א מִשְׁלֵ֗י שְׁלֹ֫מֹ֥ה בֵּ֣ן חָ֭כָם יְשַׂמַּח־אָ֑ב וּבֵ֥ן כְּ֝סִ֗יל תּוּגַ֥ת אִמּֽוֹ׃ ב לֹא־י֭וֹעִילוּ אוֹצְר֣וֹת רֶ֑שַׁע וּ֝צְדָקָ֗ה תַּצִּ֥יל מִמָּֽוֶת׃ ג לֹֽא־יַרְעִ֣יב יְ֭הוָה נֶ֣פֶשׁ צַדִּ֑יק וְהַוַּ֖ת רְשָׁעִ֣ים יֶהְדֹּֽף׃ ד רָ֗אשׁ עֹשֶׂ֥ה כַף־רְמִיָּ֑ה וְיַ֖ד חָרוּצִ֣ים תַּעֲשִֽׁיר׃ ה אֹגֵ֣ר בַּ֭קַּיִץ בֵּ֣ן מַשְׂכִּ֑יל נִרְדָּ֥ם בַּ֝קָּצִ֗יר בֵּ֣ן מֵבִֽישׁ׃ ו בְּ֭רָכוֹת לְרֹ֣אשׁ צַדִּ֑יק וּפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים יְכַסֶּ֥ה חָמָֽס׃ ז זֵ֣כֶר צַ֭דִּיק לִבְרָכָ֑ה וְשֵׁ֖ם רְשָׁעִ֣ים יִרְקָֽב׃ ח חֲכַם־לֵ֭ב יִקַּ֣ח מִצְוֺ֑ת וֶאֱוִ֥יל שְׂ֝פָתַ֗יִם יִלָּבֵֽט׃ ט הוֹלֵ֣ךְ בַּ֭תֹּם יֵ֣לֶךְ בֶּ֑טַח וּמְעַקֵּ֥שׁ דְּ֝רָכָ֗יו יִוָּדֵֽעַ׃ י קֹ֣רֵֽץ עַ֭יִן יִתֵּ֣ן עַצָּ֑בֶת וֶאֱוִ֥יל שְׂ֝פָתַ֗יִם יִלָּבֵֽט׃ יא מְק֣וֹר חַ֭יִּים פִּ֣י צַדִּ֑יק וּפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים יְכַסֶּ֥ה חָמָֽס׃ יב שִׂ֭נְאָה תְּעוֹרֵ֣ר מְדָנִ֑ים וְעַ֥ל כָּל־פְּ֝שָׁעִ֗ים תְּכַסֶּ֥ה אַהֲבָֽה׃ יג בְּשִׂפְתֵ֣י נָ֭בוֹן תִּמָּצֵ֣א חָכְמָ֑ה וְ֝שֵׁ֗בֶט לְגֵ֣ו חֲסַר־לֵֽב׃ יד חֲכָמִ֥ים יִצְפְּנוּ־דָ֑עַת וּפִֽי־אֱ֝וִיל מְחִתָּ֥ה קְרֹבָֽה׃ טו ה֣וֹן עָ֭שִׁיר קִרְיַ֣ת עֻזּ֑וֹ מְחִתַּ֖ת דַּלִּ֣ים רֵישָֽׁם׃ טז פְּעֻלַּ֣ת צַדִּ֣יק לְחַיִּ֑ים תְּבוּאַ֖ת רָשָׁ֣ע לְחַטָּֽאת׃ יז אֹ֣רַח לְ֭חַיִּים שׁוֹמֵ֣ר מוּסָ֑ר וְעוֹזֵ֖ב תּוֹכַ֣חַת מַתְעֶֽה׃ יח מְכַסֶּ֣ה שִׂ֭נְאָה שִׂפְתֵי־שָׁ֑קֶר וּמוֹצִ֥א דִ֝בָּ֗ה ה֣וּא כְסִֽיל׃ יט בְּרֹ֣ב דְּ֭בָרִים לֹ֣א יֶחְדַּל־פָּ֑שַׁע וְחֹשֵׂ֖ךְ שְׂפָתָ֣יו מַשְׂכִּֽיל׃ כ כֶּ֣סֶף נִ֭בְחָר לְשׁ֣וֹן צַדִּ֑יק לֵ֖ב רְשָׁעִ֣ים כִּמְעָֽט׃ כא שִׂפְתֵ֣י צַ֭דִּיק יִרְע֣וּ רַבִּ֑ים וֶֽ֝אֱוִילִ֗ים בַּחֲסַר־לֵ֥ב יָמֽוּתוּ׃ כב בִּרְכַּ֣ת יְ֭הוָה הִ֣יא תַעֲשִׁ֑יר וְלֹֽא־יוֹסִ֖ף עֶ֣צֶב עִמָּֽהּ׃ כג כִּשְׂח֣וֹק לִ֭כְסִיל עֲשׂ֣וֹת זִמָּ֑ה וְ֝חָכְמָ֗ה לְאִ֣ישׁ תְּבוּנָֽה׃ כד מְגוֹרַ֣ת רָ֭שָׁע הִ֣יא תְבוֹאֶ֑נּוּ וְתַאֲוַ֖ת צַדִּיקִ֣ים יִתֵּֽן׃ כה כַּעֲב֣וֹר ס֭וּפָה וְאֵ֣ין רָשָׁ֑ע וְ֝צַדִּ֗יק יְס֣וֹד עוֹלָֽם׃ כו כַּחֹ֤מֶץ ׀ לַשִּׁנַּ֗יִם וְכֶעָשָׁ֥ן לָעֵינָ֑יִם כֵּ֥ן הֶ֝עָצֵ֗ל לְשֹׁלְחָֽיו׃ כז יִרְאַ֣ת יְ֭הוָה תּוֹסִ֣יף יָמִ֑ים וּשְׁנ֖וֹת רְשָׁעִ֣ים תִּקְצֹֽרְנָה׃ כח תּוֹחֶ֣לֶת צַדִּיקִ֣ים שִׂמְחָ֑ה וְתִקְוַ֖ת רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד׃ כט מָע֣וֹז לַ֭תֹּם דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֑ה וּ֝מְחִתָּ֗ה לְפֹ֣עֲלֵי אָֽוֶן׃ ל צַדִּ֣יק לְעוֹלָ֣ם בַּל־יִמּ֑וֹט וּ֝רְשָׁעִ֗ים לֹ֣א יִשְׁכְּנוּ־אָֽרֶץ׃ לא פִּֽי־צַ֭דִּיק יָנ֣וּב חָכְמָ֑ה וּלְשׁ֥וֹן תַּ֝הְפֻּכ֗וֹת תִּכָּרֵֽת׃ לב שִׂפְתֵ֣י צַ֭דִּיק יֵדְע֣וּן רָצ֑וֹן וּפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים תַּהְפֻּכֽוֹת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

עמנואל הרומי

עמנואל הרומי

פסוק א:
משלי שלמה. ייחס הכתוב שמחת חכמת הבן לאב ואע"פ שהאם משתתפת בשמחה ההיא. וכן ייחס תוגת כסילות הבן אל האם ואע"פ שהאב משתתף עמה בתוגה ההיא. וזה כי שלמה המלך ע"ה כוון לזכור בעל רוב השמחה ובעל רוב תוגה. וביאור זה כי חכמת הבן אע"פ שהאם גם כן שמחה בחכמת בנה לא תכיר היא מעלת החכמה ואין שמחתה כשמחת האב שהוא מכיר מעלת החכמה. ולפי' אמ' כי הבן החכם ישמח האב כי בו תראה השמחה יותר ממה שתראה באם וכשיהיה הבן סכל אע"פ שאביו ואמו נוגים על סכלות הבן מכל מקום הוא תוגה לאמו יותר כי אע"פ שהאב מכיר מעלת החכמה ותרבה תוגתו בעת שיהיה הבן כסיל מכל מקום זאת התוגה היא לו לשעתו או לעתים ידועים. לפי שהאב יוצא ובא ואינו מרגיש בכל עת סכלות בנו. אמנם האם שהיא כגפן פוריה בירכתי הבית רואה ושומעת תמיד סכלות בנה כי בעבור סכלותו לא יתחבר לאנשים רק עם הנשים לפחיתותו. ולפיכך כל הצער מעניין סכלות בנה חוזר עליה והוא תמידי לה בלא הפסק. ואפשר שהחכם הזה קרא אב. השכל שהמכוון ממנו שינהיג כל כחות הגוף ויסירם אל משמעתו. ואמר כי הבן כשיהיה חכם הוא יוסיף באור צורת השכל. והעניין שהוא יעלה בסולם החכמה עד שיגיע לבסוף להשיג מלאכי השם ית' עולים ויורדים וישיג ה' ית' הנצב על ראש הסולם וידבק בו ואז תהיה השמחה הגמורה והתענוג הנצחי אשר אין לו קץ ותכלית אמנם הבן הכסיל הוא גורם תוגה לנפשו. וקרא הנפש במקום הזה אם. גם אפשר שקרא החומר אם. ואמר כי האדם בהיותו סכל מן החכמה ומקצר בעבודת בוראו על הרוב לא יהיה לו שלימות הגוף כי מתוך היותו רודף אחר תאותיו ההם יהיו סבה להשחתת גופו והוא שרמז באמרו תוגת אמו.
פסוק ב:
לא יועילו אצרות רשע וצדקה תציל ממות. ואחרי שהזכיר כי הבן החכם למעלתו ישמח אביו עבור חכמתו והבן הכסיל גורם תוגת אמו. אמר לא תחשוב שהחכמה אין בו תועלת אחר רק שישמח בו אבי החכם כי תועלתה גדולה שבעבור צדקת הבן שיהיה חכם ינצלו הוריו ממות זמני בעולם הזה וכן נזק הבן כסיל גדול שאם יקנה ממון רב בהפלגה יקנהו דרך רשע ולא יועילוהו אוצרותיו בעולם הזה להצילו כמו שתציל הצדקה לבן חכם. ויהיה לזה הפסוק שני פירושים ויהיה עניינו כן. בן חכם ישמח אב וצדקתו תציל ממות ובן כסיל תוגת אמו ולא יועילוהו אוצרות רשע היינו האוצרות שקנה ברשע.
פסוק ב:
(ג) ולא תחשוב שצדקת הבן החכם לא תועילהו רק בזה העולם בלבד אך צדקתו עומדת לעד כי לא ירעיב ה' נפש צדיק אחר המות וכן לא תחשוב שכסילות הבן כסיל לא יגרום היזק אחר רק שלא יועילוהו אוצרותיו בחייו כי כסילותו יכריתהו מצרור החיים אחר המות והוא אומר והות רשעים יהדוף אותם מעולם הנשמות אל העונש המעותד להם. ונתן הסבה בזה ואמר (ד) ראש עושה כף רמיה כלומר הבן כסיל בעבור היותו רש מן החכמה שהוא העושר האמיתי עושה כף רמיה ולכן יהדפוהו מאור אל חשך.והבן החכם בעבור חריצותו לקנות החכמה יעשר עושר החכמה ויקום חילו ולא יטה לארץ רק יתן לו מהלכים בין העומדים ההם ולכן סמך בזה (ה) אוגר בקיץ בן משכיל כלומר הבן החכם ביודעו צדקתו עומד לעד ולא ירעיב ה' נפשו אחר המות הוא אוגר בקיץ כלומר משתדל בהיותו בעולם המעשה לזרוע צדקה ולאגור לו מעשים טובים שיעמדו לו אחר המות. והבן הכסיל הוא נרדם בעת הקציר כי לא ידע לזרוע לכן לא יזכה לחיי עד. (ו) ובעבור שהצדיק הוא אוגר בקיץ ופועל פעולות יברכוהו האנשים בחייו וגם יחולו עליו ברכות שמים מעל. והרשע שהוא נרדם בקציר יכסה אותו החמס שעשה. (ז) וגם אחרי הפרדה מן העולם יהיה זכר הצדיק לברכה ששמו הטוב יהיה נזכר לעולם ושם רשעים ירקב וימחה מספר החיים.
פסוק ב:
לא יועילו. אמר כי האוצרות והם המקומות שיאצור בהם האדם רבוי הממון והנכסים והתבואה לא יועילו ולא יצילו אם בעליהם קנה אותם ברשע ובעול. ואע"פ שדרך הממון להועיל לבעליו. וצדקה. כלומר הממון שקנאו בעליו בצדק והוא היושר יציל בעליו ממות. והעניין שיועילנו בכל עניין הצריך. או יאמר לא יועילו אוצרות האיש להצילו בעת יחטא אם העיר מתנהגת על דרך המשפט. אמנם אם הוא צדיק מאשר נחשד ואיננו רשע כאשר חשבוהו הצדק יצילנו מן המות. וכל שכן שיצילנו מפגעי העולם. ואפשר שקרא אוצרות רשע אוצרות הנעשים ברוב ההתעמלות והחריצות כעניין ולא ימלט רשע את בעליו שעניינו התנועה והחריצות. ור"ל האוצרות שיקנם האדם בחריצותו לא יועילוהו אם אין שם צדק שלא יהיה ראוי להצלה. אמנם אם יהיה צדיק הצדק יצילהו. ואפשר שקרא קנייני העולם הזה והוא העמל אשר תחת השמש אוצרות רשע. ואמר כי לא יביאו האדם אל תועלת ושלימות. אדרבה הם סבות עצמיות לטרוד הנפש מעולמה. אבל הצדקה והוא שיעשה האדם צדק לנפשו ולזולתו וישתדל בעבודת בוראו ולא ימנע מנפשו המושכלות שהם לחם חקה היא תציל הנפש מן המות האמתי והוא העונש שיהיה לנפש אחר המות.
פסוק ג:
לא ירעיב. אמר כי ה' ית' לא ירעיב נפש איש צדיק. רק יתן לו די מחסרו ויסבב שיבואהו טרפו על ידו או על יד זולתו. וזה יעשה לו ה' ית' בעבור צדקתו. מצורף אל זה שהאנשים יחוסו עליו לצדקתו ולא יתאכזרו עליו כמו שיתאכזרו על הרשעים. וקרא הגוף או הנפש המתאוה נפש.
פסוק ג:
והות רשעים יהדוף. ר"ל שה' ית' הנזכר הוא יהדוף הרשעים עבור הותם ורשעם. ובא והות בחסרון הבי"ת. וכאילו אמ' ובהות. והתי"ו הוא במקום הא' כמו ושבת לנשיא. ור"ל ובעבור ההוה והוא הרשע שעושים הרשעים ה' ית' יהדוף אותן. ואם מלת נפש במקום הזה נאמרת על הנפש המדברת בא לומ' כי ה' ית' לא ירעיב ולא ימנע טובו וחסדו מן הנפש המשתדלת להגיע אל ידיעתו ית' כפי היכולת כי הבא ליטהר מסייעין אותו. כי השפע שופע מאתו ית' תמיד בלא הפסק והחסרון הוא מצד המקבלים. ולפיכך אמר כי המשתדל לקנות החכמה לא ירעיב ה' ית' נפשו כי עמו מקור חיים באורו נראה אור. ואפשר שבא לרמוז כי נפש הצדיק והיא הנפש שלא קצרה בעבודת בוראה והושלמה השלמות הנצחי היא הנפש שלא תרעב רק תהיה שבעה ונהנית מזיו שכינה רמז לאמרו הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו שקרא הנביא ע"ה עבדי ה' ית' והם אותם שהשלימו נפשותם שבעים. והמקצרים בעבודת בוראם קראם רעבים ולפיכך הזכיר כי ה' ית' לא ירעיב נפש הצדיק רק היא בתענוג תמידי וקיימת בקיום הדבר הידוע אצלה. וקרא נפש הרשע הוה מלשון הוייה לפי שהיא עיקר מציאות האדם. וכבר ידעת כי ההוייה מורה על המציאות. ואמר כי נפש הרשעים ה' ית' יהדוף אותה בעבור רשעה ותהיה נכרתת מצרור החיים נטרדת מעולמה גולה וסורה רעבה וצמאה אל ההשגה אשר היא מזונה וקיומה דומה בעניינה אל האיש הרעב והצמא המשתוקק אל המזון ואין לאל ידו צועק מכאב לבו ומשבר רוח ייליל.
פסוק ד:
ראש עושה כף רמיה. אמר כי מי שהוא בעל כף רמיה שידו פועלת ומתעסקת ברמאות כדי להעשיר ולא על דרך הצדק לא תצא כוונתו אל הפועל שיעשיר רק יהיה רש. וזה לשתי סבות. האחת כי הוא עונש אלהי יחול עליו בעבור רשעו. והשנית שהאנשים יזהרו ממנו בעבור רמאותו ומתוך כך יהיה רש. ואפשר שמלת כף במקום הזה רומז לכף המאזניים. ואמר כי הרש בעבור עניותו כשיבוא לשקול בעת הקנייה או המכירה ישקול על דרך רמאות. ומתוך כך לא יעשיר. אמנם יד חרוצים השוקלת בדרך צדק תעשיר בעליה. או תעשר היא. או ר"ל כי העני שוקל בצמצום וברמאות. אמנם יד החרוצים לא די שאינם שוקלין בדרך רמאות אלא שיעשו השקל עשיר ורחב עובר לסוחר. ואפשר שקרא הכתוב רש מי שהוא רש מן החכמה כמו ריש ועושר אל תתן לי. ואמ' כי רש יהיה מן החכמה מי שהוא מתעסק בה שלא לשמה רק על צד הרמאות להתפאר או להתגדל ולא יאהב אותה מצד מעלתה. אמנם החרוצים והם האוהבים את החכמה למעלתה תעשיר כלומר שהחכמה תרבה ותוסיף בהם. כי המתעסק בחכמה שלא לשמה לא יצלח לשתי סבות. האחת שהדין האלוהי יענישהו על חמסו החכמה ושומו אותה סבת טרפו וחשיבותו וגדולתו ועטרה להתגדל בה וקורדום לאכול ממנו וזה מורה שלא הכיר מעלתה. וברצותו לקנות בה דבר אחר הראה כי אינה המכוונת רק שהיא כלי לקנות בה דבר אחר חשוב ממנה. וזה יורה על סכלות גמור בשומו תכלית החכמה השגת החפץ מחפצי העולם. והסבה השנית שלא יתעסק בה ההתעסקות התמידי רק בעת מן העתים כדי להתפאר ולהתגדל. או יעסוק בחכמות הלימודיות שהם חכמות יגדל בהם עניינו אצל ההמון ויפסיד בהם זמנו. אמנם האוהבים את החכמה מצד מעלתה תרבה השגתם יום יום וזה מבואר. או יהיה פי' אוגר בקיץ בן משכיל כלומ' יד האנשים החרוצים תעשיר בעליה כי בעבור היות החרוץ בן משכיל הוא אוגר בקיץ והרש הוא עושה כף רמיה בעבור שהוא נרדם בקציר להיות מביש.
פסוק ה:
אוגר בקיץ. אמר כי הבן שהוא בעל שכל בעבור שבעת החורף לא יוכל לצאת ולבוא להמציא מחייתו ומכולת לביתו מרוב המטר והקור והשלגים. בעת שיבוא הקיץ והוא העת המיוחד לאדם לצאת ולבוא הוא אוגר ומקבץ בכל יכלתו מה שימצא מן התבואה ומן הדברים הצריכים לצורך מחייתו כדי שיספיקו לו בקיץ ובחורף הבא אחריו. אמנם הבן שאינו משכיל והוא שקראו מביש מפני שהוא מביש יולדיו וקרוביו ומביש עצמו ונפשו הוא בהפך הבן המשכיל כי לא די שהוא אינו אוגר בקיץ מה שיאכל בקיץ ובחורף רק הוא נרדם וישן ולא יתעסק בעניין מחייתו בעת הקציר שהוא העת הראוי להתעסק על זה. ויש לדעת כי שלמה ע"ה כוון בזה הפסוק גם על אגירת החכמה וקבוצתה. ואמ' כי הבן המשכיל הוא מתעסק בקניין החכמות ובעשות המעשים הטובים והרצויים בעתים הראוי אל זה והוא זמן הבחרות בהיותו נכון ומזומן לקבלת החכמה והשכל והוא מקבץ מן החכמה בכל יכלתו. אמנם הבן המביש והוא הסכל הוא נשקע בתאות העולם ונרדם בעת הראוי לקנות החכמות ועשיית המעשים הטובים. גם נוכל לומ' בעבור שהקיץ והקציר הוא הזמן המיוחד לקצור ולאגור מה שכבר זרע לשעבר שכוון לומ' כי הבן המשכיל והוא האדם שעסק בעבודת אלהיו והשלים נפשו וזרע זרע אמת וצדקה בארץ כשיבוא הקיץ והוא [הזמן] שבו יקצור האדם מה שזרע ובו יאגור הפירות שהוציאה אדמתו הוא אוגר פירותיו ובעבור שהוא טורח בערב שבת. כלומר בעולם המעשה יאכל בשבת. ר"ל ימצא גמולו בעולם הנשמות שהוא עולם הגמול אמנם הבן המביש והוא שקצר בעבודת אלהיו ובעשיית מצוותיו ובהשלמת נפשו כשיגיע העת המעותד לו לקצור פרי מעשיו הוא נרדם. והעניין שיירדם לשחת ויישן שינת עולם ולא יקיץ על דרך ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם כי הכתוב קרא אותן שיקיצם שילכו לחיי עולם ואותם שיהיו לחרפות ולדראון עולם אותם שלא יקיצו רק שישארו בתרדמתם.
פסוק ו:
ברכות לראש צדיק. אמר כי הצדיק והוא האדם השלם העושה היושר לנפשו ולזולתו ינוחו ברכות על ראשו הן ברכות שמים הן שיברכו האל ית' על צדקתו ויהיה השפע האלוהי דבק בו ובכל עניינו והן שהאנשים יברכוהו מאהבתם אותו על צדקתו כי דרך האנשים הטובים לאהוב ולברך גדולי המעלה ותיקר נפשם בעיניהם.
פסוק ו:
ופי רשעים יכסה חמס. ר"ל כי הרשעים תכסם הקללה בעבור החמס שעשו לנפשם ולזולתם. ולפי זה הפירוש אין טעם למלת פי. או יאמר שהרשע יעלים החמס שיעשהו בדברי פיו כאילו לא עשה החמס. או יאמר שהחמס יכסה פי הרשעים. או יאמר ברכות לראש צדיק. לפי שהוא יכסה פני הארץ אורה ושמחה. אמנם פי הרשעים הוא מכסה פני תבל חמס ושוד ולזה אינם ראויים לברכה.
פסוק ז:
זכר צדיק לברכה. אמר כי הצדיק כשיזכרוהו האנשים יברכוהו בעבור צדקתו ובין בחייו בין במותו יזכרוהו לכבוד ולתפארת ויספרו בשבחו אמנם הרשעים כשיזכירום האנשים יספרו בגנותם ואפי' שמם וזכרם ירקב כי ימחה שמם מתחת השמים. ויהיה עניינם כדבר הנרקב. או יאמר כי הצדיק יהיה שמו וזכרו מוסיף וגדל יום יום ולא ישכח שמו וזכרו לעולם מפני שהוא מועיל לזולתו הן בעשיית נפשות בחייו והן שהוא יחבר ספר. ויהיה לו לזכר עולמי ותועלת לבאים אחריו. ובעבור שהוא עשה דבר קיים יתקיים זכרו לעולם. אמנם שם הרשעים ישכח וירקב כי לא עשו לנפשם דבר קיים שיעמיד זכרם כי כל השתדלותם היא בעמל אשר תחת השמש. ואחרי שהזכיר שצדקת הבן החכם תועילנו בזה ובבא ויזכה לברכה אחרי המות אמר (ח) החכם יקח מצות כלומ' הבן החכם ביודעו מעלת החכמה יקבל עליו עול מצות התורה ומצות הוריו ומלמדיו והאויל שלא יקבל המצות ילבט והחכם לב הנזכר הוא (ט) הולך בתום ולכן ילך בטח והבן הכסיל בעבור היותו מעקש דרכיו יודע כלומר ילקה או יענש.
פסוק ח:
חכם לב יקח מצות. אמר כי האיש שהוא חכם לב יקח ויקבל המצות שיצוה הן מצות אלהיו הן הדברים שיחייב השכל. הן הדברים שיצוו מוריו ומלמדיו והן מה שיצווהו המלכים ומנהיגי המדינות ומתוך כך לא ילבט כלומר לא יתחייב אל ענוי רוחני ואל ענוי גשמי. אמנם האיש שהוא אויל שפתים בעבור שהוא לא יקבל מצות אלהיו ומנהיגיו ומוריו. ילבט. כלומר יענש עונש רוחני כשיהיה המצוה האלהים והשכל אשר הוא נביאו. או עונש גשמי כשיהיה המצוה מלך או מנהיג.
פסוק ט:
הולך בתם ילך בטח. אמר כי האיש כשהוא הולך בתום בתמימות והעניין שהוא שלם במדותיו הוא ילך בטח כי מתוך שלא יזיק לא יזוק. אמנם האיש שהוא מעקש דרכיו והעניין שהוא מעות הדרכים שיש לו ללכת בהם ועושה הפך המכוון ממנו יוודע כמו ויודע בהם את אנשי סוכות. ר"ל יקבל עונש וצער. ואפשר שאמר הולך בתום ר"ל כי האיש שהוא הולך תמים ושלם שהושלם השלימות המכוון ממנו הוא ההולך בטח יותר מכל האנשים הן בחייו הן בהפרדו מן העולם כי ילך לבטח אל האור. אמנם האיש שהוא מעקש הדרכים שכוון ממנו ה' ית' יענוש אותו כפי חטאו ויש שפירשו ומעקש דרכיו יודע שיהיה נודע ומפורסם לכל במדת העקשות. גם אפשר שיאמר ומעקש דרכיו לא יחשוב שלא יודעו מעשיו ולא יהיו גלויים לפניו ית' רק ידע כי מעשיו ופעולותיו הם ידועים ואחר שהם ידועים יגמל עליהם. ואפשר שהכינוי במלת דרכיו שב אל התום ור"ל הולך בתום ילך בטח ומעקש דרכי התום יודע. ואפשר שאמר ומעקש דרכיו יודע. דבק עם הפסוק הבא אחריו שהוא קורץ עין יתן עצבת ור"ל כי האיש שהוא מעקש דרכיו יודע לרואיו בעבור מדותיו המגונות שהוא קורץ עין לגלות סוד אחרים כשלא יוכל לגלותו בפיו ויתן גם עצבון לקרוביו ולרואיו והוא אויל שפתים וסופו שילבט. או יאמר מעקש דרכיו ילקה בעבור היותו קורץ עין ומתוך כך יתן עצבת ואם הוא אויל שפתים ילבט.
פסוק י:
קורץ עין יתן עצבת. אמ' כי מי שהוא מסתיר פעולותיו והיזקיו מבני אדם. וכשיבוא לגלותם לקצת אנשים ולהעירם עליהם בקריצת עיניו אם יקרה שירגישו אותם שיקבלו ההיזק ממנו באותה הקריצה יעצבו ויחרה אפם. ואויל שפתים. ר"ל אם ישיאהו זדון לבו להוציא ההיזק שיעשה לזולתו בשפתיו. ילבט. אז הוא ראוי שילבט. וכן הקורץ בעיניו לאשת רעהו יעציב לב בעלה וקרוביה. ובעבור שהיא פעולה קטנה לא אמר בה ילבט וגלה שהוא לא עשה מעשה קטן אחר שהוא יעציב לב קרוביה. ואם יגיע משטותו ומהמית לבו שיוציא הדבר בשפתיו הוא ראוי לעונש או יענש.
פסוק יא:
מקור חיים. אחר שהזכיר ואויל שפתים ילבט הזכיר הצדיק שהוא הפך אויל שפתים. אמר כי פי הצדיק הוא מקור ששופע ממנו חיים והם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא הפך מן האויל שפתים שהזכיר. והעניין שהוא מוכיח ומזרז בני אדם שלא יחטאו ויעירם על עבודת האל. אמנם פי האנשים הרשעים הוא מכסה העולם ומשפיע על בני אדם חמס ושוד. ומתוך דברי פיהם תתחדש שנאה בין בני אדם ולכן סמך אל זה שנאה תעורר מדנים.
פסוק יב:
שנאה תעורר מדנים. אמר כי השנאה שתהיה בין איש לאיש היא תעורר מדנים וריבות מחדש שלא היו ביניהם לשעבר. אמנם האהבה הוא בהפך זה שלא די שלא יתעורר ריב ביניהם מחדש אלא אפי' היו ביניהם ריבות ומדנים לשעבר האהבה שהיא ביניהם מכסה ומעלמת אותם. ובעבור שהזכיר כי פי רשעים יכסה חמס ותעורר שנאה בין בני אדם ועל כל פשעים יכסה אהבה לא שיחשדו דברי פיו היזק. ושבט ראוי לגיו כסילים עבור שדברי פיהם יעוררו מדנים.
פסוק יג:
בשפתי נבון תמצא חכמה. אמר כי בשפתי האיש הנבון תמצא תמיד חכמה. והעניין שלא ידבר כי אם בה ולא ישתעשע כי אם בחשקה. וכמו שימצאו דברי חכמה תמיד בשפתי הנבון כן יהיה נמצא תמיד השבט בגיו האיש שהוא חסר לב. והענין שהוא יפעל פעלים תמיד שיגרמו להיות השבט מכה אותם לעולם. ואפשר שקרא נבון בעל חכמת הלימודים. ואמ' כי האיש המשתדל ללמוד החכמה הלימודית הוא קרוב להמצא בו החכמה האלהית כי מהלימודיות יעלה אל הטבעיות. ומהטבעיות יעלה אל האלהיות או יאמ' כי האיש שהוא נבון לעולם תמצא בפיו דברי חכמה והוא מזרז להכות בשבט ולענות המלך זקן וכסיל הנקרא חסר לב. ואחר שהזכיר כי בשפתי נבון תמצא חכמה אומר חכמים יצפנו דעת כלומ' שהסבה שבשפתי נבון תמצא חכמה היא שחכמים יצפנו דעת כלומר יאגירו ממנה הרבה והסבה שהשבט ראוי לגיו חסר לב היא בעבור שפי האויל מחיתה קרובה.
פסוק יד:
אמר כי החכמים יצפנו דעת ולא יעשו כאשר יעשו הסכלים שיצפנו ההון יפסידו בו נפשותם. ומלת דעת כוללת ידיעת אמיתת הנמצאות וידיעת ה' ית' כפי היכולת. ובאמצעות הדעת יועילו להם ולזולתם תועלת טובה אמנם האוילים הם בהפך זה כי לא די שלא יועילו לנפשם ולזולתם אלא שדברי פיהם גורמים מחתה באה בזמן קרוב לנפשם ולזולתם. ואפשר שבאה מלת ופי בחסרון הבי"ת ועניינו ובפי אויל מחתה קרובה.
פסוק יד:
או יאמר כי החכמים יצפנו הדעת בלבם ולא יגלוהו במקום שאין תועלת לגלותו והאויל הוא בהפך זה כי כמו שהיה לו להעלים רשעו ולהצפינו בלבו לא יסתירנו רק המחתה והוא הרשע שירשע לנפשו ולזולתו היא קרובה ומוכנת בפיו וחטאתו כסדום הגיד לא כחד.
פסוק יד:
או יאמר ופי אויל כלומר כשתראה פי האויל אז תדע כי המחתה היא קרובה.
פסוק טו:
הון עשיר. אמר כי ההון שיהיה לעשיר הוא בעיניו קרית עוזו ויבטח בעשרו ויעוז בהותו ולא יירא מאיש ולא יפחד מאלהיו. והריש והוא העוני שיהיה לדלים הוא מחתתם כלומר שבעבורו יחתו ויכנעו וייראו מהזיק לנפשם ולזולתם כי אין להם במה יעבירו חטאתם אם יחטאו לאנשים כמותם. ועָניים גם כן סבה להיותם נכנעים אל בוראם ית' הפך מן הבוטחים בעשרם. ואפשר שקרא עשיר מי שהרבה דעת וחכמה. וקרא עניי הדעת דלים ואמר כי רבוי החכמה היא מגדל עוז לבעליה ושבר לכסילים ועניי הדעת גורם אותו עניות דעתם.
פסוק טו:
וזה הפסוק דבק עם הפסוק שלפניו שאומר חכמים יצפנו דעת שעניינו יאגורו ממנו הרבה ופי אויל מחיתה קרובה. ואומר כי הדעת שיצפנו אותו החכמים הוא ההון שהצופן אותו הוא העשיר האמיתי והוא קריית עוזו אשר בה ירוץ הצדיק הנשגב ומחיתת דלים שהם עניי הדעת הם רישם ר"ל ענייות דעתם. ולכן סמך אל זה פעולת צדיק לחיים כלומר האדם השלם בעבור שהחכמה היא קריית עוזו פעולתו מביאה ומכוונת לחיים זמניים ונצחיים ופעולת רשע גוררת להוסיף חטאת על חטאת כי עבירה גוררת עבירה כטעם ושכר עבירה עבירה. והסבה שפעולת צדיק לחיים היא כי ארח חיים מעותד לאיש השומר מוסר ולעוזב תוכחת והוא הרשע הנזכר מוכן לדרך המתעה דומה למה שאמר תבואת רשע לחטאת והיא גורמת שיוסיף חטאת. והאיש העוזב תוכחת הנז' הוא מכסה שנאה ויש לו שפתי שקר ומוציא דבה. וברוב דבריו לא יחדל פשע והחושך דברי שפתיו הוא משכיל. אמנם הצדיק לא כן כי איננו מכסה שנאה ואין לו שפתי שקר ואיננו מוציא דבה רק ככסף נבחר כך הוא לשון הצדיק אמנם לב רשעים הוא כמעט כסף סיגים. ולא די שהצדיקים לא יוציאו דיבה לזולתם אלא שבדברי פיהם ינהיגו זלתם וידריכום בדרך הטוב והישר והאוילים לא די שירעו זולתם אלא שימותו הם בחוסר שכלם.
פסוק טז:
אמ' כי פעולת האיש הצדיק הוא כדי להשיג חיים והם חיי הגוף וחיי הנפש ולגרום חיים גם כן לזולתו כי ישתדל לעשות נפשות. אמנם תבואת האיש הרשע והם פעולתיו מביאות נפשו והנמשנים אחריו אל חטאת ואל מרי. ואפשר שקרא צדיק הכח השכלי מכחות הנפש וקרא רשע הכח החיוני. ואמר כי פעולת החלק השכלי בעשותו המכוון ממנו וימשול על כחות הגוף היא מביאה אל החיים הנצחיים. אמנם במשול רשע והוא הכח החיוני ויהיה האדם נמשך אחר תאוותיו יביא בעליו לחטוא לאלהיו.
פסוק יז:
אמר כי יש דרך אחד שהדורכים בו ימצאו חיים ר"ל חיי הגוף וחיי הנפש ומי הוא הדורך בזה הדרך האיש שהוא שומר בלב ובזכירתו המוסר שייסרוהו הוריו ומלמדיו ויתנהג על פי מוסרם. אמנם האיש שהוא בהפך זה שהוא עוזב התוכחת שיוכיחוהו מוכיחיו הוא מתעה נפשו וזולתו מן הדרך המביא אל החיים. או יאמר אורח חיים לשומר מוסר ובא הפוך ועניינו שהאיש שהוא שומר מוסר דורך דרך חיי עד.
פסוק יח:
הפסוקים האלה באו להעיר האדם לשמור לשונו ולהשתמש בה בדברים אנושיים לא בהמיים כי הדיבור הוא המבדיל בין בני אדם ובין הבהמה והאדם מתדמה בו למלאכים ולפי' ראוי הוא שאותו החלק האנושי אשר גדלו ה' על שאר הבעלי חיים ישתמש בו בדברים נאים ומועילים ויעזוב הדברים המגונים וכל שכן המזיקים והמפסידים סדר בני אדם ולכן בא זה החכם וגנה בתוכחת מוסרו כל מיני הדיבור הפחותים ולהשמר מהם ותחלת כל דבר בא לגנות מי שאין פיו ולבו שוים. ואמר מכסה שנאה שפתי שקר והוא על שני מינים המין האחד הוא האומר לחבירו דברי חלקות ופיתוי ולבו בל עמו ושפתיו הם שפתי שקר וזהו אונאת דברים שהזהירה עליו התורה ואמרה ויראת מאלהיך אני יי' ואמרו רז"ל שכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך לפי שהוא ית' בוחן לבות וכליות ואם האיש מראה בפיו דרך אהבה וישקר לו בשבח אותו ובספרו בטובתו שנאת לבו גלויה לפני ה' ית'. והוא כאלו אמר אין יי' רואה ועל הדרך הזה הקפידה התורה ואמרה לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. כלומר אם יש לך תרעומת על חבירך הודיעהו והוכיחהו ואולי כי ירצה אותך ואם לאו אתה את נפשך הצלת לא שתכסה ממנו תלונתך עליו ותשנאהו לפי שחבירו בוטח בו כבתחלה ומגלה לו סתריו ונכשל בו בממונו ובנפשו. והמין השני הוא ההולך רכיל והוא ההולך ומרגל בבית חבירו ואוכל ושותה עמו ושומע מה שמדבר בביתו כדרך רוב בני אדם עם בני ביתם והולך מזה אל זה ואומר כך וכך שמעתי מפלו' שמדבר עליך ונמצא זה קם עליו ומכהו או הורגו והוא שאמר הכתוב לא תלך רכיל בעמיך ולא תעמוד על דם רעך שאע"פ שהמספר אינו הורגו הוא סבת הריגתו וזה המין גם כן הוא שפת שקר. שאע"פ שהדבר שמספר עליו כן היה כמו שסיפר מכל מקום בדרך שקר סיפרו שהוא היה מראה עצמו שהוא היה אוהב אותו והוא שונא לו ועל שני המינים האלה אמר מכסה שנאה שפתי שקר הוציא שפה הנה במקום דיבור כמו ושפה אחת לכולם לפי שהדבור יוצא דרך שפה והיא אחת מכליו. ואמר שפתי להורות על שני המינים הנזכרים והגנות נראה מיד בשניהם כי הם דבר שקר וראוי להתרחק מהם.
פסוק יח:
ואמרו ומוציא דבה הוא כסיל בא להזהיר על שני מינים אחרים. המין האחד הוא המוציא שם רע על חבירו כלומר שמוציא עליו קול ואומר כך וכך עשה פלוני והוא לא עשה ולא די שהוא שקר וראוי להתרחק ממנו אלא שהוא סכלות גמורה שזה חוזר חלילה וכשם שהוא בודה מלבו להוציא שם רע על אחרים כן יעשו אחרים עליו. והמין השני הוא בעל לשון הרע והוא המספר בגנות חבירו לא דרך מוסר רק כדי לביישו ולהכלימו ואע"פ שהוא אמת סכלות גדולה היא לו שזאת המדה חוזרת גם כן חלילה כי אין אדם אשר לא יחטא. ונמצא בשני מינים אלה יפסד סדר בני אדם ויחרב העולם ולפיכך הקפידה התורה עליהם ואמרה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. וכן המרגלים נקראו מוציאי דבה לפי שכוונו לגנות הארץ והיה להם לספר בטובתה. ונקרא מוציא דבה גם כן מי שמגלה הדיבה שיש בדבר ולפי' נקראו מוציאי דבה כלו' מגלה הדבה שיש לארץ. וכן בא דבר זה החכם מוציא דבה הוא כסיל כלל בו שני מיני הדבה וקראו כסיל על דרך שאמרנו ששניהם סכלות גמורה לפי שעוונו ידוע ויזיקו לו אחרים גם כן. אבל שני מינים הקודמים שקר הוא ולא כסילות רק תחבולה ומרמה.
פסוק יט:
ברוב דברים לא יחדל פשע בא לגנות אבק לשון הרע ונבלות הפה וכל שיחה בטילה. ואבק לשון הרע הוא על דרכים רבים כמו המספר רע על חבירו דרך שחוק או דרך רמאות כגון שיספר רע על אדם סתם בפני בעל הרע ההוא ומראה עצמו שאינו יודע מי הוא ועל זה נאמר כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני. וכן מי שאומר מי האמין שיהיה פלוני עשיר ונכבד כמו שהוא היום. וכן המספר בטובת חבירו בפני שונאיו שמתוך טובתו בא לידי רעתו וכל זה בכלל באמרו ברוב דברים לא יחדל פשע שכל הדברים האלה סבתם רבוי דברי בני אדם כי כל אדם שירבה דבריו לרוב תאותו אליהם יכשל בהם בהרבות ההבל והחטא בהם והוא שאמרו ז"ל וכל המרבה דברים מביא חטא. גם אפשר שאמרו ברוב דברים לא יחדל פשע בא להזהיר המשתדל בחכמה שיזהר מהרבות דבריו ולא יחקור אלא במה שהורשה ולא יהרוס לראות כי לא יחדל פשע בזה והמונע דבריו מלדבר בנסתרות הוא משכיל כמו שאמרו ז"ל סמא דכולא משתוקא. או יהיה ביאור ברוב דברים בהגדלת דברים והוא בתוארים המחייבים שהכוונה בהם להגדיל המתואר. ואמר לא יחדל פשע. כמו שהתבאר שגנאי הוא לו.
פסוק יט:
וחושך שפתיו והוא שמתאר אותו בשוללים שהם חשיבת דברים הוא משכיל לפי שזהו תכלית השגתו ית'. גם אפשר שכוון החכם הזה באמרו ברוב דברים כאלו אמר ברוב חלקי הדיבורים לא יחדל פשע. ובא על דרך מאמר אחד מחכמים שהיה שותק מאד במעמד החברים וכשהיה מדבר היו דבריו טובים ונאים. ושאלו ממנו חביריו סבת תוכן הדברים ואמר להם הדברים הם על ארבעה פנים. מהם דברים שתקוה תועלתם ותירא מאחריתם והריוח שבהם ההצלה והם הדברים שייטיבו לאחד ויקשו לאחר וכיוצא בהם. ומהם דברים שלא תקוה תועלתם ולא תירא מאחריתם אם תעזבם תקל משאם מעליך והם כל שיחה בטלה. ומהם דברים שלא תקוה תועלתם ותירא מאחריתם וזהו הנזק ר"ל הוצאת דבה וכיוצא בה. ומהם דברים תקוה תועלתם ולא תירא מאחריתם והם הדברים שאדם חייב לדבר בם כמו הדבור בחכמה ובמוסר ובתורה ובתפלה ובמה שהוא ממינם בשבח המדות הטובות ובעליהם כדי שיתאוה השומע לקנות אותם וגנות המדות הרעות ובעליהם כדי להרחיקם. ואמר החכם ההוא בכל עת שאשמע הדברים אני בוחן אותם ואם אמצאם מזה המין אדבר בהם ואם אמצאם משאר המינים אשתוק מהם. והנה זה החכם בטל שלשה רביעי הדברים. ועל הדרך הזה בא הכתוב ואמר כי ברוב חלקי הדברים שהם שלשה רבעי הדבור לא יחדל פשע כלומר שגיאה כי השח שיחה בטילה שהוא מעט רע משאר החלקים הוא פושע שיושב במושב לצים כי הלץ הוא שדבריו לצון וריק. ואמר אחר זה וחושך שפתיו משכיל כאלו נשאל. ומה התועלת במניעת הדברים ואפי' מאותם שאין בהם נזק והשיב שיעשה מעשה משכיל שהשכל לא יעשה דבר לבטלה אבל כל השתדלותו לתועלת. ובא מלת ברוב על דרך שאמרו רז"ל הלך אחר הרוב. ואפשר שאמר וחושך שפתיו ר"ל והאיש שהוא חושך שפתיו של איש שהוא בעל דברים ומשתיקו הוא משכיל כלומר עושה מעשה שכלי .
פסוק כ:
אמר כי הצדיק והוא השלם והישר דברי לשונו הם ככסף הנבחר ובא בחסרון כ"ף הדמיון וכאילו אמר ככסף נבחר כי כאשר השרשו בלב השלם המעלות והשלמיות יראו סעיפיהם על לשונו ויהיו דבריו מורים שלימות וחכמה ותועלת. וייחס אותה לכסף נבחר שהוא הנבחר מן הסיגים והזיופים כי כן דברי השלם הם נקיים וטהורים ממותרי הדבור האסור והמגונה והבטל. אמנם לב רשעים הוא כדבר המועט לא יוכל להועיל לו ולזולתו.
פסוק כ:
או יאמר לב רשעים הוא כמעט כסף בלתי נבחר. ואומר כי אין צריך לומר על דבריהם שהם כסיגי כסף כי רובם מותר אלא אף מחשבתם ושכלם הוא כמעט כסף מלא סיגים שיש בהם נקודות הכסף בלבד. וסמך זה הפסוק לאמרו ברוב דברים לא יחדל פשע שלא תאמר הואיל והדברים מביאים לידי פשע אניח הלימוד והעסק לכן נאמר כסף נבחר לשון צדיק. ושלא תאמר הואיל והשתיקה משובחת טוב לרשע שאינו מדבר בחכמה כלל לפיכך אמר לב רשעים כמעט כלומר שכל הרשע והוא שאינו פונה כלל לדברי החכמה הוא כמעט כסף והכסף הוא מה שיבין מן החכמה על דרך הלימוד ההמוני וכפי דרך הקבלה שהוא מצופה סיגים ממחשבות הבנתו הכוזבות.
פסוק כא:
אחרי שהזכיר כי לשון הצדיק הוא ככסף נבחר אמר לא תחשוב שהצדיק יסתפק במה שהשיג מן החכמה ולא יתנועע להשלים זולתו רק השפע האלהי הדבק בו מטבעו שיעוררהו ויניעהו להשלים זולתו ולא אחד בלבד רק רבים זה אחר זה וזה רצה באומרו שפתי צדיק ירעו רבים כלומר שפתי הצדיק יפרנסו נפשות רבות על דרך ואת הנפש אשר עשו בחרן. והאוילים הם בהפך זה כי לא די שלא יפרנסו אחרים אלא אפי' נפשם לא יחיו כי בסבת חוסר לב ר"ל קוצר שכלם ימותו הם. ויהיה ביאור בחסר לב בחוסר לב והוא שם. ואם חסר לב הוא תואר יהיה ביאור הפסוק כן שפתי הצדיק תכליתם ותועלתם הוא שיחיו בדברי חכמתו ומוסרו רבים ונכבדים. ולא האוילים לפי שהאוילים חכמה ומוסר בזו אמנם האוילים בסבת חסר לב וחברתו ימותו והוא שהולכים ולומדים לפני מי שהוא מראה עצמו שהוא חכם ויצלול במים אדירים ויעלה בידו חרש ויגלה למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריהם וימותו ויהיה לפי זה הפי' ימותו כנגד ירעו ואוילים כנגד רבים וחסר לב כנגד צדיק שהוא השלם שירעה חכמי לב במרעה שמן וטוב שהוא סבת חייהם התמידיים.
פסוק כב:
ואחרי שהזכיר כי שפתי צדיק ירעו רבים סמך אליו ברכת ה' היא תעשיר כלומר שפע השגת החכמה שהיא באה מהשפע הראשון ית' היא שתשים האדם עשיר שיוכל לרעות אחרים ולא יגיע עצב לבעלה כי לא ישללנה שולל. או ר"ל כי החכמה שהיא ברכת ה' היא תשים האדם עשיר כלומר שמח בחלקו ולא יוסיף עצב עמה. וסמך אל זה כשחוק לכסיל עשות זמה כלומ' והחכמה שמעלתה כל כך רמה לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמיימה ויקחה לנו כי דבר נקל הוא לאיש בעל תבונה להגיע אל החכמה כמו שנקל הוא בעיני הכסיל לעשות הזימה ולא יפחד מעשייתה והפחד שיפחדו אוהביו ממנו פן תבואהו שואה בעבור עשותו הזמה היא תבואנו. אמנם הצדיקים לא ייראו מזה כי תאותם אל הטוב וה' ימציא להם תאותם ולדמיון שיעבור סופה כן יהיה ענין הרשע שפתע ישבר. אמנם הצדיק הוא יסוד עולם שאפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו. ואחרי שהזכיר כי הרשע פתע ישבר לדמיון רוח סופה אמר כל עוד היות בחיים חייתו יהיו פעולות אנושיות כי לדמיון הדברים החמוצים הקשים אל השיניים ולדמיון העשן שמזיק אל העינים כן הוא העצל לשולחיו ואין מי שישמח בפעולותיו הפך למעשה הצדיק שהוא רצוי לכל אחיו ולכן ראוי הוא שיראת ה' תוסיף ימים לצדיקים ושנות רשעים תקצורנה. והתוחלת והתקוה שיקוו הצדיקים והוא ההשגחה הוא דבר של שמחה ותענוג והולכת ונוספת יום יום והדבר שיקווהו הרשעים הוא דבר כלה ואבד ולכן תאבד תקוותם כי דרך ה' והוא עשיית מצותיו ית' הוא מעוז לתום כלומ' לאיש התם שיעשם ולכן תוחלת הצדיקים היא שמחה והיא מחיתה לרשעים שהם פועלי און לפי שלא ישמרום ודין הוא שהצדיק לעולם בל ימוט ושהרשעים לא ישכנו ארץ רק תאבד תקותם כי פי צדיק ינוב חכמה ולכן לעולם בל ימוט ולשון תהפוכות שיש להם לרשעים ראוי שתכרת ולכן לא ישכנו ארץ.
פסוק כב:
ברכת ה' אמר כי הברכה שיברך ה' ית' את האדם היא אשר תעשירהו לא מה שישכיל האדם לעשות בחריצותו דומה לאומר אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו וגו'. שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא. ולאמרו גם כן שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר. והברכה שיברך ה' ית' את האדם לא יוסיף עצב עמה כי יגיע אליה בלא עצבון דומה לאומר כן יתן לידידו שנא. והענין שלא יצטרך בעליה לסבב אחריה כי ה' ית' יגיענה אליו והוא ישן בלא יגיעה ועמל. ואפשר שקרא שפע השגת החכמה ברכת ה' ואמר כי היא אשר תעשיר האדם וישימנו מלא ברכת יי' ולא יוסיף עצב עמה כי העמל בה הוא למעלה מהשמש והוא נעדר העצבון כי לא ישללנו שולל.
פסוק כג:
כשחוק. אמר כי הכסיל בעשותו הזמה והוא מן החטאים הגדולים יראה בעיניו שלא חמס נפש ולא חמס זולתו וזה לרוב רגילותו במעשה הזמה וכאלו שבה אליו בטבע ונראה בעיניו כאלו לא עשה דבר אחר רק מעשה שחוק וכמו שהוא דבר קל בעיני הכסיל עשות הזמה כן הוא דבר קל לאיש שהוא בעל תבונה לקנות חכמה. או יאמר כי הכסיל מרגיל עצמו בענייני הזמה. אמנם האיש שהוא בעל תבונה רגילותו והשתדלותו בענין החכמה. ואפשר שקרא בעל חכמת הלימודים איש תבונה ואמר כי נקל אליו לעלות בסולם החכמה. ואם מלת כשחוק הוא מקור בא הפסוק לומר שאין ראוי לחכם לדבר דברי שחוק ותענוג בעת מן העתים כי מיד שתשחוק עם הכסיל יחשוב שכוונתך היא לעשות זימה כמעשהו ויורה לנפשו להתחזק בדברי הזימה בראותו השחוק ממך וזה רצה באמרו כשחוק לכסיל עשות זמה כלומר בשחקך עם הכסיל יחשוב כי כוונתך עשות זמה ויתחזק בזמתו לעשות זמה.
פסוק כג:
ואמרו וחכמה לאיש תבונה ראוי להחזיק בחכמה ולא לשחוק בפני הכסיל.
פסוק כד:
מגורת אמר כי הרשע לרוב התעסקו בענייני הרשע והחמס הוא במגור ופחד תמיד פן תחול עליו רעה מפאת האנשים שהוזקו ממנו ויירא גם כן מן העונש האלהי אשר הוא ראוי אליו לפי חטאו. ובא זה הכתוב לומר כי המגור שיש לרשע פן יבואנו עונש יחול עליו לבסוף כפי מה שתגזור עליו החכמה העליונה. אמנם הצדיק לא יירא מדבר כי הוא יבטח בה' וישען באלהיו והוא בכוסף תמיד נכסף אל הדיבוק האלהי וכאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשו תערוג אל האלהים וה' ית' יסייעהו ויגיעהו אל תאותו.
פסוק כד:
ובעבור שהזכיר שהדבר של שחוק נראה לכסיל עשות הזמה להיותה נקלה בעיניו ולא יפחד אומר כי הרשע ערום הוא ירא בעשיית הזמה ולא יניח מעשותה והמגורה שיש לו מעשייתה היא תבואינה. אמנם הצדיק שיתרחק מהזמה ומהתאוה אל החכמה יתן לו ה' תאותו.
פסוק כה:
כעבור סופה. אמר כי הרשע החומס נפשו וזולתו אעפ' שיגדל עניינו בעת מן העתים סופו שיאבד ויכרת לשעתו ופתע ישבר ואין מרפה ויהיה שברו במהירות וקלות ואיננו כמו שיעבור רוח סופה ואיננו. אמנם הצדיק הוא יסוד עולם כלומ' קיים כיסוד עולמי והענין שיהיה קיים הוא וזרעו בעולם הזה ונפשו תהיה קיימת כקיום המלאכים הקדושים.
פסוק כה:
ובעבור שהזכיר מגורת רשע היא תבאנו פירש דבריו ואמר כעבור סופה ואין רשע ותאות צדיק יתן ה' ית' בענין שיהיה יסוד עולם.
פסוק כו:
כחומץ. אמר כי העצל גורם הזק אל השולחים אותו כי לא ימהר לעשות שליחותו בעבור עצלותו ומתוך כך לא תצא מחשבתם אל הפועל לדמיון החומץ אשר תולדתו קרה ומשחית השיניים והעשן המזיק אל העינים. ומלת חומץ כולל כל הדברים החמוצים כבוסר וזולתו המשחיתים השיניים וכן במלת עשן כלל העשן הבא מחוץ אל העינים ועשן המזונות האדיים אשר יאידו וימלאו הראש ויזיקו לאור העינים.
פסוק כז:
יראת. אמר כי האיש אשר יראת ה' על פניו לא יראת האנשים היראה נהיא גורמת להוסיף ימים וזה כי הוא לא יפעל פעולות שיתקצרו ימיו לדמיון הרשעים אשר לא יחצו ימיהם ומתוך כך ירבו ימיהם ויחיו ימיהם הטבעיים.
פסוק כז:
ואומרו תוסיף ר"ל שיוסיף לחיות על שאר האנשים אשר ימותו בלא חכמה. אמנם הרשעים שנותיהם תקצורנה כי אעפ"י שהם יכולים לחיות שנים רבות לפי בניין גופם וטבעם הם לרוע סדרם והנהגתם ישחיתו טבע גופם וימותו בלא עתם. מצורף אל זה שיעשו עול וחמס ומתוך כך יענשו וימותו בלא עתם ועם כל זה לא יחיה יחול עליהם העונש האלהי. ואפשר שכוון שלמה המלך ע"ה באומרו יראת ה' תוסיף ימים על ימי העולם הבא והענין שתחיה נפשו לעדי עד וזהו תוספת ימים על הדרך שארז"ל והארכת ימים לעולם שכולו ארוך. אבל הרשעים יכרתו מארץ החיים ומתוך כך שנותיהם יהיו קצרים. ואם יהיה תקצורנה מענין חריש וקציר יאמר כי שנות הרשעים תקצורנה בהם נפשות בעליהן מפרי מעשיהם.
פסוק כח:
תוחלת. אמר כי מה שיקוו אותו וישימוהו תוחלתם ותקוותם הצדיקים והם השלמים הוא דבר של שמחה ותענוג ודבר שיוסיף יום יום והוא ההשגה השכלית שהיא שמחת הנפש ומזונה ותענוגה. אבל תקוות הרשעים ר"ל הדבר שישימוהו תכליתם ותקוותם אינו דבר קיים ועומד רק הוא דבר אבד והם הקניינים הזמניים שהוא העמל במה שתחת השמש שאין יתרון לאדם בו וכאילו אמר תוחלת הצדיקים הוא דבר קיים ומתוך כך הוא דבר של שמחה כי לא יאבד שיצטרך לדאג עליו. אמנם תקות הרשעים הוא דבר האבד ולפיכך אין בו שמחה רק עמל ועצבון.
פסוק כט:
מעוז. אמר כי דרכי ה' ית' והם חוקותיו ומשפטיו ותורותיו הם מעוז ומחסה וקיום לבעלי התום כי דרכי ה' ית' יזהירו מן הרע ויעוררו אל הטוב ומתוך כך אנשי התום לא יזיקו ולא יוזקו ובלכתם בדרך ה' ישלימו נפשותם השלימות המכוון מהם. נמצא שדרך ה' הוא מעוז ומחסה להם. ואותם דרכי ה' שהם מעוז לאנשי התום הם בעצמם מחתה לפועלי און. וזה כי התורה והשכל גוזרים עליהם שהמזיק יוזק. ואם כן האנשים שהם פועלי און ומזיקים לזולתם דרכי ה' ית' שמצוין לענשם כפי חטאם הן למות הן לשרוש הן לענוש נכסין ולאסורין הם להם מחתה ושבר. ואפשר כי תום במקום הזה הוא במקום תם כמו ומגדל עוז וכן לחם חום כיום הלקחו שעניינו לחם חם. וקרא החלק השכלי מכח הנפש תמים לפי שהוא שלם בכח ואמר כי דרך ה' ית' הוא עוזרת אותו להגיע אל שלימותו האחרון כי התורה והמצות מדריכים השכל בדרך ישרה והם מצוים ומזהירים מהתאוות הגופניות ומתוך כך הם מחיתה לכחות הגשמיות שהם פועלי און על הרוב אם יניחם האדם אל בחירתם ולא ישימם אל משמעת השכל.
פסוק ל:
צדיק. אמר כי הצדיק לעולם בל ימוט והענין שלא יהיה נעזב וזרעו מבקש לחם על דרך הרשעים בעבור שהוא יבטח בשם ה' וישען באלהיו ובמותו יהיה קיים לעדי עד כי תהיה נפשו צרורה בצרור החיים את ה' אלהיו כי הדבר אשר יקרה לו אשר הוא מות בעינינו הוא לצדיק חיים נצחיים ולפיכך אמר עליו לעולם בל ימוט. אמנם הרשעים לא ישכנו ארץ כי בעבור רשעם יגלו בראש גולים ולא יהיה מעמדם קיים רק ימוטו הפך הצדיק שלא ימוט וגם במותם לא ישכנו בארץ ה' בארצות החיים.
פסוק לא:
פי. אמר כי פי האיש הצדיק פריו ותנובתו והוא מה שידבר בלשונו היא חכמה לא זולתה כי יזהר ממותרי הדבור ולא ידבר כי אם בשאלת החכמות ובלמד דעת את העם והזהירם אל הרע ויערם אל הטוב וכיוצא בהם בכל דבר שהוא חכמה וקניית מעלה לו ולזולתו. אבל לשון הרשעים שהוא לשון תהפוכות שמדברת בהפך המכוון ממנה סופה שתכרת או יהיה ראויה שתכרת. או יהיה קללה ששלמה המלך ע"ה מקלל אותה שתכרת. ויהיה לפי זה תהפוכות תואר אל הלשון או יהיה עניינו ולשון איש תהפוכות.
פסוק לב:
שפתי. אמר כי שפתי האיש הצדיק ידעון רצון והם הדברים הרצויים לתורה ושכל ומתוך שידעו אותם לא ידברו כי אם בם. אמנם פי הרשעים ידעו תהפוכות כלומ' הדברים שהם הפך האמת והיושר ולא ידברו כי אם בם.
פסוק לב:
ואילו הג' פסוקים דבקים בעניינם ור"ל צדיק ינוב חכמה ורשעים לא ישכנו ארץ מפני שלשונם מדבר תהפוכות וראוי שתכרת ופי צדיק ינוב חכמה ואומר כי שפתיו ידעון הדבר הראוי לה' ית' ולבני העולם וידברו בו ולשון תהפוכות תכרת מפני שדברי פיהם הם הפך הרצון ויש להם גם כן מרמה שהם תועבת ה' ששכלם השופט והבוחן והשוקל העניינים הוא פועל פעולתו במרמה. אמנם אבן שלימה שהיא לצדיקים היא רצון האלהי ית' ולכן יצליחם. ואחרי שהזכיר כי הרשעים יש להם מאזני מרמה אומר בא זדון ויבוא קלון כלומר הקלון ההוא דבק עם הרשע עד שבא הזדון והוא האיש הרשע בא הקלון דבק עם האיש הזדון. כן הצדיקים שהם הצנועים דבקה החכמה ותומת הישרים והיא שלימותם תנחה אותם אל מחוז חפצם וסלף בוגדים והוא העוות שמעוותים הדרך הישרה שישדוד אותם מכל טוב.