וידבר ה' אל משה וגו' וישובו ויחנו עד ויאמר ה' אל מש' מה תצעק אלי. צוה ה' למשה שיצוה לבני ישראל שישובו מאיתם שכבר היו שמה ויחנו לפני פי החירות שהוא המחוז אשר משם ישפך ים סוף אל תוך לשון ים ארוך ורחב הנקרא חירות ומקום השפיכה הוא מקום צר ולכן נקרא פי החירות והראה להם מקום תחנותם שיהיה בין מגדול איתם ובין הים ובפרט לפני בעל צפון והוא בית הע"א העומד לצד צפון של מגדול מצרים ואמר נכחו תחנו שישימו מגמתם ללכת נכח בעל צפון ולחנות שם עליהם וצוה זה כדי שיחשוב פרעה שבמקום ההוא יהרגם כלם כאיש אחד כי ממגדול שהיה מגדל גבוה למצרים ילחמו בם וכן מבעל צפון ולא יהיה להם פלטה כי אם בהכנסם בים וטביעתם בו כי הוא רוצה לומר פי החירות היה מקום ומעבר קצר ובזה יתחזק לב פרעה לרדוף אחריהם כי אם היו הולכים תמיד לדרכם היה פרעה מתיאש מהם לחושבו כי לא ישיגם ואם ישיגם יהיה רחוק ממצרים ואולי יעזרום אנשי אומה אחרת מצורף שכבר נפלה אימת ה' עליו וכשיתחברו כל הסבות האלה יהיה יותר התרשלות לפרעה מלרדוף אחריהם ולזה צוה יתברך שיחנו לפני פי החירות כי יבטח פרעה שלא יהיה להם לנטות ימין ושמאל וזהו אמרו ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ כי בודאי אחרי שהם שבים לאחוריהם אינם יודעים דרך המדבר לצאת ממנו ואם כן נשיג אותם ולא ימלטו מידינו וזהו סגר עליהם המדבר כי הם בו כאלו הם במסגר אסור וזה הוא ענין וחזקתי את לב פרעה כי השם יתברך לא יסיר הבחירה מבני אדם אבל יסבב סבות באופן יתחזק לבו. ולא יתכן לפרש כדברי המפרשים שהחזרה לאחוריהם היא לשיבין פרעה שהם בורחים כי הבורח לא יחזור להלוך הדרך שעבר בה. אבל האמת הוא מה שפרשתי שיאמר פרעה לבני ישראל ר"ל על בני ישראל כשישמע לכתם באותם המקומות נבוכים הם בארץ שלא ידעו אנה ילכו כי הנה משה שאל דרך שלשת ימים במדבר לזבוח לה' והיה ראוי שידע הדרך והמקום אשר ילכו שם לזבוח ועתה ששבו אחורנית בדרך אשר הלכו בה מורה שמשה בערמה דבר כל מה שדבר ושלא היתה כוונתו לזבוח כי אם לברוח ושלכן שאלו מהמצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות לברוח עמהם ולכן לא ידעו אי זה דרך ילכו ועקש דרכים ילכד. ועם היות שבמכות אשר קבל פרעה במצרים היה ראוי שיחלוש זדונו ותרפנה ידיו ויפחד מגשת להלחם עם ישראל אמר ה' הנה עתה אני אחזק את לב פרעה לא שאכריח את בחירתו לעשות כן. אלא שאתן לו חוזק ואומץ לב והוא מעצמו ורשעתו ירדוף אחר בני ישראל כאלו שכח כל המכות אשר ראו עיניו ובפעם הזאת אכבדה בפרעה ובכל חילו כי בשאר המכות לא נענש פרעה בגופו אבל במכה הזאת אכבדה בפרעה המלך עצמו ובכל חילו שלא ישאר בחיים מהם איש וזה יהיה לי כבוד גדול בעולם שיכירו וידעו כל יושבי תבל ושוכני ארץ שיש אלהים שופטים בארץ ושישראל (ישעיה מ"ה י"ז) נושע בה' תשועת עולמים. ובמקום שאמר פרעה ועבדיו לא ידעתי את ה' עתה ידעו הנשארים במצרים כלם כי אני ה' בורא העולם ועושה נפלאות גדולות לבדו משגיח על אוהביו ומשנאיו יצמיתם. ויעשו כן בני ישראל ששבו אחורנית ואחז"ל שהגיד הכתוב בזה שבחן של ישראל ששמעו לקול משה ולא אמרו איך נתקרב אצל רודפינו ואנו צריכין לברוח אבל אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם. והנה בחר הקב"ה להחריב ולהמית הנשאר למצרים באופן הנפלא הזה לפי שהוא יתברך לקיים שבועתו אשר נשבע לאבות יצא דבר מלכות מלפניו להרבות את זרעם ולהוציא' ממצרים ולהעלות' אל ארץ טובה ורחבה וראה שהיה העם היוצא ממצרים בזוי ושסוי חלש ואין לבוא אל גוים היושבים בארץ המה ועריהם היו חזקים מאד וכמאמר משה אדונינו (דברים ט') שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים וגו' ומפני זה היה הדבר קשה מאד כפי טבעם ולכן היה החסד האלהי לעשות בפרעה ובמצרים מכה בלתי סרה מפורסמת לכל האומות באופן שלשמעם תצלנה אזניהם ורגזו וחלו מפניו. כי הנה בנס קריעת ים סוף נכבשה כל ארץ כנען לפני ישראל וכמו שנא' בשירת הים נחית בחסדך עם זו גאלת שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום וגו' נמוגו כל יושבי כנען וגו' עד יעבור עמך ה' וגו' וכן אמרה רחב הזונה (יהושע ב' ט') ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם. הנה אם כן מלבד שהיתה טביעת המצריים כפי שורת הדין מפני השלכת ילדי בני ישראל ביאורי מצרים היתה חכמה גדולה מהי"ת להפחיד ולאיי' כל יושבי כנען כדי שיכבשו לישראל בנקלה והותרה בזה השאלה הה'. ואמנם אמרו ויוגד למלך מצרים כי ברח העם אפשר לומר שקצת הערב רב שעלה אתם נפשם קצה במדבר באותן המסעות מועטות וישובו מצרימה והם הגידו לפרעה כי ברח העם רוצה לומר שלא זבחו לאלהיהם כאשר אמרו אבל שמתחלה היתה מחשבתם לברוח ולכן אמר כי ברח העם ולא כי בורח והרמב"ן כתב שהוגד לו ששבו לאחוריהם ומשם הבין שהיו בורחים ואין בזה ראיה כלל כי אולי צוה ה' לשוב ולחוג שם וכבר פרשתי כי נבוכים הם בארץ אינו לראיה שהם בורחים אלא לבטחון שישיגום וטעם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם כי היתה עדיין יראת אלהים ופחד המכות על פניהם ועתה כשראה כי ברח העם ושהוליכו עמהם ממונם אז נהפך לבם בקרבם לערער על הליכתם באמרם מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו הנה כי הדברים האלה היו מפרעה ועבדיו וידוע שהם לא השאילו לישראל כלים ושמלות אלא המון העם ממצרים השאילו אותם ולכן פרעה ועבדיו לא היו מתרעמים מהכלים והשמלות אלא משלוח העם שהיו להם לעבדים ולכך הסכימו לרדוף אחריהם ולהחזיק בם כעבדים ועל זה נאמר ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם והיו ככלב שב על קיאו ומפני זה היו ראוים להטבע בים בעון הזה והותרה השאלה הו'. וזכר שהיתה כל כך חמת פרעה ותאותו בנקמה שהוא בעצמו אסר את המרכבה ולפי שהיו מעמו אנשים יראים את דבר ה' הכריחם פרעה בחזקה ללכת עמו אחריהם והוא אמרו ואת עמו לקח עמו והיה פרעה כל כך מבזה את ישראל שהלך אחריהם באנשים מועטים שש מאות רכב בחור רוצה לומר נבחרים וכל רכב מצרים כי אלה הם מה שאמר ואת עמו לקח עמו ושלישים על כלו שהיו שרי צבא אחד על שלשים איש כדי להנהיגם כרצונו. והנה אמר אחר זה ויחזק ה' את לב פרעה וירדוף להגיד שעם היות שרבים מעבדי פרעה היו מאיימים אותו באמרם השמר לך מלחרחר ריב עם בני ישראל כי גואלם חזק ויקבע את קובעיהם נפש. הנה השם נתן בלב פרעה חוזק ואומץ לב לשלא נחשב בעיניו דבר ולא נתן לב לכל מכות מצרים אשר ראה ומה שגרם אל פרעה לרדוף אחריהם היה שבני ישראל היו יוצאים ביד רמה ונתכעס מזה פרעה ויאמר להשמידם. וספר הכתוב שרדפו המצריים אחרי בני ישראל והשיגו אותם חונים על הים ואמר שצבא פרעה בא כולו מסודר ומתחבר כאחד והוא אמרו כל סוס רכב פרעה ובפרשיו וחילו כי כלם באו שם יחד והנה יראו בני ישראל מאד כאשר ראו את המצרים באים עליהם לפי שידעו שהיו רבים מהם מרי נפש על מות בכוריהם ועל הגזל אשר עשו בבתיהם בשאלם מהם את כליהם. ואמנם אמרו ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה וגו' מאשר הוקשה להרמב"ן איך יתכן שהיו צועקים אל ה' ומבעיטים בישועתו פירש שהיו בשתי כתות כת החסידים אשר קרא בשם בני ישראל שהיו צועקים אל ה' ובוטחים בו. וכת הפחותים המכונים בשם העם שהוא תמיד תואר לגנאי יבעטו בשי"ת ובישועתו ולכך נאמר וייראו העם את ה' ויאמינו בה' רוצה לומר שאפילו העם שהם הפחותים האמינו וזה הפירוש בלתי מתישב כי הוא מחלק המחובר לפי שהכתוב אומר ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה מורה שהצועקים הם עצמם אמרו זה אל משה ואיך יפרידם הרב לב' כתות ועוד כי אם היו האומרים המבלי אין קברים בועטים בה' ובישועתו איך נתפייסו במה שאמר להם משה התיצבו וראו את ישועת ה' כי אין זו נחמה לבלתי מאמינים בה אבל אמיתת הענין הוא שאמרו ויצעקו בני ישראל אל ה' אינו ענין תפלה כי אם ענין תרעומת ותלונה מלשון ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעש' כה לעבדיך וכמוה (נחמיה ה') ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים רוצה לומר שהיו מתרעמים עליהם בקול גדול וצעקה ולכן תרגם אונקלוס כאן ויצעקו וצעקו מענין תרעומת ויהיה ענין הכתוב שהם חשבו כאשר אמר יתברך וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה שבבוא המצריים עליהם ירעם אל בקולו נפלאות אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם באופן שלא יקבלו ישראל מהמצריים נזק ולא צער וכאשר ראו שפרעה הקריב אז אמרו ישר' בלבבם לא ימלט הדבר הזה מהחלוק או חפץ ה' להמיתנו להיותו פועל הרעות כדברי פרעה שאמ' ראו כי רעה נגד פניכם וע"ז צעקו אל ה' ונתרעמו ממנו אם מידו היתה זאת. או יהיה משה הסבה בדבר ולא ה' פעל כל זאת כי אולי היתה הכונה האלהית בפקידה להקל את עולינו במצרים ולהושיבנו שם בשובה ונחת במיטב הארץ בארץ רעמסס שהיא כגן ה' ושעל זה באו כל מכות מצרים כדי להרויח להם מעבודתם ושמשה מדעתו הוציאם משם ואולי שעל זה צעקו אל ה' שגם אויביהם ישלים עמהם וישובו עמהם בשלום למצרים כי לא שיערו אופן אחר מהישועה וגם ה' לא ביאר להם ענין הים. ולכן התרעמו על משה ואמרו לו המבלי אין קברי' וגו' והמפרשים פירשו שענינו המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדב' שיש שם קרקע הרבה לקברים ואינו נכון לעשות מהשלילה חיוב לכן נראה לפרש שבמדינות הגדולות ורבות העם לא ימצא מת שאין לו קברים לפי שאנשי הארץ כדי לטהר אותה ישישו כי ימצאו קבר לכל מת. אמנם במדבר שלא עבר בו איש ימצאו המתים כדומן על פני האדמה ואין קובר ולכן אמרו בני ישראל אל משה האם חשבת שבהיותינו מתים או נהרגים במצרים לא נהיה שם באין קברים כי המצריים יקברונו לטהר את הארץ ומפני זה לקחתנו למות במדבר כדי שלא יתנו אותנו שם לקבורה ולמה תחפוץ במיתתנו ושגם קבורה לא תהיה לנו. ולפי שהיה הדבור הזה המשליי חזרו לבארו באומרם מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים מדעתך. ולפי שלא יאמר משה עד עתה הייתם חפצים ביציאה ממצרים ועתה תתחרטו ממנה מפחד האויבים לכן אמרו עוד הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים והמאמר הזה הוא מה שאמרו לו ולאהרן ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם כי כח מאמרם היה שבערכם היה מעט מזיק העבודה במצרים ואמרם כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר הוא פירוש ותוספת שעתה הוסיפו על מאמרם כי הם במצרים אמרו בלבד חדל ממנו ונעבדה את מצרים ועתה הוכיחו שהיה מאמרם צודק לפי שבלי ספק טוב היה להם לשוב ולעבוד את מצרים משילכו במדבר השמם ההוא אע"פ שיצילם ה' מהמצריים לפי שבלי ספק ימותו בו ברעב ובצמא ובחוסר כל והורו בזה שלא היו רוצים להלחם עם המצריים כי אם להכנע לפניהם ולחזור עמהם למצרים לעובדם. והנה משה רבינו השיב לדבריהם כל מה שדברתם הוא מיראת המצריים אל תיראו מהם ואל תלכו להכנע לפניהם התיצבו במעמדכם וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי לא יהיה כמו שחשבתם לשוב ולעבוד את מצרים כי הנני מודיעכם כי אשר ראיתם את מצרים היום רוצה לומר כל המצריי' האלה שאתם רואים אותם היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם כי כאן ימותו כולם ולא תראו אותם עוד ואין צורך שתלחמו אתם עמהם כי הנה ה' ילחם לכם רוצה לומר בעבורכם ועיניכם תראינה ואז תחרישון מהדברים האלה אשר אמרתם והוא מלשון (איוב י"ג ה') מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה. הנה התבארו הפסוקים האלה והותרו בזה השאלות הז' והח' והט'. ובמדרש אמרו ד' כתות נעשו ישראל על הים אחת אומרת נפול לים ואחת אומרת נחזור למצרים ואחת אומרת נעשה מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח ונצעק כנגדן. לזו שאומרת נפול לים אמר משה התיצבו וראו. לזו שאומרת נחזור למצרים אמר להם כי אשר ראיתם וגו' ולזו שאומרת נעשה מלחמה אמר ה' ילכם לכם. ולזו שאומרת נצווח כנגדן אמר ואתם תחרישון. וראיתי מי שפירש בזה שהיתה התלונ' הזאת ראויה ותלונת המאמינים בה' ובישועתו והיתה ברוב ענות המתלוננים והכירם מעוט זכותם. וביאור זה שמחוק המשפט האלהי הוא להציל עשוק מיד עושק ולזה חשבו ישראל שהוציאם ממצרים אבל אחר זה אין עליו מצד המשפט להצילם עוד אבל ראוי שישתדלו הם בכל עוז להמלט על נפשם כי השר שיוצי' את האסור מבית האסורים בכח זרועו כבר השלים מה שעליו לעשות ואם נתרשל האסור אח"כ באופן שישיגהו אויביו דמו בראשו ואין על השר אשם ולזה חשבו ישראל שלא יצילם ה' עתה כי אין מוטל עליו זה מצד ההוצאה כי כבר הוציאם ואלו היה זה מוטל על הקדוש ברוך הוא מכח ההוצאה לא היה פרעה רודף אחריהם כי לא הגיד להם משה נבואת וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה אמנם עתה שראו שמצרים נוסע אחריהם ר"ל סמוך להם ולזה אמר ופרעה הקריב כי הקריב עמו אליהם להתחבר עמם ולהכותם כשראו את מצרים קרובים להם שחשבו שאין הצלתם מוטלת על השם יתברך מצד ההוצאה צעקו אל ה' העונה בעת צרה שיצילם על צד החסד ואלו היו חושבים שהצלתם מוטלת עליו יתברך מצד מה שהבטיחם בהוצאה למה יצעקו אליו אבל ראוי שישמחו בזה ויבטחו בו שיצילם כמו שהבטיחם להצילם מיד מצרים וכן אמר וייראו מאד ויצעקו ובידוע שלא היו צועקים אם לא היו יראים ואם היו מאמינים בלי ספק שהשם יתברך יצילם לא היו יראי' כלל ואמרו מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים ענינו מה תועלת עשית לנו ביציא' ממצרים כי הנה ההוצאה לבדה לא תועלת כלל אחרי שאין לנו כח להמלט ואין זה אלא כמי שהוציא את השבי מבית השבי והוא נכה רגלים שאין ספק שלא הצילו בהוצאה לבדה אחרי שלא יוכל לברוח ומשה השיבם לכל זה אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי היום יעשה התשועה ולא נעשית ביציאת מצרים. ומה שפירשתי ראשונה הוא יותר נכון בעיני: ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו' עד אז ישיר משה. כתבו המפרשי' שהיה משה צועק לשם ית' שיושיע את עמו מיד המצריים ואם לא נזכרה בכתוב צעקתו ואינו נכון בעיני כי כבר אמר לו השם וחזקתי את לב פרעה ורדף ואכבדה ולמה זה אם כן יצעק אבל ענין הכתוב הוא שאמר לו השם משה אין לנו עתה פנאי לשמוע תלונות בני ישראל ולא להשיב עליהם בעבור כבודי ולהוכיחם כי צדיק הוא ה' אל אמונה ואין עול כמו שהיה משה משיבם על תרעומותיהם וזהו מה תצעק אלי רוצה לומר למה אתה צועק ומרים קולות בעבורי בהתוכחך עמהם ובאמרך התיצבו וראו שבעבור זה אינם נוסעים דבר אל בני ישראל ויסעו ולא יתיצבו עוד שמה כי עת האסף המקנה ולא עת דברים או יאמר מה תצעק אלי על הצלתם כי יש בידי כח וגבורה לעשות אותות ומופתים דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך וגו' כי הנה יש לנביא השלם תגבורת ושררה על חומר העולם והדברים נעשים ממנו לפעול בהם ולשנותם כרצונו כמו שהתפרסם אצל בעלי התורה ולזה אמר ואתה הרם את מטך וגו' כי כח נפשך יגער בים ויבשהו כדי שיבואו בני ישראל המונהגים ממך בתוך הים ביבשה. ואני הנני מחזק כלומר הנה אין עליך לעשות רק להנהיג עמך ולהצילם ולא יתפשט כחך על המצריים אבל אני אחזק לבם ויבואו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו הנה אם כן אתה תעשה הצלת העם בידך ואני אעשה טביעת המצריים בידי ולא אכבד בפרעה ובכל חילו במכת המות כמכת בכורות שהיו שוכבים על מטותיה' ומתים שמה בלתי מזוינים כי הנצחון לאלה אינו דבר גדול אבל עתה בהיות פרעה ברכבו ופרשיו אכבד בהם באופן הריגתם. הנה אם כן יהיה ענין מה תצעק אלי שלא היה צריך לצעוק אל ה' על הצלת העם כי משה בעצמו ובידו יצילם כמו שזכר. והותרה בזה השאלה הי'. ואמנם אמר ואתה הרם את מטך ונטה את ידך לפי שהנס הזה הוצרך לשני דברים. האחד נשיבת הרוח קדים עזה כל הלילה לשום את הים לחרבה. והב' שהמים מעצמם יבקעו ויעמדו כמו נד ולא יגירו והיה הנס גם כן ברוח הפועל ובמים המקבלים ולכך צוהו שני דברים. הא' ואתה הרם את מטך ר"ל שירימהו כנגד האויר להניע את הרוח ולהביאו בחזקה רבה והב' ונטה את ידך על הים ובקעהו כי במטה יפעל באויר וביד יפעל במים ובמדר' אמרו (ש"ר פ' כ"א) ואתה הרם את מטך אמר ר' שמעון משל לבעל הזמורה שהיה מהלך בארץ והזמורה בידו אמרו לולי הזמורה לא היה מתכבד שמע המלך ואמר לו העבר הזמורה ממך וצא לחוץ וכל מי שאינו שואל בשלומך נוטלין את ראשו כך אמרו מצרים משה לא היה יכול לעשות דבר אלא במטה בו הכה את היאור בו הביא את כל המכות וכיון שבאו לים אמר הקב"ה ואתה הרם את מטך שלא יאמרו לולי המטה לא היה יכול לקרוע את הים ירצה בזה לפרש הכתוב ואתה הרם את מטך השלך את מטך מידך ולא תעשה עמו דבר ונטה את ידך על הים ובקעהו כי אין זה מהנסים שראוי לעשות' באמצעות המטה וגם נכון הוא. וצוהו שיבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה כי יקרע להם הים ויחרבו המים וייבשו ועם היות הנס ההוא עצום ומופלא שהיה ראוי שהמצריים בראותם אותו יאמרו אנוסה מפני ישראל הנה אני אחזק את לב פרעה ועמו באופן שיבואו אחריהם ואז אכבדה ואתכבד בהם והנה לא אמר הנני מקשה את לב מצרים אלא מחזק להגיד שיתן בלבם אומץ וחוזק לעשות מה שירצו והם מרצונם יבואו אחריהם והרי הם בחיריים בדבר לא מוכרחים בו ואז וידעו מצרים כי אני ה' רוצה לומר שהנשארים בארץ מצרים יכירו וידעו כי יד ה' עשתה זאת ולא היתה הידיעה להם להשלימם באמונות האמיתיות אלא כדי שלא ירדפו עוד מצרים אחרי בני ישראל ולא ישלחו יד לבקש מאתם ממונם וכליהם אשר השאילו' וזהו התועלת בידיעתם שאני ה' עושה כל אלה והותרה בזה השאלה הי"א. ואמנם אמרו ויסע מלאך האלהים אין ראוי לפרשו על שכל נבדל שהיה שומר ישראל ולא על השכל הפועל כי השכל הנבדל לא ייוחד במקום מוגבל ולא בנסיעה ממקום אל מקום. ואיך יאמר עליו שנסע מלפניהם והלך לאחוריהם ושומר ישראל באמת היא ההשגחה העליונה כי הנה לא נמסרו בידי שליח. גם אין ראוי לפרשו על הענן כמו שכתב הראב"ע כי לא מצאנו בשום מקום שיקרא הענן מלאך האלהים אף כי הכתוב אומר אחר זה ויסע עמוד הענן הרי שאין הענן מלאך ולא המלאך ענן גם אין ראוי לפרשו על משה רבינו לומר שהיה תמיד הולך לפני העם ובאותה שעה בהתקרב המצריים אל מחנה ישראל בא משה מלפני ישראל ועמד מאחוריהם בינם ובין המצריים כדי שיבטחו ישראל ולא יפחדו מאויביהם. כי למה זה יקרא הכתוב למשה כאן מלאך האלהים ולא נמצא בו התואר ההוא במקום אחר כ"ש שהכתוב אומר ויט משה את ידו על הים ולא נכנסו ישראל עדין לים והתחייב מזה שמשה היה לפני מחנה ישראל כשהכה בים לא מאחור ים אבל מלאך האלהים הנזכר כאן הוא עמוד האש שהוא נקרא מלאך ע"ד (תהלים ק"ד ד') עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט והוא מדת הדין כדברי חז"ל כי הוא כאש מצרף ובו נשרפו נדב ואביהוא ושאר האצילי' שנ' (במדב' י"א) ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. ואמר שנסע מלאך האלהים אותו שהיה הולך לפני מחנה ישראל שהוא עמוד האש בלילה כי בתחלת הלילה נסעו אבל שלא הלך כפעם בפעם עמוד האש לפני ישראל ולא נסתלק עמוד הענן בלילה לפי שאם היו רואים המצריים עמוד האש הולך לפני מחנה ישראל וירגזון וחלו מפניהם ויאמרו אלהיהם מושיעם נירא נא את אלהי ישראל ולכן כדי שאימתו אל יבעת' מלרדוף אחריהם הוצרך יתברך להסיע עמוד האש שהיה הולך לפניהם ולהוליכו מאחריהם כדי שתהיה האורה כוללת לישראל ולמצרים ועם זה ילך עמוד הענן שהיה הולך ביום לפני מחנה ישראל ומסתלק בלילה ילך גם בלילה ההוא מאחוריהם כלומר מאחרי מחנה ישראל ומאחרי עמוד האש אשר זכר ויבא בין מחנה מצריים ובין מחנה ישראל והגיעו מזה סיועים לרדיפת המצרים אחרי ישראל. האחד שהיה למצריים במחניהם הענן והחשך הנמשך ממנו באופן שלא יראו דבר מהארץ אשר הם הולכים עליה וע"ז אמר ויהי הענן והחשך. והב' הוא אומרו ויאר את הלילה ר"ל שנראה להם אור עמוד האש שהיה אור הלילה מהירח ושאותו אור היה שוה להם ולישראל ושלא יוכלו להשיגם מפני העמודים אשר ביניהם ובזה האופן לא קרב זה אל זה כל הלילה ר"ל מחנה מצרים לא קרב למחנה ישראל כל הלילה כי עמוד הענן והחשך היה מונע מהם ההליכה והאור חשבו שהוא אור הלילה והיה בלתי מועיל למצריים מפני הענן ההולך לפניהם ומאיר לישראל לפי שלא היה לפניהם ענן מונע. ואפשר עוד לפרש בזה הערי' הקב"ה ערמות כדי שיהיה דרך רשעי' באפלה לא ידעו במה יכשלו ולא ירגישו בהכנסם בים ולזה נסע מלאך האלהים שהוא עמוד האש ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם והיה א"כ האור נגד פני המצריים וסובב אותם ועשה עם זה דבר אחר והוא שנסע עמוד הענן מפניה' ויעמוד מאחריהם ר"ל אחרי עמוד האש בערך המצריים שהיה אחורי ישראל וסמוך אליהם וכאשר היה עמוד האש קרוב למצרים ועל פניהם ואחריו עמוד הענן העב היו המצרים בלתי רואי' דבר כי כן יקר' לאדם בלילה בהיות נר דלוק סמוך אליו ולנגד עיניו שלא יראה דבר ממה שאחרי הנר וזהו שאמר על ביאת האש לעיני המצריים ויסע מלאך וגו' ועל ביאת ועמידת הענן אחריו אמר ויסע עמוד הענן וביאר הכתוב תועלת שניהם בדבר באמרו שהיה הענן והחשך למצריים בסבת האור שהיה סובב אותם והענן המחשיך שאחריו ובערך ישראל היה האש מאיר את הלילה ולכל בני ישראל היה אור ולכך אמר ויאר את הלילה לפי שהמצריים היו חושבים שהיה האור ההוא אור הלילה ובסבת חשך המצריים לא קרב זה אל זה כל הלילה ואז נטה משה את ידו על הים לפעול במים הקריעה והשי"ת הביא רוח קדים עזה באופן ששניהם עשו פועל הנס ההוא כי הרוח שם את הים לחרבה וזה היה באמצעות הרמת המטה כמו שנזכר למעלה ויבקעו המים שהם מעצמם נבקעו באמצעות נטיית יד משה בים ובזה האופן באו בני ישראל בתוך הים ביבשה לפי שראו באור הלילה ולא מנעם עמוד הענן וראו המים שהיו להם משני העברים כדמות חומה לא שהיו המים גבוהים מימין ומשמאל אלא שהרוח העתיקם שם והיה הנס מונע אותם מהיותם נגרים כמו שנראה בגלי הים הנאספי' על שפתו בעת זעפו ונעשה אז הדרך אשר עברו בו בים בפי החירות כמו גשר ההולך מצד אל צד ומשני הצדדים נערמו המים ולא יכלו לעבור המים ולשטוף הנתיבה בעתות ההם מפני רוח הקדים עזה שהיה מחריבם. והותרו בזה השאלות הי"ב הי"ג והי"ד. אמנם המצריים בהיותם באישון לילה ואפלה לא ראו את הדרך אשר היו דורכים בה ולא הרגישו שהיו נכנסים בים. אבל כיוונו בלבד ללכת אחרי בני ישראל בכל מסעיהם ואחרי פסיעותיהם וזהו שאמר וירדפו מצרים ויבואו אחריהם כי לא ראו דבר אלא מה שהרגישו שהיו הולכי' ישראל לפניהם ובזה האופן מבלי כוונה וידיעה באו אל תוך הים. האמנם באשמורת הבקר שהוא בעלות השחר שכבר עברו ישראל את הים וינח הרוח ויעמוד הים מזעפו שב הים לאיתנו מפני שנשב רוח הפכי לרוח קדים ואז השקיף השם אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן כי בהיותם נכנסים בים שיעור גדול הוציא הקדוש ברוך הוא עמוד האש מנרתקו ולהט אותם וכן עמוד הענן ויתכן שהמציא השי"ת אז במחנה מצרים ענן עם אד קטורי היה יורד עמם מטר וברקים להבהילם וכמו שאמר דוד (תהלים י"ח ט"ו) וישלח חציו ויפיצם וברקי' רב ויהומם ובזה ערבבם ויהומם כי אז ראו וידעו שהיו בתוך הים וראו המים נערמים עליהם וראו את ישראל עוברים בטח ולא עמד עוד בהם רוח והוא אמרו ויהם את מחנה מצרים והגיע צערם לשיעור כך שסרו אופני מרכבותם מפני טיט קרקע הים וינהגהו רוצה לומר הים הנזכר את מצרים בכבדות שלא יוכלו ללכת אנה ואנה כי הסוסי' פחדו ללכת במקו' הטיט ובין תהומות מים רבים והלכו כל כך בכבדות שנתעכבו שם עד שנטבעו והרגישו בסכנה העצומה שנכנסו בה ואמרו אנוסה מפני ישראל כי עתה נתברר לנו שה' אלהיהם היה נלחם בעבורם במצרים ומכה אותם בכל נפלאותיו. והנה אמרו זה לפי שברדפם אחרי בני ישראל תמיד היו חושבים שבערמה ורמאות היו כל מכות מצרים אבל עתה שראו קריעת הים לפניהם שפטו למפרע כי כל מכות מצרים היה שה' נלחם להם רוצה לומר בעבור ישראל במצרים. ובהיותם מכוונים ורוצים לנוס ולצאת מן הים אל שפתו צוה ית' למשה נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים כי כל מי הים אשר עברו בתוכם שני שלישי הלילה ברדפם אחריהם חזרו לאיתנם ולמקומם ונמצא שהמים והמצרים באו אלו לקראת אלו וזהו שאמר ומצרים נסים לקראתו וינער ה' את מצרים בתוך הים בחוזק המים השבים בשטף וכאשר שבו המים אז כסו את הרכב ואת הפרשים כל חיל פרעה שהיו באים אחרי ישראל בים לא נשאר מהמצריים עד אחד. ובמכילתא אמרו רבי יהודה אומר במדה שאדם מודד בה מודדין לו פרעה אמר תכבד העבודה על האנשים ובאותה מכה מדדו לו שנא' וינהגהו בכבדות ואמרו וינער הוא דבור המשליי והלציי כמו שנוער כל מה שבידו לים שלא ישאר דבר בידו וזכר הכתוב שבאותו עת שהמצריים היו נטבעים עדין היו בני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם כי כמו שהרוח קדים התחיל ליבש הים מתחלתו ושפתו אשר נכנסו בו בפי התירות ככה התחיל באור הבקר הרוח לנוח מאותו צד עצמו ושבו המים מהצד ההוא על המצריים ועדיין בשפה האחר' מהים לא היה נח הרוח והיו ישראל עדין הולכים ביבשה ועמדו אם כן שתי הכתות בתוך הים והיו ישראל רואים את שונאיה' מתים צפים על פני המים והם היו יוצאים חיים ונושעים כי היה כל זה מפלאות תמים דעים. הנה התבאר שהמצריים לא נכנסו בים מדעתם ולא עלה על לבם שהיו בתוך הים עד אשמורת הבקר שצפו מים על ראשם אמרו נגזרנו לנו. והותרה בזה השאלה הט"ו. ואמר ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים להגיד שאותה שעה לא היה ישראל נושע מיד מצרים כי אם היות שיצאו משם עדין היו פוחדים מהם שמא ירדפו אחריהם להחזיק בם או לקחת מה ששאלו מאתם. אבל ביום ההוא שראה ישראל את מצרים מת על שפת הים רוצה לומר שראה ישראל בהיותו כבר על שפת הים ניצול ממנו ראו את מצרים מת או שראה המצריים מתים שהשליך הים את פגריהם על שפת הים אז היתה לישראל התשוע' השלמה כי לא תקרא ישוע' באמת אלא במות האויב וכן מרע"ה לא קרא את בנו הראשון אליעזר משום כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה לפי שהיו אויביו עדיין חיים אבל כשאמר לו מתו כל האנשים המבקשים את נפשך אז קרא הבן הנולד לו אליעזר ואמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה לפי שכבר מתו אויביו. וספר הכתוב שכאשר ראה ישראל הפלא העצום הזה אשר עשה ה' במצרים אז האמינו בה' ובמשה עבדו כי הנה כיון יתברך בפליאה הזאת שתי כוונות הא' היתה להושיע את ישראל מיד מצרים להשלים ייעודו והב' ללמד את בני ישר' דרכי האמיתות בהשגחת השם ויכולתו ושראוי לירוא ממנו על דרך מה שאמר הנביא (צפניה ג' י"ג) הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם מאין יושב אמרתי אך תראי תקחי מוסר. והנה ישראל והם השלמים יראי ה' וחושבי שמו יראים היו את ה' קודם ראות המשפט הזה אבל אמנ' הועיל להם מה שראו ממנו כדי שיכירו יכולת השם יתברך וזה כי ידיעת האל ויכולתו ואופני השגחתו אי איפשר שיודעו בעצמם כמו שהם כי לא ישיגם השכל האנושי ולכן יצטרכו לחוש כי החוש הוא כלי השכל. ואמנם יודעו מצד ההמשל והרושם שיגיע אלינו מהפעולות האלהיות. והוא כמו מי שילך בשלג או בטיט שישאר שמה רושם רגליו ויודע לרואה מצד הרושם ההוא מדת הרגלים אף על פי שלא יראה אותם ולזה אמר הכתוב הנה שישראל עם שאי איפשר שיראו היד הגדולה אשר היה לשם ית' להיות השגחה נמנעת לנו. הנה ראו משל היד ההוא כי הם ראו היד הגדולה שעשה אתם במצרים וכמו שמי שיראה רושם היד על לחי המוכה יוכל להכיר הכרה מה ענין יד המכה וגדלה כן היה הענין בזה אמנם העם והם ההמון ראו ולקחו מוסר וייראו את ה' ואלה ואלה האמינו בה' ובמשה עבדו והאמונה עם בי"ת היא אמונה על קיום מה שיאמר ויבטיח בעתיד כי כמו שהבטחון יתחבר עם בי"ת כן האמונה ביעוד העתיד אשר ענינו בטחון יתחבר עם בי"ת וכן הוא יען לא האמנתם בי. והאמונה עם למ"ד היא האמונה על מה שיסופר בזמן ההוא כמו והן לא יאמינו לי. והנה אחר שראו יכולת ה' הבב"ת וראו שקיים להם הבטחתו יתברך שיצילם מיד מצרים לגמרי. הנה נקשרה ונתחזקה אמונתם בשי"ת לבטוח בו במה שיבטיחם עוד לעתיד. וכן במשה כי מה שהבטיח עבד המלך היכול על הכל ראוי לבטוח בו אחר שהוא עבד המלך וכל טוב אדוניו בידו מצורף שנתחזקה אמונתם בו במה שהבטיחם התיצבו וראו את ישועת ה' וכן היה. ואפשר לומר עוד שקרא הכתוב לקריעת ים סוף וטביעת המצריים היד הגדולה לפי שמכת הדבר שהיתה במקנה מצרים נקראת יד ה' אבל היתה יד קטנה. ומכת בכורות נקראת גם כן יד ה' שנאמר ושלחתי את ידי אבל היתה יד אמצעית גדולה מיד דבר המקנה. אמנם קריעת ים סוף שהיתה מכה יותר עצומה נקראת היד הגדולה לפי שהיתה גדולה מכל המכות גם שרוב כל שאר המכות שהיו במצרים התחברו בה כי הנה הנטבעים בים שתו מי המרים המאררים כמו מי היאור שנהפך לדם. ועלו הצפרדעים בגופותיהם וכן הכני' והערוב גם מתו המקנה והבהמות שנכנסו עמהם בים גם שחין הרבה בא עליהם שמה וחשך בליל טביעתן ואימות מות שלטו בהם וגם הארבה כי נשבה רוח קדים עזה הנושא את הארבה. סוף דבר שבמכה הזאת האחרונה מטביעת המצריים בים סוף נכללו כל טבעי המכות שנעשו במצרים והתחילו המכות אם כן במים וסיימו במים:
