א מֹאזְנֵ֣י מִ֭רְמָה תּוֹעֲבַ֣ת יְהוָ֑ה וְאֶ֖בֶן שְׁלֵמָ֣ה רְצוֹנֽוֹ׃ ב בָּֽא־זָ֭דוֹן וַיָּבֹ֣א קָל֑וֹן וְֽאֶת־צְנוּעִ֥ים חָכְמָֽה׃ ג תֻּמַּ֣ת יְשָׁרִ֣ים תַּנְחֵ֑ם וְסֶ֖לֶף בּוֹגְדִ֣ים ושדם (יְשָׁדֵּֽם׃) ד לֹא־יוֹעִ֣יל ה֭וֹן בְּי֣וֹם עֶבְרָ֑ה וּ֝צְדָקָ֗ה תַּצִּ֥יל מִמָּֽוֶת׃ ה צִדְקַ֣ת תָּ֭מִים תְּיַשֵּׁ֣ר דַּרְכּ֑וֹ וּ֝בְרִשְׁעָת֗וֹ יִפֹּ֥ל רָשָֽׁע׃ ו צִדְקַ֣ת יְ֭שָׁרִים תַּצִּילֵ֑ם וּ֝בְהַוַּ֗ת בֹּגְדִ֥ים יִלָּכֵֽדוּ׃ ז בְּמ֤וֹת אָדָ֣ם רָ֭שָׁע תֹּאבַ֣ד תִּקְוָ֑ה וְתוֹחֶ֖לֶת אוֹנִ֣ים אָבָֽדָה׃ ח צַ֭דִּיק מִצָּרָ֣ה נֶחֱלָ֑ץ וַיָּבֹ֖א רָשָׁ֣ע תַּחְתָּֽיו׃ ט בְּפֶ֗ה חָ֭נֵף יַשְׁחִ֣ת רֵעֵ֑הוּ וּ֝בְדַ֗עַת צַדִּיקִ֥ים יֵחָלֵֽצוּ׃ י בְּט֣וּב צַ֭דִּיקִים תַּעֲלֹ֣ץ קִרְיָ֑ה וּבַאֲבֹ֖ד רְשָׁעִ֣ים רִנָּֽה׃ יא בְּבִרְכַּ֣ת יְ֭שָׁרִים תָּר֣וּם קָ֑רֶת וּבְפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים תֵּהָרֵֽס׃ יב בָּז־לְרֵעֵ֥הוּ חֲסַר־לֵ֑ב וְאִ֖ישׁ תְּבוּנ֣וֹת יַחֲרִֽישׁ׃ יג הוֹלֵ֣ךְ רָ֭כִיל מְגַלֶּה־סּ֑וֹד וְנֶאֱמַן־ר֝֗וּחַ מְכַסֶּ֥ה דָבָֽר׃ יד בְּאֵ֣ין תַּ֭חְבֻּלוֹת יִפָּל־עָ֑ם וּ֝תְשׁוּעָ֗ה בְּרֹ֣ב יוֹעֵֽץ׃ טו רַע־יֵ֭רוֹעַ כִּי־עָ֣רַב זָ֑ר וְשֹׂנֵ֖א תֹקְעִ֣ים בּוֹטֵֽחַ׃ טז אֵֽשֶׁת־חֵ֭ן תִּתְמֹ֣ךְ כָּב֑וֹד וְ֝עָרִיצִ֗ים יִתְמְכוּ־עֹֽשֶׁר׃ יז גֹּמֵ֣ל נַ֭פְשׁוֹ אִ֣ישׁ חָ֑סֶד וְעֹכֵ֥ר שְׁ֝אֵר֗וֹ אַכְזָרִֽי׃ יח רָשָׁ֗ע עֹשֶׂ֥ה פְעֻלַּת־שָׁ֑קֶר וְזֹרֵ֥עַ צְ֝דָקָ֗ה שֶׂ֣כֶר אֱמֶֽת׃ יט כֵּן־צְדָקָ֥ה לְחַיִּ֑ים וּמְרַדֵּ֖ף רָעָ֣ה לְמוֹתֽוֹ׃ כ תּוֹעֲבַ֣ת יְ֭הוָה עִקְּשֵׁי־לֵ֑ב וּ֝רְצוֹנ֗וֹ תְּמִ֣ימֵי דָֽרֶךְ׃ כא יָ֣ד לְ֭יָד לֹא־יִנָּ֣קֶה רָּ֑ע וְזֶ֖רַע צַדִּיקִ֣ים נִמְלָֽט׃ כב נֶ֣זֶם זָ֭הָב בְּאַ֣ף חֲזִ֑יר אִשָּׁ֥ה יָ֝פָ֗ה וְסָ֣רַת טָֽעַם׃ כג תַּאֲוַ֣ת צַדִּיקִ֣ים אַךְ־ט֑וֹב תִּקְוַ֖ת רְשָׁעִ֣ים עֶבְרָֽה׃ כד יֵ֣שׁ מְ֭פַזֵּר וְנוֹסָ֥ף ע֑וֹד וְחוֹשֵׂ֥ךְ מִ֝יֹּ֗שֶׁר אַךְ־לְמַחְסֽוֹר׃ כה נֶֽפֶשׁ־בְּרָכָ֥ה תְדֻשָּׁ֑ן וּ֝מַרְוֶ֗ה גַּם־ה֥וּא יוֹרֶֽא׃ כו מֹ֣נֵֽעַ בָּ֭ר יִקְּבֻ֣הוּ לְא֑וֹם וּ֝בְרָכָ֗ה לְרֹ֣אשׁ מַשְׁבִּֽיר׃ כז שֹׁ֣חֵֽר ט֭וֹב יְבַקֵּ֣שׁ רָצ֑וֹן וְדֹרֵ֖שׁ רָעָ֣ה תְבוֹאֶֽנּוּ׃ כח בּוֹטֵ֣חַ בְּ֭עָשְׁרוֹ ה֣וּא יִפֹּ֑ל וְ֝כֶעָלֶ֗ה צַדִּיקִ֥ים יִפְרָֽחוּ׃ כט עוֹכֵ֣ר בֵּ֭יתוֹ יִנְחַל־ר֑וּחַ וְעֶ֥בֶד אֱ֝וִ֗יל לַחֲכַם־לֵֽב׃ ל פְּֽרִי־צַ֭דִּיק עֵ֣ץ חַיִּ֑ים וְלֹקֵ֖חַ נְפָשׂ֣וֹת חָכָֽם׃ לא הֵ֣ן צַ֭דִּיק בָּאָ֣רֶץ יְשֻׁלָּ֑ם אַ֝֗ף כִּֽי־רָשָׁ֥ע וְחוֹטֵֽא׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
מֹאזְנֵי מִרְמָה, מאזניים שאפשר לרמות בהן, כגון שאחת מאבני המשקל מזויפת – תּוֹעֲבַת ה', וְאֶבֶן שְׁלֵמָה, תקינה, ללא חסר ויתר, היא רְצוֹנוֹ.
פסוק ב:
בָּא־זָדוֹן, כוונה רעה, יהירות ורמאות – וַיָּבֹא אתו קָלוֹן. אל הזדון תתלווה בסופו של דבר בושה גדולה, וְאֶת, עם הצְנוּעִים שפועלים בענווה ורוצים לשמוע יותר מאשר להשמיע, תימצא חָכְמָה.
פסוק ג:
תֻּמַּת, התנהגותם התמימה והנאמנת של היְשָׁרִים תַּנְחֵם, תדריך אותם בדרך טובה, וְסֶלֶף, סילוף בֹּגְדִים לא יביא להם את התועלת שהם חושבים להשיג, ולא זו בלבד אלא גם יְשָׁדֵּם, ימיט עליהם שוד, אסונות.
פסוק ד:
לֹא־יוֹעִיל לעשיר הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה, ביום כעס, בבוא פורענות, ואולם צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת.
פסוק ה:
צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ, וּבְרִשְׁעָתוֹ שלו יִפֹּל רָשָׁע.
פסוק ו:
צִדְקַת יְשָׁרִים תַּצִּילֵם, וּבְהַוַּת, שבר, או: תאוותם הרעה של הבֹּגְדִים הבוגדים יִלָּכֵדוּ.
פסוק ז:
בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד כל תִּקְוָה. הרשע איננו משאיר אחריו תקווה טובה ממפעליו או מהבטחותיו, וְתוֹחֶלֶת, הציפייה לטוב מאוֹנִים, אנשי אוון או אנשים אלימים – אָבָדָה, אובדת. פירושים נוספים: כל עוד הרשע חי, אפשר שעדיין יתקן, אך במותו אבדה כל תקווה ממנו; עולמו של הרשע מרוכז בעצמו, ותקוותו קשורה בעיקר לענייני גופו, ולכן במות גופו גם היא אבדה.
פסוק ח:
צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ, וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו. יש מצבים שבהם הצדיק נחלץ מן המלכודת, ומי שנופל לתוכה במקומו הוא דווקא הרשע ברוב תחבולותיו.
פסוק ט:
בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת המחניף את רֵעֵהוּ שמאמין לדברי החנופה, וּבשימוש בְדַעַתצַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ מן ההשחתה הזו.
פסוק י:
בְּטוּב צַדִּיקִים, כאשר טוב לצדיקים תַּעֲלֹץ קִרְיָה, העיר שמחה מפני שהצדיקים אהובים על אנשי העיר. וּבַאֲבֹד רְשָׁעִיםרִנָּה, שמחה ממין אחר.
פסוק יא:
בְּבִרְכַּת יְשָׁרִים, הבאה בעקבות הנהגותיהם ודיבוריהם, תָּרוּם, תתרומם קָרֶת, עיר, וּבְפִי רְשָׁעִים, המרכל ומשקר, מקלל ועולב העיר תֵּהָרֵס.
פסוק יב:
הבָּז־לְרֵעֵהוּ הוא חֲסַר־לֵב, חסר הבנה. וְאִישׁ תְּבוּנוֹת בשמעו את ביזיונו של חסר הלב יַחֲרִישׁ, ישתוק. אדם נבון יודע להבליג ולא להתערב במצבים שבהם לא יועיל.
פסוק יג:
הוֹלֵךְ רָכִיל, הרכלן מְגַלֶּה־סּוֹד. גם אם אין כוונתו לכך, פטפוטיו וסיפוריו גורמים שבסופו של דבר הוא יגלה סודות שאסור לגלותם, וְנֶאֱמַן־רוּחַ, ישר לב מְכַסֶּה דָבָר. הוא שומר דברים בלבו ואינו מפרסמם.
פסוק יד:
בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת, דרכים מחוכמות יִפָּל־עָם. עמים זקוקים לחכמה ואף לערמה ותכסיסנות לשם קיומם, וּתְשׁוּעָה משיגים בְּאמצעות רֹב יוֹעֵץ, יועצים רבים.
פסוק טו:
רַע־יֵרוֹעַ, שבוֹר יישבר איש כִּי־עָרַב, כאשר נעשה עָרֵב לזָר. כבר דובר על כך שאין ראוי לערוב למי שטיבו ואפשרויותיו אינם ידועים. לפעמים נדמה שפלוני אמין ובוודאי ישלם, ולבסוף מתברר שאי-אפשר לסמוך עליו. וְשֹׂנֵא תוֹקְעִים, המתרחק מתוקעי כף, מבטיחי הבטחות – בּוֹטֵחַ, שומר על עצמו בביטחון.
פסוק טז:
אֵשֶׁת־חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד, במה או במי שראוי לכבד אותו, בין אם זה בעלה ובין אם אדם אחר. ולעומת זאת עָרִיצִים, בעלי הכוח – כנראה הקוטב הנגדי של 'אשת חן' – יִתְמְכוּ־עֹשֶׁר, במי שיש לו כסף. לעומת הכבוד, המחוזק על ידי נפש עדינה ורגישה, העושר מתחזק על ידי בעלי כוח.
פסוק יז:
גֹּמֵל נַפְשׁוֹ, מי שמודע לצורכי עצמו ומתחשב בהם הוא אִישׁ חָסֶד, נדיב ורגיש. וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ, המסגף את בשרו הוא אַכְזָרִי, מנוכר ובלתי מתחשב.
פסוק יח:
רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת־שָׁקֶר. למעשיו של הרשע אין קיום יציב, וְזֹרֵעַ צְדָקָה מניב שֶׂכֶר אֱמֶת, שכרו מובטח, שלא כזורעים אחרים שלפעמים אין תוצאות להשקעתם.
פסוק יט:
כֵּן, בסיס, או: נכונה ומכוונת היא הצְדָקָה לְחַיִּים. החיים מתבססים על צדקה, וּלהפך – המְרַדֵּף רָעָה מוביל את עצמו לְמוֹתוֹ.
פסוק כ:
תּוֹעֲבַת ה' הם עִקְּשֵׁי הלֵב. ה' מרחיק חסרי יושר פנימי וחיצוני, וּרְצוֹנוֹ של ה' – תְּמִימֵי דָרֶךְ.
פסוק כא:
יָד לְיָד, מי שרגיל בלחיצות ידיים להבטחות והסכמים לֹא־יִנָּקֶה מרָּע. אין פירוש הדבר שאדם צריך לברוח מכל התחייבות שהיא, אלא שעליו להביא בחשבון את יכולתו לפרוע את ערבויותיו ואת החומרה הכרוכה בתקיעת כף. וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט מן הצרה הזו. לחלופין: העושה דברים טובים על מנת לקבל גמול מיָּדי, זכויותיו אינן עומדות לו להינצל מרע, ואילו הצדיקים הפועלים מכוונה טהורה, טובתם נשמרת לזרעם.
פסוק כב:
כמו נֶזֶם זָהָב התלוי בְּאַף חֲזִיר, הנתחב תמיד באשפה, כך היא אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם, חסרת הבנה. הנזם, לא זו בלבד שאיננו מייפה את החזיר אלא הוא גם בולט בחריגותו, והוא עצמו מתלכלך. באותו אופן, יופיה של האשה שאין לה שכל או אישיות מוּצא לבטלה ומאכזב.
פסוק כג:
נדיבים ואנוכיים – תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ לטוֹב, ואילו תִּקְוַת רְשָׁעִים עֶבְרָה, כעס. ציפייתם של הרשעים מופנית לעניינים הכרוכים בזעם ופורענות.
פסוק כד:
יֵשׁ מְפַזֵּר לצדקה. לחלופין: משקיע בעסקים וכתוצאה מכך נוֹסָף לו עוֹד, מרוויח. ולעומתו החֹשֵׂךְ, חוסך ומקמץ מִמעשי יֹּשֶׁר מגיע אַךְ־לְמַחְסוֹר. אמנם אדם צריך להיזהר, כאמור לעיל, אך עם זאת הקמצנות הורגת את בעליה. יש מצבים שבהם אסור לחסוך, ורק מי שלכאורה מפזר יכול להרוויח.
פסוק כה:
נֶפֶשׁ בְּרָכָה, אישיות נדיבה שמברכת את כולם תְדֻשָּׁן, תשמין, תהיה מאושרת, וּמַרְוֶה אחרים גַּם־הוּא יוֹרֶא, יִרווה. חייו יהיו שבעים ושלווים.
פסוק כו:
מֹנֵעַ מאחרים בָּר, תבואה – יִקְּבֻהוּ, יקללו אותו לְאוֹם, בני עמו. חכמים פירשו את הפסוק על מי שמפקיע את מחיר התבואה הנצרכת לכול. בזמני מחסור או צמצום לא רק שאין הוא מעניק ממה שיש לו, אלא גם שומר את תבואתו אצלו כדי להעלות את המחירים. וּבְרָכָה תבוא לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר, המוכר את המזון, ואינו שומר הכול לעצמו בלבד.
פסוק כז:
שֹׁחֵר טוֹב, מי שמבקש ודוגל בטובם של אנשים, יְבַקֵּשׁ רָצוֹן, מחפש תמיד את הפיוס וההשלמה ההדדית. וגם: הרצון ינוח עליו עצמו. וְאילו דֹרֵשׁ רָעָה – הרעה תְבוֹאֶנּוּ, תבוא עליו.
פסוק כח:
בּוֹטֵחַ בְּעָשְׁרוֹ הוּא יִפֹּל למרות כל העושר, וְכֶעָלֶה, שאולי איננו כה מפואר, ולעתים הוא נובל באופן זמני, אבל תמיד מקדים לצמוח, כך צַדִּיקִים יִפְרָחוּ.
פסוק כט:
עֹכֵר, הפוגע בבֵיתוֹ משום הקפדת יתר, קמצנות או חוסר אכפתיות יִנְחַל־רוּחַ, ריק או: כעס. ההנחה שהתנהגויות כאלו יביאו תועלת כלשהי, מופרכת ואווילית. וְעֶבֶד ייעשה האֱוִיל לַחֲכַם־לֵב. הטיפש יהיה עבד לאיש חכם ומתוקן. על האדם לסגל אפוא חכמת לב ורגישות ולא להחזיק את ביתו ביד קפוצה ובחמה שפוכה.
פסוק ל:
מפְּרִי הצַדִּיק יצמח עֵץ חַיִּים על כל משמעיו, וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת לחנכן ולטפל בהן – חָכָם מפני שהוא משקיע בדברים העיקריים – בבני אדם.
פסוק לא:
הֵן, הרי אפילו צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם, ייענש מפעם לפעם על מעשיו, אַף כִּי, לא כל שכן רָשָׁע וְחוֹטֵא, בוודאי יבוא על עונשו.