פסוק א:הוֹי, מֹרְאָה, מלוכלכת, או: מורדת וְנִגְאָלָה, מזוהמת בחטאים הָעִיר ירושלים הַיּוֹנָה, המצערת, העושקת. בדרך כלל משמשת היונה דימוי לשלום, תום ויופי, ואילו כאן ביטוי זה הוא תואר שמשמעותו הפוכה.
פסוק ב:לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל ה', לֹא לָקְחָה מוּסָר, תוכחה ואזהרה. בַּה' לֹא בָטָחָה, ואֶל־אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה.
פסוק ג:שָׂרֶיהָ שבְקִרְבָּהּ – כמו אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים, שֹׁפְטֶיהָ – זְאֵבֵי עֶרֶב שלֹא גָרְמוּ, אינם גומרים לאכול טרפם, או: אינם משאירים עצם משללם לַבֹּקֶר. מנהיגי העיר מושחתים ונוהגים כחיות טרף שאינם יודעים שָׂבעה.
פסוק ד:נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים, קלי דעת ואַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת, מרמה ורשע. כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ־קֹדֶשׁ, חָמְסוּ, גוזלים תּוֹרָה ואינם ממלאים את תפקידם ללמד אותה.
פסוק ה:ה' שהוא צַדִּיק ושוכן בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה. בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, מדי יום מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן ויוציא לָאוֹר, הוא שופט בצדק, והמשפט לֹא נֶעְדָּר, אינו נפסק לעולם. וְעם זאת, למרות שהרשעים נענשים, לֹא־יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת. אנשי העוולה שבעיר אינם יודעים אפילו להתבייש.
פסוק ו:וכך ה' אומר: הִכְרַתִּי גוֹיִם לנגד עיניכם, נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם, נכרתו מנהיגיהם הבולטים, או: מגדליהם הפכו שוממים. הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם, רחובותיהם מִבְּלִי עוֹבֵר, נִצְדּוּ, שממו עָרֵיהֶם מִבְּלִי־אִישׁ, מֵאֵין יוֹשֵׁב.
פסוק ז:אָמַרְתִּי לעצמי: נוכח המראות של מה שעוללתי לעמים האחרים, אַךְ־תִּירְאִי, תהיי יראה אוֹתִי, תִּקְחִי מוּסָר, וְלֹא־יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ, ביתה, בתי ירושלים, ולא יימנע כֹּל הטוב אֲשֶׁר־פָּקַדְתִּי לבוא עָלֶיהָ. אָכֵן, אבל במקום לשים לב, בני ירושלים הִשְׁכִּימוּ והִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם, מעשיהם. הם זריזים ומשכימים בבוקר לא על מנת לעשות תשובה אלא לקראת מעשה שחיתות חדש.
פסוק ח:לָכֵן חַכּוּ־לִי, נְאֻם־ה', לְיוֹם קוּמִי לְעַד, ליום שבו אקום ואתגלה לנצח, כִּי מִשְׁפָּטִי יהיה לֶאֱסֹף גּוֹיִם, לְקָבְצִי, לקבץ מַמְלָכוֹת, לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי, את כֹּל חֲרוֹן אַפִּי. כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל, תישרף כָּל־הָאָרֶץ, ואם אתם מרשיעים – גם אתם תיענשו אִתם.
פסוק ט:כִּי־אָז – כאשר יבוא דברי ואנקה את כל הזוהמה, אֶהְפֹּךְ אֶל־עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לשון מדויקת ונקייה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד, יחד, בכוחות משותפים.
פסוק י:אפילו מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי־כוּשׁ, בקצה העולם הדרומי, הרחק מעבר לגבול מצרים, עֲתָרַי בַּת־פּוּצַי, אולי כינוי למקום או מקומות נידחים, גם הם יוֹבִלוּן מִנְחָתִי.
פסוק יא:בַּיּוֹם הַהוּא לֹא תֵבוֹשִׁי מִכֹּל עֲלִילֹתַיִךְ אֲשֶׁר פָּשַׁעַתְּ בִּי, כִּי, שהרי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ את עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ, כל אותם עשירים מיוחסים, תאוותנים וחמסנים, וְלֹא־תוֹסִפִי לְגָבְהָה, להתגאות עוֹד בְּהַר קָדְשִׁי.
פסוק יב:וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל, שלא יוכל להתגאות בעושרו, וְחָסוּ, הנשארים ימצאו מחסה בְּשֵׁם ה'.
פסוק יג:שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל דאז לֹא־יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא־יְדַבְּרוּ כָזָב, וְלֹא־יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית, מרמה, כִּי־הֵמָּה יִרְעוּ, אלא יחיו בשלווה כצאן הרועה בשדה וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד.
פסוק יד:רָנִּי, שמחי ושירי, בַּת־צִיּוֹן, הָרִיעוּ, יִשְׂרָאֵל בזמן הגאולה, שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל־לֵב, בַּת יְרוּשָׁלִָם.
פסוק טו:כי הֵסִיר ה' את מִשְׁפָּטַיִךְ, עונשייך-אויבייך, פִּנָּה ממקומם את אֹיְבֵךְ, העמים המתנכלים לך. מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל ה' נמצא בְּקִרְבֵּךְ, והכול ישתעבדו לו. לכן לֹא־תִירְאִי רַע עוֹד. גם מתוך העם יגורשו כל עושי הרע, ויישארו בקרבו רק ההגונים, שאולי היו דלים ומסכנים, אבל מעתה יחיו חיי שקט ושלווה.
פסוק טז:בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָמֵר לִירוּשָׁלִַם: אַל־תִּירָאִי, צִיּוֹן, אַל־יִרְפּוּ יָדָיִךְ, תיחלשי.
פסוק יז:ה' אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ, הוא גִּבּוֹר והוא יוֹשִׁיעַ, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה, יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ. באהבה שאינה צריכה להתבטא במילים, יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה.
פסוק יח:את נוּגֵי מִמּוֹעֵד, המתאבלים עלייך מזמן לזמן, או: העצובים מכיוון שאין חגים אָסַפְתִּי, כינסתי אלייך, או: ריפאתי בתקומתך, אותם נוגים שמִמֵּךְ הָיוּ, ואת אלה שמַשְׂאֵת עָלֶיהָ חֶרְפָּה, שנשאו עלייך ביזיונות.
פסוק יט:הִנְנִי עֹשֶׂה, מעסה, לוחץ ומועך אֶת־כָּל־מְעַנַּיִךְ בָּעֵת הַהִיא, וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת־הַצֹּלֵעָה, הצולעת, וְהַנִּדָּחָה, האובדת אֲקַבֵּץ. הדלים והמסכנים יתקבצו יחד, וְשַׂמְתִּים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם, פרסום, בְּכָל־הָאָרֶץ בָּשְׁתָּם. כל יושבי הארץ יתביישו מהם.
פסוק כ:בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם אל הארץ, וּבָעֵת ההיא קַבְּצִי, אקבץ אֶתְכֶם, כִּי־אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ, בְּשׁוּבִי, כשאשיב אֶת־שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה'. בצד דברי התוכחה לירושלים על שחיתות מנהיגיה ועל הרשעות שפשתה בה, חוזה צפניה את יום ה' שיבוא וישבור את כל הרשעים, ובכללם גם את רשעי ישראל. רק האנשים ההגונים והראויים יישארו תחת יד ה', הגולים עתידים לבוא אליה ולשבת בה שוב בענווה ובשמחה.
