א מִשְׁלֵ֗י שְׁלֹ֫מֹ֥ה בֵּ֣ן חָ֭כָם יְשַׂמַּח־אָ֑ב וּבֵ֥ן כְּ֝סִ֗יל תּוּגַ֥ת אִמּֽוֹ׃ ב לֹא־י֭וֹעִילוּ אוֹצְר֣וֹת רֶ֑שַׁע וּ֝צְדָקָ֗ה תַּצִּ֥יל מִמָּֽוֶת׃ ג לֹֽא־יַרְעִ֣יב יְ֭הוָה נֶ֣פֶשׁ צַדִּ֑יק וְהַוַּ֖ת רְשָׁעִ֣ים יֶהְדֹּֽף׃ ד רָ֗אשׁ עֹשֶׂ֥ה כַף־רְמִיָּ֑ה וְיַ֖ד חָרוּצִ֣ים תַּעֲשִֽׁיר׃ ה אֹגֵ֣ר בַּ֭קַּיִץ בֵּ֣ן מַשְׂכִּ֑יל נִרְדָּ֥ם בַּ֝קָּצִ֗יר בֵּ֣ן מֵבִֽישׁ׃ ו בְּ֭רָכוֹת לְרֹ֣אשׁ צַדִּ֑יק וּפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים יְכַסֶּ֥ה חָמָֽס׃ ז זֵ֣כֶר צַ֭דִּיק לִבְרָכָ֑ה וְשֵׁ֖ם רְשָׁעִ֣ים יִרְקָֽב׃ ח חֲכַם־לֵ֭ב יִקַּ֣ח מִצְוֺ֑ת וֶאֱוִ֥יל שְׂ֝פָתַ֗יִם יִלָּבֵֽט׃ ט הוֹלֵ֣ךְ בַּ֭תֹּם יֵ֣לֶךְ בֶּ֑טַח וּמְעַקֵּ֥שׁ דְּ֝רָכָ֗יו יִוָּדֵֽעַ׃ י קֹ֣רֵֽץ עַ֭יִן יִתֵּ֣ן עַצָּ֑בֶת וֶאֱוִ֥יל שְׂ֝פָתַ֗יִם יִלָּבֵֽט׃ יא מְק֣וֹר חַ֭יִּים פִּ֣י צַדִּ֑יק וּפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים יְכַסֶּ֥ה חָמָֽס׃ יב שִׂ֭נְאָה תְּעוֹרֵ֣ר מְדָנִ֑ים וְעַ֥ל כָּל־פְּ֝שָׁעִ֗ים תְּכַסֶּ֥ה אַהֲבָֽה׃ יג בְּשִׂפְתֵ֣י נָ֭בוֹן תִּמָּצֵ֣א חָכְמָ֑ה וְ֝שֵׁ֗בֶט לְגֵ֣ו חֲסַר־לֵֽב׃ יד חֲכָמִ֥ים יִצְפְּנוּ־דָ֑עַת וּפִֽי־אֱ֝וִיל מְחִתָּ֥ה קְרֹבָֽה׃ טו ה֣וֹן עָ֭שִׁיר קִרְיַ֣ת עֻזּ֑וֹ מְחִתַּ֖ת דַּלִּ֣ים רֵישָֽׁם׃ טז פְּעֻלַּ֣ת צַדִּ֣יק לְחַיִּ֑ים תְּבוּאַ֖ת רָשָׁ֣ע לְחַטָּֽאת׃ יז אֹ֣רַח לְ֭חַיִּים שׁוֹמֵ֣ר מוּסָ֑ר וְעוֹזֵ֖ב תּוֹכַ֣חַת מַתְעֶֽה׃ יח מְכַסֶּ֣ה שִׂ֭נְאָה שִׂפְתֵי־שָׁ֑קֶר וּמוֹצִ֥א דִ֝בָּ֗ה ה֣וּא כְסִֽיל׃ יט בְּרֹ֣ב דְּ֭בָרִים לֹ֣א יֶחְדַּל־פָּ֑שַׁע וְחֹשֵׂ֖ךְ שְׂפָתָ֣יו מַשְׂכִּֽיל׃ כ כֶּ֣סֶף נִ֭בְחָר לְשׁ֣וֹן צַדִּ֑יק לֵ֖ב רְשָׁעִ֣ים כִּמְעָֽט׃ כא שִׂפְתֵ֣י צַ֭דִּיק יִרְע֣וּ רַבִּ֑ים וֶֽ֝אֱוִילִ֗ים בַּחֲסַר־לֵ֥ב יָמֽוּתוּ׃ כב בִּרְכַּ֣ת יְ֭הוָה הִ֣יא תַעֲשִׁ֑יר וְלֹֽא־יוֹסִ֖ף עֶ֣צֶב עִמָּֽהּ׃ כג כִּשְׂח֣וֹק לִ֭כְסִיל עֲשׂ֣וֹת זִמָּ֑ה וְ֝חָכְמָ֗ה לְאִ֣ישׁ תְּבוּנָֽה׃ כד מְגוֹרַ֣ת רָ֭שָׁע הִ֣יא תְבוֹאֶ֑נּוּ וְתַאֲוַ֖ת צַדִּיקִ֣ים יִתֵּֽן׃ כה כַּעֲב֣וֹר ס֭וּפָה וְאֵ֣ין רָשָׁ֑ע וְ֝צַדִּ֗יק יְס֣וֹד עוֹלָֽם׃ כו כַּחֹ֤מֶץ ׀ לַשִּׁנַּ֗יִם וְכֶעָשָׁ֥ן לָעֵינָ֑יִם כֵּ֥ן הֶ֝עָצֵ֗ל לְשֹׁלְחָֽיו׃ כז יִרְאַ֣ת יְ֭הוָה תּוֹסִ֣יף יָמִ֑ים וּשְׁנ֖וֹת רְשָׁעִ֣ים תִּקְצֹֽרְנָה׃ כח תּוֹחֶ֣לֶת צַדִּיקִ֣ים שִׂמְחָ֑ה וְתִקְוַ֖ת רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד׃ כט מָע֣וֹז לַ֭תֹּם דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֑ה וּ֝מְחִתָּ֗ה לְפֹ֣עֲלֵי אָֽוֶן׃ ל צַדִּ֣יק לְעוֹלָ֣ם בַּל־יִמּ֑וֹט וּ֝רְשָׁעִ֗ים לֹ֣א יִשְׁכְּנוּ־אָֽרֶץ׃ לא פִּֽי־צַ֭דִּיק יָנ֣וּב חָכְמָ֑ה וּלְשׁ֥וֹן תַּ֝הְפֻּכ֗וֹת תִּכָּרֵֽת׃ לב שִׂפְתֵ֣י צַ֭דִּיק יֵדְע֣וּן רָצ֑וֹן וּפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים תַּהְפֻּכֽוֹת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רש"י

רש״י

פסוק א:
משלי שלמה בן חכם ישמח אב. זה הקב"ה, ד"א אביו ממש:
פסוק א:
ובן כסיל תוגת אמו. תמיד הוא עם אמו בבית ורואה את שטותו ומצירה, ולפי המשל בן כסיל כמו ירבעם בן נבט:
פסוק א:
תוגת אמו. תוגת כניסיותו:
פסוק ב:
לא יועילו אוצרות רשע. שהיה משתבח בעשרו שנאמר (הושע י"ב) ויאמר אפרים אך עשרתי וגומר:
פסוק ב:
וצדקה תציל ממות. וא"ת צדיק שיבזבז נכסיו לצדקה מהיכן יתפרנס:
פסוק ג:
לא ירעיב ה' נפש צדיק, והות רשעים יהדוף. ידחוף אותם ותפול:
פסוק ד:
ראש עושה כף רמיה. מי שעני בתורה מורה הוראות שקר:
פסוק ד:
כף רמיה. מאזנים של רמיה לפי פשוטו משמע בתגרים:
פסוק ד:
ויד חרוצים. ישרים שחורצים דבר באמתו ומשפטו בלא עולה:
פסוק ו:
ופי רשעים יכסה חמס. החמס יכסה על פיהם ויהרגם:
פסוק ז:
זכר צדיק לברכה. המזכיר צדיק מברכו:
פסוק ז:
ושם רשעים ירקב. רקבון עולה בשמם שאין אדם חפץ להזכיר שמו והוא משתכח מאליו:
פסוק ח:
חכם לב יקח מצות. משה רבינו שכל ישראל היו עוסקין בביזת מצרים והוא היה עוסק במצות שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף וגו' (שמות י״ג:י״ט):
פסוק ח:
ואויל שפתים ילבט. ל' יגיעה ויש בספרי בפרשה ויהי העם כמתאוננים (במדבר י״א:א׳) אמרו כמה נתלבטנו בדרך:
פסוק ט:
ומעקש דרכיו יודע. ישבר ויתיסר כמו ויודע בהם את אנשי סוכות (שופטים ח׳:ט״ז):
פסוק י:
קורץ עין יתן עצבת. זה המסית אדם בקריצותיו לרעה:
פסוק יא:
מקור חיים פי צדיק ופי רשעים וגו'. פיהם יכסה חמס שבלבם שמחליקין את שפתיהם ושנאה טמונה בלבם ואין פתרון מקרא זה דומה לפתרון העליון והענין יורה עליהם:
פסוק יב:
שנאה תעורר מדנים. אפילו עבירה שנתנה לשכחה נזכרת ע"י מרבית עוונות באה שנאה אחרונה ומעוררתן שכן יחזקאל הוכיח את ישראל על עבירות מצרים ואומר להם איש את שקוצי עיניו השליכו וגו' (יחזקאל כ) כמה (שנים היתה) שנאה זו כבושה ולא הזכיר' להם הקב"ה עד עכשיו שהרבו עבירות על פשעיהם:
פסוק יב:
ועל כל פשעים תכסה אהבה. כשישראל מטיבים מעשיהם הקב"ה מכסה על פשעיהם:
פסוק יג:
בשפתי נבון תמצא חכמה. כשאדם מוכיח לנבון משיב לו חטאתי כגון דוד שאמר לנתן חטאתי (שמואל ב י״ב:י״ג):
פסוק יג:
ושבט לגו חסר לב. אבל חסר לב אינו שומע עד שילקה כמו פרעה:
פסוק יד:
חכמים יצפנו דעת. ישמרוהו בלבם שלא ישכחוהו:
פסוק טו:
הון עשיר. בתורה:
פסוק טו:
קרית עוזו. היא לו:
פסוק טו:
מחתת דלים רישם. עניותם שלא עסקו בתורה היא מחיתתם:
פסוק טז:
פעולת צדיק לחיים. כמשמעו, ומדרש אגדה שלמה עשה פעולת המקדש לחייהם של ישראל לכפרתן:
פסוק טז:
ותבואת רשע. תבואתו (ס"א הבאתו) של מנשה שהכניס בו הסמל היא היתה לחטאת:
פסוק יז:
אורח לחיים. השומר מוסר היא הדרך לחיים:
פסוק יז:
ועוזב תוכחת מתעה. את עצמו ואת אחרים:
פסוק יח:
מכסה שנאה שפתי שקר. החונף שפתיו שקר ומכסה שנאה בלבו:
פסוק יח:
ומוציא דבה הוא כסיל. לעז שיהו אנשים דובבין בו על חבירו:
פסוק יט:
ברוב דברים לא יחדל פשע. המרבה דברים מביא חטא:
פסוק יט:
וחושך שפתיו. הוא המשכיל:
פסוק כ:
כסף נבחר לשון צדיק. שיודע להוכיח:
פסוק כ:
לב רשעים כמעט. שאינו שומע לתוכחת צדיק ומדרש רבי תנחומא אומר על עדו הנביא נאמר שקרא על המזבח בבית אל וירבעם אע"פ שיבשה ידו לא קבל תוכחה שנאמר חל נא את פני ה' אלהיך וגו' (מלכים א י״ג:ו׳) ולא אלהי ואומר ותשב ידו כבראשונה (שם) עומד ומקטיר לעבודת גלולים ואף בסוף כן:
פסוק כא:
שפתי צדיק ירעו רבים וגו'. שרבים אוכלים בזכותו ובתפלתו:
פסוק כב:
ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה. אין צריך להתייגע להעשיר בו די בברכה מה שהוא מברכו:
פסוק כג:
כשחוק לכסיל עשות זמה. עצת חטאים:
פסוק כג:
וחכמה כשחוק לאיש תבונה. כלומר קלה היא בעיניו לעשות:
פסוק כד:
מגורת רשע. מה שהוא ירא יבא לו דור הפלגה יראו ואמרו (בראשית י) פן נפוץ וסופן כתיב ויפץ ה' אותם משם (שם):
פסוק כד:
ותאות צדיקים יתן. מי שבידו ליתנה (לתת):
פסוק כה:
כעבור סופה ואין רשע. פתאום בא עברת רוח סערה נכרת הרשע ממקומו:
פסוק כח:
תוחלת צדיקים שמחה. סופה מתקיימת ושמחים:
פסוק כח:
ותקות רשעים תאבד. כי לא תבא:
פסוק כט:
מעוז לתום דרך ה' ומחתה. היא לפועלי און שאינן הולכין בה והיא נפרעת מהם:
פסוק ל:
צדיק לעולם בל ימוט. כשהוא מט אין מוטתו מוטת עולם כי יפול וקם:
פסוק לא:
פי צדיק ינוב חכמה. ידבר לשון ניב שפתים (ישעיה נ"ז):
פסוק לב:
שפתי צדיק ידעון רצון. יודעים לרצות ולפייס את בוראם ויודעים לרצות את הבריות ולהטיל שלום ביניהם: