פסוק א:מִשְׁלֵי, אמרות קצרות של מוסר השכל, חכמת חיים ועצות של שְׁלֹמֹה: בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח־אָב, את אביו, וּבֵן כְּסִיל הוא תּוּגַת, צערה של אִמּוֹ. הבן החכם פועל בחברה ומשתתף בעניינים ציבוריים, ולכן אביו שמח בו כשהוא רואה את הצלחתו, ואילו הבן השוטה מן הסתם יושב בבית ואינו עושה דבר מועיל, ולכן אמו – שהייתה יושבת בדרך כלל בבית – היא שבוכה עליו.
פסוק ב:לֹא־יוֹעִילוּ אוֹצרוֹת שנאספו ברֶשַׁע, וּמנגד, צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת. אם יש כסף שעשוי להועיל באמת, אין זה הכסף שנאצר, אלא דווקא זה שמחולק לצדקה.
פסוק ג:לֹא־יַרְעִיב ה' נֶפֶשׁ צַדִּיק. ה' ממלא את רצונו של הצדיק, וְאת הַוַּת, האסון הבא לצדיק מרְשָׁעִים ה' יֶהְדֹּף. אף שלרשעים יש יותר כוח ואפשרויות מאשר לצדיק, ה' לא מאפשר לזממם להתממש. פירוש חלופי: אל ההוות ידחף ה' את הרשעים.
פסוק ד:את הרָאשׁ, רש, עני עֹשֶׂה, עושָׂה כַף־רְמִיָּה, כפות ידיים שמתרשלות במלאכה הופכות את בעליהן לעני, וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר את בעליה.
פסוק ה:האֹגֵר את הפֵּרות בַּקַּיִץ, עונת הבשלת הפֵּרות ואיסופם, הוא בֵּן מַשְׂכִּיל, מצליח. הוא חרוץ ועובד לא רק בתקופת הקציר אלא גם בסוף הקיץ, ומנגד זה שנִרְדָּם בּקצִיר התבואה, שהיא המזון הבסיסי לקיומו של אדם, ומניח לזמן לעבור עד שהוא נאלץ לרוץ ולתפוס את מה שנשאר, הנו בֵּן מֵבִישׁ, מאכזב ולא יוצלח. הוא יסבול מחרפת רעב כשיבוא החורף.
פסוק ו:בְּרָכוֹת ניתנות לְרֹאשׁ צַדִּיק. הכול מברכים את האיש הצדיק שמשפיע תמיד ברכה, ואת פִי הרְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס. הרשעים מתקללים בדיבורים שלהם עצמם. רשעתם היא שעוטפת אותם ופוגעת בהם.
פסוק ז:זֵכֶר, הזיכרון שמזכירים את הצַדִּיק נועד לִבְרָכָה, וְשֵׁם הרְשָׁעִים יִרְקָב, מפני שהוא לא ייזכר.
פסוק ח:חֲכַם־לֵב יִקַּח מִצְוֹת. החכם בוחר לעשות מעשים טובים, ואינו מרבה לדבר, וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם, שוטה המדבר דיבורי סרק יִלָּבֵט, מאבד דרך ומסתבך.
פסוק ט:הוֹלֵךְ בַּתֹּם, בתמימות וביושר יֵלֶךְ בֶּטַח, דרכו בטוחה. הוא אינו נכשל ואינו מפחד, שהרי אינו מנסה להסתיר מאומה, וּלעומת זאת מְעַקֵּשׁ, מעקם דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ, יכאב; או: סטייתו תתגלה.
פסוק י:קֹרֵץ עַיִן, הרומז בעיניו לבטא שאין הוא מתכוון למה שהוא אומר, או שהוא רומז דבר רע על זולתו, יִתֵּן עַצָּבֶת. הקורץ מניח שאנשים אינם שמים לב לקריצתו, או שקריצתו מתקבלת ברוח טובה, אבל בסופו של דבר הוא גורם צרות וכעסים. וכיוצא בו אֱוִיל שְׂפָתַיִם, שאינו יודע לשמור את פיו, יִלָּבֵט, נלכד ונכשל, משום שדברים כאלה מתפרסמים.
פסוק יא:מְקוֹר חַיִּים הוא פִּי צַדִּיק. פיו של הצדיק מביא חיים לעולם, וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה את העולם בחָמָס, דיבוריו מביאים לגזל.
פסוק יב:שִׂנְאָה תְּעֹרֵר מְדָנִים. השנאה שבלב מוצאת סיבות למריבות על כל דבר קטן, וְעַל כָּל־פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה. האוהב איננו רואה את חסרונותיו של מושא אהבתו, או שרואה אותם באופן אחר לגמרי.
פסוק יג:בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה. הנבון יודע איך לדבר ולְמה להגיב, וְשֵׁבֶט, שוט הלקאה יימצא לְגֵו, גוף של חֲסַר־לֵב. מי שאינו חכם ואינו מבין בדיבור, זקוק לאמצעים דרסטיים יותר כדי ללמוד.
פסוק יד:חֲכָמִים יִצְפְּנוּ־דָעַת בלבם ואינם מרבים לדבר, וּפִי־אֱוִיל מזמין מְחִתָּה, צרה קְרֹבָה.
פסוק טו:הוֹן עָשִׁיר, לפחות בתחושה שלו הוא קִרְיַת עֻזּוֹ, עיר המבצר שלו. ולעומת זאת מְחִתַּת, המכשול של דַּלִּים – רֵישָׁם, עניותם. העוני הוא שמביא עליהם את צרותיהם. זוהי הערה על המציאות הרווחת יותר מאשר עצה.
פסוק טז:פְּעֻלַּת צַדִּיק לְהבאת חַיִּים בצורה ישירה או עקיפה, ותְבוּאַת, תנובת הרָשָׁע לְהבאת חַטָּאת. היא יוצרת עוד חטאים או עונשים.
פסוק יז:אֹרַח, דרך המביאה לְחַיִּים, בריאות, הצלחה וברכה יש לשׁוֹמֵר מוּסָר, וְאילו עֹזֵב תּוֹכַחַת ואינו שומע לה, מטיפשות או מרשעות – מַתְעֶה, מעוות דרכו וגורם צרות לעצמו ולאחרים.
פסוק יח:מצד אחד המְכַסֶּה שִׂנְאָה בלבו – שפתיו שִׂפְתֵי־שָׁקֶר, וּמצד שני המוֹצִא דִבָּה, דברי גנאי, ואומר את כל מה שיש לו להגיד הוּא כְסִיל.
פסוק יט:בהמשך לכך – בְּרֹב, בריבוי דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל־פָּשַׁע, דיבורים רבים גורמים לחטאים. וְחוֹשֵׂךְ, מונע שְׂפָתָיו מלדבר יותר מדי – מַשְׂכִּיל. לא רק שאין הוא חוטא, אלא זו גם הנהגה חכמה יותר.
פסוק כ:כמו כֶּסֶף נִבְחָר, רצוי על הכול, וגם: מבורר, היא לְשׁוֹן צַדִּיק, המדברת רק דברים טובים ונכוחים. ואילו לֵב רְשָׁעִים הוא כִּמְעָט, כדבר מועט ביותר. שלא כצדיק, לרשע אין דבר לתת לזולתו.
פסוק כא:שִׂפְתֵי צַדִּיק יִרְעוּ, ידריכו ויפרנסו רַבִּים, וֶאֱוִילִים – המוצגים בספר כמה פעמים כניגוד לצדיקים – בַּחֲסַר־לֵב, בהיעדר דעה ומחשבה נכונה יָמוּתוּ.
פסוק כב:בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר, וְלֹא־יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ. יש טובות שמגיעות כמתנת שמים, ואליהן לא יתלווה צער; ואילו הישגים שאינם ברכת ה', שלפעמים הם תוצאה של טרחה מרובה או דברים שנעשו שלא כראוי, יוסיפו תמיד עצב לבעליהם.
פסוק כג:כִּשְׂחוֹק, כמו משחק ושעשוע לִכְסִיל עֲשׂוֹת, עשיית זִמָּה. פריצות או כל מזימה רעה היא קלה ושגרתית לשוטה, וְהחָכְמָה קלה ונעימה לְאִישׁ תְּבוּנָה. עיסוקו הטבעי של איש נבון הוא בחכמה.
פסוק כד:כאן שוב נערכת השוואה בין העתיד לבוא על הרשע ועל הצדיק: מְגוֹרַת, פחד הרָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ. הרשע יקבל בסוף את מה שהוא מפחד מפניו, וְתַאֲוַת צַדִּיקִים ה' יִתֵּן. הצדיק יזכה בכל הדברים שהוא חושק בהם. לא תמיד נראה שכלל זה מתממש במציאות, ולעתים צריך להמתין כדי להיווכח בהתגשמותו.
פסוק כה:כַּעֲבוֹר סוּפָה, כאשר קורים זעזועים בעולם – וְאֵין רָשָׁע, הרשעים נעקרים ונעלמים, וְאילו הצַדִּיק לא רק שאינו נספה, הוא יְסוֹד המעמיד עוֹלָם.
פסוק כו:כַּחֹמֶץ המכאיב לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן המכאיב לָעֵינָיִם, כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו. כאשר שולחים אדם עצל למשימה, שליחותו לא תבוצע כראוי, ובוודאי לא תיעשה בזמן, ותאכזב את שולחיו.
פסוק כז:פתגמים נוספים על אחריתם של הצדיקים מול הסרים מדרך הישר: שלא כסוגים אחרים של יראה הכרוכים בחרדות פוגעות, יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים, וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה, תיעשינה קצרות יותר, אולי מכיוון שהרשעים מתעסקים לפעמים בעיסוקים מסוכנים; אולם באופן מעמיק יותר נראה כי הסיבה לכך היא שימיו של ירא ה' משמעותיים, ואילו הרשע מקצר את שנותיו שכן חלקן הגדול עובר בחמדה שאינה ממומשת.
פסוק כח:תּוֹחֶלֶת, ציפייתם של צַדִּיקִים תעניק להם שִׂמְחָה, כי סופה לבוא לידי מילוי, וְתִקְוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד.
פסוק כט:מָעוֹז, מבטח ומחסה לַתֹּם, לישרים דֶּרֶךְ ה', ודרך זו עצמה היא מְחִתָּה, מכשול לְפֹעֲלֵי אָוֶן, מקום נפילה לעושי רע. מעין זה אמרו שהתורה נעשית 'סם חיים' למי שעוסק בה מתוך מידות מתוקנות וכוונות טובות, ו'סם המוות' לאחרים.
פסוק ל:צַדִּיק לְעוֹלָם בַּל־יִמּוֹט, יתמוטט, וּרְשָׁעִים לֹא יִשְׁכְּנוּ בשלווה ולאורך זמן באָרֶץ.
פסוק לא:פִּי־צַדִּיק יָנוּב, יפרה, יביע חָכְמָה, וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת, מסלפת תִּכָּרֵת. לא יהיה לה קיום, וכך גם ראוי לה.
פסוק לב:שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן. הצדיק בדבריו הטובים והנעימים יודע כיצד לעשות אנשים מרוצים ומפויסים, וּפִי רְשָׁעִים מדבר תַּהְפֻּכוֹת, ואינו מביא נחת לאיש.