיקחו לנפשם ולזולתם הוא דבר של עבירה כלומר מעשה שיביא על בעליו עברת ה' ית' ועברת ברואיו כי לא ירצו לעצמם ולזולתם כי אם הרע.
פסוק כד:
אחרי שהזכיר כי תאות הצדיקים היא להיטיב לעצמם ולזולתם אמר לא תחשוב כי בהעניקך לאחרים מאשר חננך הבורא שיחסר ממונך או בהועילך אל זולתך מן הדעת שחננך האלהים ובהאצילך עליהם מן הרוח אשר עליך יחסר שכלך כי יש מפזר ונוסף עוד כי בהעניקך ממונך לזולתך ויראה בעיניך שתפזר ממונך תהיה ברכת ה' בכל אשר לך בבית ובשדה וברוב הענין ברוב הימים ימצא האדם החסד שיעשה ואעפ"י שיעשהו לאשר לא יכיר כמו שאמר שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו. ולפעמים ימצא יותר ממה שיעשה ואל זה רמז באמרו ונוסף עוד. וכן בהאצילך מרוחך האלהי על זולתך לא יחסר שכלך אכן יהיה נוסף במעשה הזה כמו שאמרו רז"ל הרבה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם וזה רמז באמרו ונוסף עוד.
פסוק כד:
וחושך מיושר אך למחסור ר"ל מי שיחשוך וימנע מנפשו חוקה הראוי לה וכן כשיחשוך מזולתו מה שהוא יושר ומשפט שיקבל אך למחסור כלומר יחסר ממנו ממונו אם לא יתנדב בו לאנשים כפי היושר. וכן יחסר שכלו בעת שלא יאציל מהוד שכלו על אחרים כי מתוך כך שלא ידבר בענייני החכמה עם אחרים שישאלוהו ויענה וישיבוהו ישכח מה שלמד ותחסר חכמתו יום יום.
פסוק כה:
נפש ברכה תדושן. זה הפסוק דומה בעניינו אל הפסוק הקודם לו שאמר יש מפזר ונוסף עוד. ואמר כי האדם שהוא בעל נפש ברכה כלומר נפש נדיבה וחוננת ומשפעת אשר תרצה הטוב לעצמה ולזולתה תהיה דשינה ורעננה וקיימת במעמדה הטוב לא תחסר דבר בזה. ואפשר שבאמרו יש מפזר ונוסף עוד כיוון אל חנינת הממון. ובאמרו נפש ברכה כוון אל חנינת השכל והחכמה על אחרים. ומרוה גם הוא יורה ר"ל כי מי שמרוה צמאון שכל זולתו בהאצילו מחכמתו עליו לא יחשוב שהוא הועיל לזולתו בלבד רק ברוותו נפש זולתו הועיל במעשה ההוא לעצמו כי גם הוא יורה כלו' ילמוד ויקנה לנפשו חכמה במעשה ההוא כטעם ומתלמידי יותר מכולם. או יאמר כי מי שמרוה אחרים לא יחשוב שתחסר חכמתו בעבור זה כי הוא שכבר חננו זולתו והעניקו יורה עוד וילמד אחרים.
פסוק כו:
מונע בר זה הפסוק נתינת סבה אל מה שזכר באמרו יש מפזר ונוסף עוד ולאמרו נפש ברכה תדושן. ואמר הסבה שהחושך מיושר יבוא לידי מחסור. ומי שמפזר ממונו לצדקה נוסף הוא כי המונע הבר והוא מי שחננו ה' עד שצבר מן הבר מה שיספיק לקהל מאנשים והם מיחלים שימכור ממנו והוא לרוע טבעו מונע הבר מן העם ולא ימכרנו מטבע העולם שהאנשים יקללוהו. ואם יש בעל הבר בעל רוח נדיבה וישביר הבר לכל עם הארץ יברכוהו האנשים. וטבע החסרון והמארה להמצא במקום שתהיה שם הקללה ושפע הטובה מדרכה שתמצא במקום הברכה. וכן הענין בעצמו כמי שחננו ה' שכל טוב ולא יאציל מהודו על זולתו יקללוהו האנשים וחכמתו הולכת וחסרה. ואם ינהיג בני דורו לעבודת ה' ויאציל משכלו לכל איש מוכן לקבל וראוי לקבל יברכוהו האנשים וחכמתו הולכת ונוספת כי ילמוד מתלמידיו מה שלא ילמוד בהיותו מתבודד בלימודו. ואפשר כי אמרו יקבוהו הוא מן ויקוב חור בדלתו. ואמר החכם הזה מי שהוא מונע בר יהי רצון שיקבוהו העמים בחרבותיהם וברכת ה' ית' תהיה על ראש האיש המשביר לכל עם הארץ.
פסוק כו:
ואחר שהזכיר וברכה לראש משביר הזכיר הסבה ואמר הסבה שתחול הברכה לראש האיש המלמד דעת את העם כי האיש שוחר טוב לעשותו לנפשו ולזולתו הוא מבקש להיות רצוי לאל ית' ולאנשים ולכן תחול עליו ברכת ה' ית' והאנשים. אמנם האיש שהוא מונע בר יקבוהו לאומים ואחרי שהוא דורש רעה תבואנו וכל זה גרם לו היותו בוטח בעשרו ולא יחוש להיות רצוי מה' ית' והאנשים ולכן יפול. אמנם הצדיקים יפרחו לדמיון העלה של אילן והבוטח בעשרו ויסיר מעליו השגחת ה' ית' הוא עוכר ביתו וכשיחשוב לנחול עשרו הגדול שבטח בו הוא ימצא לבסוף שינחל רוח כלומר דבר אבד לשעתו וסופו כשיכלה ממונו שיהיה עבד בעבור אולתו לאיש שיתקים בידו ממונו בעבור היותו חכם לב. עץ חיים כלומר תכליתו ואשר הוא פריו מביא אל שלימות אשר בעליו יחיה לעולם. ואם עלה בידו להיות לוקח הנפשות מיד הזמן או מיד השטן ולהדריכם בדרך התורה והמצות אז ראוי להקרא חכם באמת כי אין מעלה למעלה מעשיית נפשות.
פסוק כז:
אמר כי האיש שהוא שוחר טוב ר"ל מבקש לעשות הטוב בכל יכולתו לנפשו ולזולתו הוא בבקשתו זאת מבקש דבר שהוא רצון ר"ל דבר רצוי לה' ית' ולאנשים. אמנם האיש הדורש לעשות רעה לנפשו ולזולתו הרעה תבואנו כלומר תפול עליו. ופירוש שוחר שהוא כאלו ישכים בשחר לרוב תאוותו אל עשיית הטוב. ואפשר שמלת תבואנו תשרת בראשונה גם כן ואמר כי האיש שהוא שוחר הטוב וכן האיש שהוא מבקש רצון יבואנו ומי שהוא דורש הרעה תבואנו הרעה גם כן.
פסוק כח:
אמר כי מי שיבטח בעשרו הוא יפול כי מאחר שהוא בוטח בעשרו ויסיר בטחונו מה' ית' ותסור בעבור זה השגחת ה' ית' ממנו ומתוך כך יפול והענין שיפול מעשרו או יפול נפילת המיתה בבאר שחת או יפול בשאול ואבדון והוא כנוי אל העונש האלה אחרי המות. ובעבור שהתענוג תקרא עלייה והוא עליית מעלה ומדרגה קרא עונש הנפש ירידה ונפילה. אמנם הצדיקים לא יפולו רק יעלו והוא אמרו וכעלה צדיקים יפרחו דמה אותם לדבר הצומח שדרכו לעלות ותנועתו מן האמצע. והענין שתהיה להם עלייה הן בחייהם עלייה במדרגות סולם החכמה והן עלייה לבסוף שידבקו באלהים הנצב בראש הסולם. וקרא מה שכנגד זה לנפש הרשע נפילה מפני שמחצבה מעולם העליון ובעת שתכרת מצרור החיים יהיה שם הנפילה ראוי לה.
פסוק כט:
אמר כי האיש שהוא עוכר ביתו כלומר עוכר אנשי ביתו או האנשים הנתונים תחת הנהגתו לא הרויח מאומה רק הוא נוחל רוח כלומר דבר בלתי מועיל ולפי זה הפירוש יהיה אומר ועבד אויל לחכם לב דבר בפני עצמו אין לו דבקות עם ראש הפסוק רק שאומר כי האויל בעבור אולתו יעני וישוב עבד לאיש חכם לב שקנה ממון רב בחכמתו. או יאמר עוכר אנשי ביתו הוא מי שינחל רוח והענין כי האיש ההולך שובב בדרך לבו אחת הנה ואחת הנה ללא תועלת רק רועה רוח ורודף קדים הוא עוכר ביתו כי מתוך שהוא מתבטל ממלאכתו ולא ישתדל להמציא טרף בני ביתו הוא עוכר בני ביתו שאין להם ממה לחיות והם מצפים למעשה ידיו וסוף זה האויל השובב הרועה רוח שיעני וישוב עבד לאיש עשיר שבחכמת לבו לא היה שובב כמוהו וקנה הון רב.
פסוק כט:
או יאמר עוכר ביתו ונוחל רוח הוא האויל ועוד עבד הוא האויל לחכם לב והראה בפסוק זה גנות האויל וספר ממנו ג' עניינים האחד שהוא עוכר ביתו ושהוא נוחל רוח והוא עבד לאיש חכם לב בעבור אולתו. ולפי נסתרו יאמר כי מי שהוא עוכר גופו ר"ל שהוא בית נפשו ומעמיס על עצמו מה שלא חייבתו התורה ללא סבה מחייבת הוא ללא הרויח מאומה כי מה שהוא מקוה בדבר הזה שכר ההוא לא הועיל בזה. ואמר אחר זה לא תחשוב שהמכוון ממנו הוא שתעדן נפשך ותמלא תאותך רק עשה שיהיה האויל והוא המלך זקן וכסיל עבד אל החלק השכלי הנקרא חכם לב.
פסוק ל:
אמר כי הפרי שיעשה הצדיק לעצמו בעבודת ה' ית' ובקנותו החכמה הוא עץ חיים כלומר הדבקות באלקים ית' אשר הוא צרור החיים. והמשיל זה הדבר לעץ החיים אשר אוכליו יחיו לעולם. וכן תכלית הצדיק בשלמותו ובעבודתו הוא להיות חי לעולם בעולם הנשמות. ואמרו ולוקח נפשות חכם ר"ל ומי שהגיע ממעלתו עד שיהיה ראוי להקרא חכם תניעהו הרוח האלהי אשר בו להשלים זולתו ויעשה נפשות. ואמר ולוקח ר"ל שהוא לוקח אותם מיד הזמן אשר שבו עבדיו או מיד התאוות ומקרבם לחסות בצל ה' ית'. או יהיה ולוקח פועל נגזר מלשון כי לקח טוב נתתי לכם כלומר מי שהוא מלמד לקח טוב והיא החכמה אל הנפשות הוא חכם.
פסוק ל:
ובעבור שאמר פרי צדיק עץ חיים שפעולתו מביאה לחיים הזמניים והנצחיים אמר הן צדיק בארץ ישולם כלומר לפעמים רואים שצדיקים יש להם חיי צער בעולם הזה והוא שרמז לאמר בארץ ואמר ישולם רמז כי הצער שיהיה לו בעולם הזה לגמול קצת מעשים רעים שפעל בקצת זמנו וכל שכן שהרשע והחוטא ישולם לו גמול מעשיו הרעים בעת שיחפוץ ה' ית' בחייו או במותו. והאדם הטוב אע"פ שפעמים בארץ הוא יפיק רצון מה' ויקבל שכרו והרשע שהוא בעל מחשבות רעות יניחנו ברשעו שיענש כי איננו דבר ראוי שיכון האדם והוא פעל הרשע. אמנם הצדיקים שהם רחוקים מן הרשע לא ימוט שרשם.
פסוק לא:
אמר הן האדם השלם בעת שיעבור על ממצות בוראו ית' בעת מן העתים לא ינקהו ה' ית' מאותו עון רק יענישהו בעודו בארץ כלומר בהיותו בחיים. כל שכן הרשע והחוטא שהם ראויים שיענשו ואם לא תראה עונשם בעולם הזה יש להאמין שיענשו במקום אחר אחר המות. ודע כי החכמים ייראו לספר עונש הרשעים אחר המות פן יפחיתוהו כי הוא נורא מאד ומי יכילנו. ובאמרו הן צדיק בארץ ישולם מלתא אגב אורחא קמ"ל רמז לנו הענין הגדול אשר התבאר לחכמים והוא שהצדיקים ואנשי אמונה כשיחטאו לפעמים לא ינכה ה' ית' מזכיותיהם בשעור החטא ההוא והוא אמרו בתורה ולא יקח שוחד רק יענישם בעולם הזה כפי חטאם וישלם להם גמולם הטוב ממעשיהם הטובים בעולם הנשמות. וחייבה החכמה העליונה להיות כן מפני שכל הטובות והתענוגים שיהיו בעולם הזה הם אין ואפס. ואין להם דמיון וערך לטובת העולם הבא. וכן קצת עונש שיהיה לנפש החוטאת אחר המות בעולם הנשמות הוא גדול אלף אלפים מכל צער ועינוי שיהיה בעולם הזה. ומפני זה חייבה חכמתו ית' לענוש הצדיק על חטאתו בעולם הזה שהוא אין ואפס בערך אל העונש הרוחני וזה רצה באמרו הן צדיק בארץ ישולם. ויקבל כל שכרו מעבודת אלהיו וקיום מצותו בעולם הנשמות שהוא הטוב הגמור הצפון ליראי ה'. ולא רצה שיקבל שכרו בעולם הזה שקנייניו הם הבל ורעות רוח. ולרשעים חייב חכמתו בהפך זה והוא שהרשעים עם גודל רשעם אי אפשר שלא יעשו דבר לקבל שכר טוב וברוב העתים יחטאו ויתחייבו עבור החטאים ההם ענויים גדולים ולפיכך ראתה החכמה העליונה לתת להם גמולם על מעשיהם הטובים טובות העולם הזה שהם הבל ורעות רוח להענישם בעולם הנשמות שהם הענויים גדולים והמבהילים וזהו אמרו ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו לא יאחר לשונאו על פניו ישלם לו והוא שתרגם אונקלוס ומשלם לשנאוהי טבן דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון לא מאחר עובר שב לשנאוהי טבין דאינון עבדין קדמוהי בחייהון משלם להון.