א חָ֭כְמוֹת בָּנְתָ֣ה בֵיתָ֑הּ חָצְבָ֖ה עַמּוּדֶ֣יהָ שִׁבְעָֽה׃ ב טָבְחָ֣ה טִ֭בְחָהּ מָסְכָ֣ה יֵינָ֑הּ אַ֝֗ף עָֽרְכָ֥ה שֻׁלְחָנָֽהּ׃ ג שָֽׁלְחָ֣ה נַעֲרֹתֶ֣יהָ תִקְרָ֑א עַל־גַּ֝פֵּ֗י מְרֹ֣מֵי קָֽרֶת׃ ד מִי־פֶ֭תִי יָסֻ֣ר הֵ֑נָּה חֲסַר־לֵ֝֗ב אָ֣מְרָה לּֽוֹ׃ ה לְ֭כוּ לַחֲמ֣וּ בְֽלַחֲמִ֑י וּ֝שְׁת֗וּ בְּיַ֣יִן מָסָֽכְתִּי׃ ו עִזְב֣וּ פְתָאיִ֣ם וִֽחְי֑וּ וְ֝אִשְׁר֗וּ בְּדֶ֣רֶךְ בִּינָֽה׃ ז יֹ֤סֵ֨ר ׀ לֵ֗ץ לֹקֵ֣חַֽ ל֣וֹ קָל֑וֹן וּמוֹכִ֖יחַ לְרָשָׁ֣ע מוּמֽוֹ׃ ח אַל־תּ֣וֹכַח לֵ֭ץ פֶּן־יִשְׂנָאֶ֑ךָּ הוֹכַ֥ח לְ֝חָכָ֗ם וְיֶאֱהָבֶֽךָּ׃ ט תֵּ֣ן לְ֭חָכָם וְיֶחְכַּם־ע֑וֹד הוֹדַ֥ע לְ֝צַדִּ֗יק וְי֣וֹסֶף לֶֽקַח׃ י תְּחִלַּ֣ת חָ֭כְמָה יִרְאַ֣ת יְהוָ֑ה וְדַ֖עַת קְדֹשִׁ֣ים בִּינָֽה׃ יא כִּי־בִ֭י יִרְבּ֣וּ יָמֶ֑יךָ וְיוֹסִ֥יפוּ לְּ֝ךָ֗ שְׁנ֣וֹת חַיִּֽים׃ יב אִם־חָ֭כַמְתָּ חָכַ֣מְתָּ לָּ֑ךְ וְ֝לַ֗צְתָּ לְֽבַדְּךָ֥ תִשָּֽׂא׃ יג אֵ֣שֶׁת כְּ֭סִילוּת הֹֽמִיָּ֑ה פְּ֝תַיּ֗וּת וּבַל־יָ֥דְעָה מָּֽה׃ יד וְֽ֭יָשְׁבָה לְפֶ֣תַח בֵּיתָ֑הּ עַל־כִּ֝סֵּ֗א מְרֹ֣מֵי קָֽרֶת׃ טו לִקְרֹ֥א לְעֹֽבְרֵי־דָ֑רֶךְ הַֽ֝מְיַשְּׁרִ֗ים אֹֽרְחוֹתָֽם׃ טז מִי־פֶ֭תִי יָסֻ֣ר הֵ֑נָּה וַחֲסַר־לֵ֝֗ב וְאָ֣מְרָה לּֽוֹ׃ יז מַֽיִם־גְּנוּבִ֥ים יִמְתָּ֑קוּ וְלֶ֖חֶם סְתָרִ֣ים יִנְעָֽם׃ יח וְֽלֹא־יָ֭דַע כִּֽי־רְפָאִ֣ים שָׁ֑ם בְּעִמְקֵ֖י שְׁא֣וֹל קְרֻאֶֽיהָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

עמנואל הרומי

עמנואל הרומי

פסוק א:
חכמות בנתה ביתה. אמר כי כל אחת מן החכמות בנתה ביתה. כלומ' הציבה לה מצב קיים. ואמרו חצבה עמודיה שבעה ר"ל שהציבה בזה הבניין שהוא בניין ביתה שבעה עמודים. ואמ' שבעה להורות על הרבוי. לא שיהיו עמודיה שבעה ולא יותר.
פסוק ב:
וטבחה. כל אחת מהן טבחה ומסכה יינה. וזה משל אל המצא החכמות תמיד דרושות לכל חפציהם וכתר תורה מונח וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול וכאלו תשלח נערותיה ותקרא האנשים על ידיהם ותאמרנה לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי.
פסוק ג:
על גפי מרומי קרת יש שפירשו כמו גבי בבי"ת כאלו אמר על גבי מרומי קרת כלומר במקומות המפורסמות. ואפשר כי גפי כמו אגפי ובא בחסרון האל"ף מן וכל אגפיו והוא תרגום מן כנף כמו וגפין די נשר לה והם המקומות הרחוקות כמו לאחוז בכנפות הארץ. וקרת הוא הקרייה והוא תרגו' מן עיר.
פסוק ד:
ואומרת החכמה על יד נערותיה. מי פתי יסור הנה. ר"ל מי שהוא פתי מן החכמה יסור ממקומו ויבוא הנה. וכל מי שהוא חסר שכל ובינה אמרה לו
פסוק ה:
לכו לחמו בלחמי. ור"ל לכו לחמו בלחם שלי ושתו מיין אשר מסכתי. והבי"ת בהם יתירה והוא משל להיות מורי החכמה ומלמדיה נמצאין בכל עת.
פסוק ו:
עזבו פתאים וחיו ר"ל עזבו פתאים הפתיות והסכלות שהם מיתת הנפש ובכן תחיו באור פני החכמה שהוא חיי הנפש.
פסוק ו:
ואשרו בדרך בינה. ר"ל ותשימו אשוריכם והם פעמי רגליכם בדרך הבינה. ונראה כי דברי זאת הפרשה הם דברי חכמת הלימודים הנקראת אמרי בינה ובעל החכמה יקרא נבון. ואמרו חצבה עמודיה שבעה רמז כי יש לחכמה הלמודית חלקים שבעה כאשר ביארנו בראש הספר. והם חכמת המספר. והתשבורת. והניגון. והמשקולת. וחכמת המדות. וחכמת המבטים. וחכמת התכונה. ולפיכך אמ' ואשרו בדרך בינה. כלומ' בעת שתרצו לדרוך הדרך הישר בעניין הלימוד תדרכו דרך חכמת הלימודים הנקראת בינה כי החכמות הלימודיות הם הצעות וסולם לעלות אל שאר החכמות.
פסוק ז:
יסר לץ. אמ' כי האיש שהוא מוכיח ומייסר בדבריו האדם שהוא לץ הוא לוקח לעצמו קלון וחרפה. וזה שהלץ לא די שלא יקבל המוסר ממנו אלא שיחרפהו ויבזהו. וכן מי שהוא מוכיח לרשע בעבור מומים שיש בו לוקח לו קלון גם כן. ואמרו לוקח לו קלון משרת במקום שנים. ור"ל יוסר לץ לוקח לו קלון והמוכיח לאיש הרשע מומיו לוקח לו קלון גם כן. או יאמר יוסר לץ לוקח לו קלון. ומי שהוא מוכיח הרשע לוקח מומו. כלומ' הוא מתאוה שיתפרסם מומו. וזה כי הרשע בראותו איש שיוכיחנו בעבור מומיו ישתדל לפרסם מומי המוכיח ואומ' איך תוכיחני ואתה חטאת בדבר פלוני.
פסוק ח:
אל תוכח לץ פן ישנאך. ר"ל כי כמו שהיה לו מן הדין לאהוב אותך בעבור התוכחת שתוכיחנו הוא ישנאך אמנם הוכח לחכם והוא יאהבך כי ידע כי מאהבתך אותו תוכיחנו. ויש שפירשו שפסוק יוסר לץ איננו דבק בעניינו עם הפסוק אשר אחריו רק הוא עניין בפני עצמו ואמ' כי כשהמוכיח והמייסר אחרים הוא אדם לץ שאינו ראוי להוכיח אחרים הוא לוקח לעצמו קלון כי לא יהיו דבריו מקובלים ויבזוהו. וכן מי שהוא מוכיח האיש הרשע מן המומים שגם הוא בעל מום כמוהו הוא לוקח לעצמו קלון גם כן. כי איך יוכיח אחרים על מום ידוע שיהיה בהם והוא גם כן נמצא בו אותו המום. ואפשר שכוון בפסוקים האלו כי התוכחה ללץ הוא ענין טוב מצד אחד ורע ומזיק מצד אחר. הוא טוב מצד שהאיש שהוא יוסר לץ. כלומר שהוא מוכיח האדם הלץ הוא לוקח מן הלץ ההוא הקלון כלומ' מסיר מן הלץ הקלון והחרפה בתוכחתו. ויהיה לו כמו ממנו. וכן מי שהוא מוכיח הרשע לוקח ממנו המום שלו. וזאת תועלת גדולה ללץ ולרשע. והוא רע מצד שהלץ ישנאהו. ולכן אמר אל תוכח לץ פן ישנאך. כלומר לפעמים הוא רע להוכיח הלץ כי ישנא המוכיח ובא על דרך שאמר ענה כסיל כאולתו. אל תען כסיל כאולתו.
פסוק ט:
תן לחכם ויחכם עוד. ר"ל תן מן המוסר לחכם ויחכם עוד. והעניין שאם תייסר האיש החכם יהיה המוסר ההוא סבה שהוא יוסיף על חכמתו. וכן הוכח לצדיק ויוסף לקח כלומר אם תוכיח האיש הצדיק בעל היושר בעת שיצא מגדר היושר בעת מן העתים יוסיף לקח. כלומר יוסיף חכמה. או יאמר יוסיף לקח המוסר ולקבלו ממך.
פסוק י:
תחלת חכמה יראת ה'. אמר כי בתחלת לימוד כל חכמה מן החכמות צריך להקדים יראת ה' מפני שהיא השורש והעיקר לכל המעשים הטובים. ואם יתחיל הנער בקטנותו ללמוד החכמות ישאר כל ימיו ללא תורה וללא אלהי אמת. ולפיכ' צריך לחנכו ביראת ה' תחלה כי אם אין יראה אין חכמה.
פסוק י:
ודעת קדושים בינה. ר"ל ומי שירצה לבא אל ידיעת המלאכים הקדושים הוא צריך שאחרי קנותו יראת ה' יקנה הבינה שהוא חכמת הלמודים כי היא הצעה לשאר חכמות. ואין ספק כי אחר חכמת הלימודים צריך ללמוד חכמה הטבעית ומשם יעלה אל ידיעת הקדושים שהיא החכמה האלהית.
פסוק יב:
אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא. ר"ל אם הגעת אל החכמה האלהית הנקרא חכמה סתם חכמת לך. ר"ל הגעת אל המכוון ממך ואל שלימותך האחרון.
פסוק יב:
ולצת. כלומ' אם נשארת בליצנותך שתסתפק בידיעת השיחות הבטלות ודברי הימים ודברי המלכים וכיוצא בהן לבדך תשא כלומר אתה בעצמך תשא ענשך. ואפשר כי אמרו ולצת רמז כי אם ישאר בחכמת ההגיון ולא יעבור ממנה אל שאר החכמות הוא ישא עונשו.
פסוק יג:
אשת כסילות הומיה אומרת החכמה הלימודית זה שאני מזרזת אתכם וקוראה העוברים שילחמו בלחמי וישתו יין מסכתי אני צריכה אל זה מפני שיש דבר אחד שהוא קורא העוברים גם כן ומסית אותם והיא אשת כסילות. ולפי פשוטו היא אשה הזונה ור"ל אשת בעלת כסילות. ואפשר שקורא הכסילות עצמו אשת כסילות וכאילו הכסילות מסית האנשים שישארו בכסילותם ולא יכוונו אל החכמה וקרא האשה זונה אשת כסילות לפי הפירוש הראשון כי לולא כסילותה לא תזנה תחת בעלה וקרא אותה הומיה לפי שלא תדבר דבריה בנחת על דרך חכמה רק תצעק וקולה כקול המון.
פסוק יג:
פתיות ר"ל שהיא בעלת פתיות ולא ידעה מה לומר ומה לעשות. ובא קצר. או ר"ל ולא ידעה דבר של כלום.
פסוק יד:
וישבה לפתח ביתה ר"ל שאינה יושבת בירכתי ביתה לדמיון האשה החכמה והצנועה רק יושבת בפתח על כסא מרומי קרת. כלומר במקומות הגלויים והמפורסמים לכל כאילו תאמר בפתח עינים.
פסוק טו:
לקרא לעוברי דרך. ר"ל סבת ישיבתה במקומות המפורסמות היא לקרוא לעוברי דרך. המישרים ארחותם. כלומר שהם עוברין לפי תומם והולכים דרך ישרה. או ר"ל לקרוא אפי' לצדיקים והישרים להטותם מן הדרך הטוב.
פסוק טז:
מי פתי יסור הנה וחסר לב אמרה לו. אין כוונת המאמר שהיא תאמר כל מי שהוא פתי יבא הנה. רק כוונת המאמר שהיא תקרא כל העוברים ואפי' אותם שהם מישרים את אורחותם ואומרת בלבה אם לא יבאו כולם אל ביתי לפחות מי שהוא פתי יסור ממקומו ויבא אלי הנה וכשהיא מוצאה האיש שהוא חסר לב אז תאמר לו בעניין זה מים גנובים ימתקו.
פסוק יז:
מים גנובים ימתקו ר"ל באו אלי ואם תאמר יש לי אשה הלא תדע כי המים הגנובים ימתקו יותר מן המים שאינם גנובים. וכן הדבר הנעשה בסתר ינעם על הדבר הנעשה בפרהסיא וכאילו תאמר שהביאה האסורה והנעשית בסתר תנעם על הביאה המותרת.
פסוק יח:
ולא ידע כי רפאים שם. ר"ל והאיש הניסת אחר דבריה ולא ידע כי המקום ההוא הוא מקום המתים. והעניין כי הפועל ההוא שיעשהו יתחייב מיתה.
פסוק יח:
ובעמקי שאול קרואיה. ר"ל כל האנשים שהיא קוראה ושומעין לעצתה הם בעמקי שאול כי העניין ההוא יחייב להם המות הזמני אם יוודע הדבר ואם לא יוודע הם מעותדים אל העונש הרוחני אחר המות. ועל דרך נסתרו יאמר כי קרא אשת כסילות החומר ותאוותיו וקראו הומיה בעבור שהוא בעל המון קורא ומכריז על עצמו ונמשך עמו הפתיות. ובל ידעה מה. כלומ' שאין המכוון ממנו ידיעת דבר מן החכמה. והאדם ניסת אחר תאותיו. ואומר כי החומר ותאותיו יסיתו האנשים בפרהסיא ואפי' המישרים אורחותם אין נסתר מחמתו. וסבת הפתוי הוא כי מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. כלומר שיתפתו האנשים בעבור הערבות שימצאו האנשים בקנייני העולם השפל אשר הם מים גנובים וקראם מים גנובים בעבור שהם אינם הדבר המכוון מן האדם כי המכוון מן האדם הוא שיהיה בעל שכל. ובעבור זה קראם מים גנובים בעבור שהאדם לוקח אותם בגניבה ואינם לחם חקו. ולחם סתרים. ר"ל וכן מה שיסתיר האדם ויאצור ויצפון מן הקניינים הזמניים כי הם נחמדים להשכיל ותאוה הם לעינים. ומתוך כך תקחם האשה באמצעות הנחש ותתן גם לאישה עמה ויאכל. ולפיכך הוצרכו החכמות לזרז האנשים ולקראם שילחמו לחמי תורה וישתו יין נסיכם כלומ' שידרשו החכמות וישתעשעו בקניין התבונות ולא ישוטטו כי אם ברחובות השכל כי אם יעלימו עיניהם מן החכמה סופן להיות נסתים אחר החומר ותאוותיו. וקריאת החכמות אל האנשים שילחמו לחמם וישתו יינם ויזהרו מן המים הגנובים ומן לחם סתרים אע"פ שינעמו וימתקו כי אם יאכל מהם יהיה בחברת הרפאים והם המתים ויהיה בעמקי שאול עם שאר הקרואים והנפתים הוא דומה לאמרו ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. וקרא המתים רפאים לרפיון כחם. ואם כוון במלת רפאים ענקים מן רפאים יחשבו אף הם כענקים. ר"ל כי לא די שהיא ממיתה בפעולתה החלשים אלא גם הענקים שהם סגולת המין האנושי לאומץ.