פסוק א:אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'. נראה שמשה הוא שהוביל את השירה: משה שר שורה, והעם חזר ושר אחריו אותה שורה. וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, ה' התעלה, התנשא והראה את כוחו, כאשר סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה, השליך בַיָּם.
פסוק ב:עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ. ביטוי סתום זה יופיע עוד פעמיים במקרא. הוצעו לו פירושים אחדים: עוז וזמרה של ה'; שירת תהילה על עוזו של ה'; עוז שהתבטא בזמירה, כלומר בחיתוך, קיצוץ וכריתה שעשה ה' באויביו; כוחי ושירי שייכים לה'. וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. זֶה אֵלִי — וְאַנְוֵהוּ, אקשט ואפאר אותו, אֱלֹהֵי אָבִי — וַאֲרֹמְמֶנְהוּ, אנַשא ואשבח אותו.
פסוק ג:ה' נהג כאִישׁ מִלְחָמָה, ערך למעננו מלחמה. ה' שְׁמוֹ. הוא נלחם ולא אחר. שמו התגלה במלחמתו.
פסוק ד:מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ ה' יָרָה, זרק בַיָּם, וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו— של פרעה טֻבְּעוּ בְיַם סוּף.
פסוק ה:תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ, יכסו אותם — את חיל פרעה. זוהי צורה שירית ארכאית של הפועל. המצרים יָרְדוּ וטבעו בִמְצוֹלֹת, בתהומות הים כְּמוֹ אָבֶן. מן השירה עולה שהמצרים טבעו במים סוערים, אשר הטביעו אותם בעצמה רבה. הם נזרקו וניטלטלו בתוכם.
פסוק ו:יְמִינְךָ, יכולתך, עצמתך, ה', נֶאְדָּרִי, אדיר, חזק בַּכֹּחַ. ה', יכולתך — כוחה אדיר. יְמִינְךָ, ה', תִּרְעַץ, תשבור אוֹיֵב. אפשרות פרשנית אחרת: ימינך, ה' הנאדר בכוח, היא שתשבור את האויב.
פסוק ז:וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ, ובהתעלותך והפגנת גדולתך תַּהֲרֹס קָמֶיךָ, הקמים כנגדך, שונאיך. תְּשַׁלַּח כנגדם את חֲרֹנְךָ, כעסך, המדומה פעמים רבות לאש, והוא יֹאכְלֵמוֹ, יאכל אותם כשם שאש מכלה קַּשׁ.
פסוק ח:וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ, כעסך. ביטוי זה רומז לרוח הקדים העזה שהוליך ה' כל הלילה, נֶעֶרְמוּ מַיִם הפכו המים ערמות ערמות, וחרגו מטבעם. נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד, תל נֹזְלִים. הנוזלים נעמדו כמו תל, כעמוד. קָפְאוּ, נקרשו והתקשו כחומה תְהֹמֹת בְּלֶב יָם.
פסוק ט:אָמַר אוֹיֵב: "אֶרְדֹּף, אַשִּׂיג את ישראל, אֲחַלֵּק שָׁלָל, אחרי שאנצח אותם". הוא לא שיער שלפניו מלחמה של ממש, אלא יצא למרדף של שוד וענישה כלפי הנמלטים. "תִּמְלָאֵמוֹ, תִּמָּלא אותם נַפְשִׁי, אבלע אותם. אָרִיק, אשלוף מנדנה את חַרְבִּי, ואז תּוֹרִישֵׁמוֹ, תשבור ותסלק, או: תרושש אותם יָדִי".
פסוק י:אולם אתה נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ, וכִּסָּמוֹ, כיסה אותם היָם, והם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים.
פסוק יא:מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם, בין בעלי הכוח, ה'?! מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, אדיר בקדושתו?! נוֹרָא, נשגב תְהִלֹּת, נשגב בתהילה, או: מי שגם בתהילתו יש צד של יראה. עֹשֵׂה פֶלֶא. ואחד הפלאים שעשית הוא מה שאירע עתה:
פסוק יב:נָטִיתָ יְמִינְךָ על האויבים, ותִּבְלָעֵמוֹ, בלעה אותם אָרֶץ.
פסוק יג:נָחִיתָ, הובלת בְחַסְדְּךָ את העַם זוּ, אשר גָּאָלְתָּ. וכאן — נבואה לעתיד: נֵהַלְתָּ, תוליך אותם בְעָזְּךָ, בכוחך עד שיגיעו אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ, בארץ ישראל.
פסוק יד:כאשר שָׁמְעוּה עַמִּים על הנסים הללו, יִרְגָּזוּן, הדבר ערער את שלוותם. חִיל, פחד אָחַז את יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת, כי הפלשתים לא ידעו שישראל לא יעברו בגבולם.
פסוק טו:אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, שמא ישראל יעברו בגבולם, כפי שאכן אירע לבסוף. אף אֵילֵי, ראשיהם ומנהיגיהם של מוֹאָב — יֹאחֲזֵמוֹ, יאחז אותם רָעַד. נָמֹגוּ, נמסו מפחד כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן, שידעו שארצם היא יעדו של העם היוצא ממצרים.
פסוק טז:תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה, אימה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ, כאשר כוחך הראה את גדולתו — יִדְּמוּ כָּאָבֶן מפחד. עַדש יַעֲבֹר ויגיע אל מקומו עַמְּךָ, ה', עַד יַעֲבֹר עַם זוּ, אשר קָנִיתָ, העם שהוא קניינך.
פסוק יז:בסופו של דבר תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ, תביא את ישראל ותיטע אותם בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן, מקום לְשִׁבְתְּךָ אשר פָּעַלְתָּ, ה'. מִקְּדָשׁ — אֲדֹנָי, כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ, והוא כבר מוכן כביכול. זהו הייעוד שאליו מכוון העם. הוא ייכנס לכנען, ינחל אותה ויבנה בה את מקדש ה'.
פסוק יח:ה' יִמְלֹךְ, מולך לְעֹלָם וָעֶד, לנצח נצחים.
פסוק יט:כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם, וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם להטביעם. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם. ישראל לא עברו במקום שהיה בעבר ים, ובתקופת יציאת מצרים הפך למי אפסיים הניתנים למעבר, אלא באותה עת היה שם ים ממשי, שהפך בצו ה' בלבד ליבשה לרגל מעברם של ישראל.
פסוק כ:וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת, בריקודים, או: בכלי נגינה חלולים או עגולים.
פסוק כא:וַתַּעַן לָהֶם, שרה אִתן שירת מענה, מִרְיָם. הנשים שרו ורקדו לעצמן. מרים אמרה להן את החרוז הראשון: שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. וכולן שרו אחריה.
פסוק כב:וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר שבגבולות סיני. מהזכרתו של מדבר שור במסעותיה של הגר, מסתבר שהוא אינו רחוק מאוד מכנען. וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם לשתות.
פסוק כג:וַיָּבֹאוּ מָרָתָה, למקום ששמו מרה, שאולי שוכן ליד אגם מים מרים בקרבת הנילוס. שם היו מים, ובכל זאת ישראל לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם, עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה.
פסוק כד:וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: מַה נִּשְׁתֶּה? הרי כבר שלושה ימים איננו מוצאים מים במדבר, והנה, כשכבר הגענו למקום מים — אין הם ראויים לשתייה.
פסוק כה:וַיִּצְעַק משה אֶל ה'. וַיּוֹרֵהוּ, לימד אותו ה' את סגולותיו של עֵץ מסוים, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם — וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם בגלל העץ שהוכנס בהם. נראה שהעם התעכב עוד במרה, שכן שָׁם שָׂם ה' לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט. עד כה נדרשו ישראל לציית להוראות הנקודתיות הקשורות ליציאת מצרים ולחוקת הפסח. עתה היו כבר מסוגלים לקבל חוקים נוספים. לכן במרה ניתנו להם מקצת מצוות ומשפטים שאת ענייניהם פירטו חכמים על פי המסורת. וְשָׁם נִסָּהוּ בעניינם של המים המרים. במקרה זה עמדו ישראל בניסיון ויצאו ממנו מחושלים.
פסוק כו:וַיֹּאמֶר ה': אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו — כָּל הַמַּחֲלָה, המכות והנגעים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ, ואמנע מכם כל מחלה.
פסוק כז:ישראל יצאו ממרה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה, לאילים, וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת, מעיינות מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים, וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם. שם נחו לאחר תלאותיהם.
