א ה֥וֹי מֹרְאָ֖ה וְנִגְאָלָ֑ה הָעִ֖יר הַיּוֹנָֽה׃ ב לֹ֤א שָֽׁמְעָה֙ בְּק֔וֹל לֹ֥א לָקְחָ֖ה מוּסָ֑ר בַּֽיהוָה֙ לֹ֣א בָטָ֔חָה אֶל־אֱלֹהֶ֖יהָ לֹ֥א קָרֵֽבָה׃ ג שָׂרֶ֣יהָ בְקִרְבָּ֔הּ אֲרָי֖וֹת שֹֽׁאֲגִ֑ים שֹׁפְטֶ֙יהָ֙ זְאֵ֣בֵי עֶ֔רֶב לֹ֥א גָרְמ֖וּ לַבֹּֽקֶר׃ ד נְבִיאֶ֙יהָ֙ פֹּֽחֲזִ֔ים אַנְשֵׁ֖י בֹּֽגְד֑וֹת כֹּהֲנֶ֙יהָ֙ חִלְּלוּ־קֹ֔דֶשׁ חָמְס֖וּ תּוֹרָֽה׃ ה יְהוָ֤ה צַדִּיק֙ בְּקִרְבָּ֔הּ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה עַוְלָ֑ה בַּבֹּ֨קֶר בַּבֹּ֜קֶר מִשְׁפָּט֨וֹ יִתֵּ֤ן לָאוֹר֙ לֹ֣א נֶעְדָּ֔ר וְלֹֽא־יוֹדֵ֥עַ עַוָּ֖ל בֹּֽשֶׁת׃ ו הִכְרַ֣תִּי גוֹיִ֗ם נָשַׁ֙מּוּ֙ פִּנּוֹתָ֔ם הֶחֱרַ֥בְתִּי חֽוּצוֹתָ֖ם מִבְּלִ֣י עוֹבֵ֑ר נִצְדּ֧וּ עָרֵיהֶ֛ם מִבְּלִי־אִ֖ישׁ מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃ ז אָמַ֜רְתִּי אַךְ־תִּירְאִ֤י אוֹתִי֙ תִּקְחִ֣י מוּסָ֔ר וְלֹֽא־יִכָּרֵ֣ת מְעוֹנָ֔הּ כֹּ֥ל אֲשֶׁר־פָּקַ֖דְתִּי עָלֶ֑יהָ אָכֵן֙ הִשְׁכִּ֣ימוּ הִשְׁחִ֔יתוּ כֹּ֖ל עֲלִילוֹתָֽם׃ ח לָכֵ֤ן חַכּוּ־לִי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה לְי֖וֹם קוּמִ֣י לְעַ֑ד כִּ֣י מִשְׁפָּטִי֩ לֶאֱסֹ֨ף גּוֹיִ֜ם לְקָבְצִ֣י מַמְלָכ֗וֹת לִשְׁפֹּ֨ךְ עֲלֵיהֶ֤ם זַעְמִי֙ כֹּ֚ל חֲר֣וֹן אַפִּ֔י כִּ֚י בְּאֵ֣שׁ קִנְאָתִ֔י תֵּאָכֵ֖ל כָּל־הָאָֽרֶץ׃ ט כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה לְעָבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד׃ י מֵעֵ֖בֶר לְנַֽהֲרֵי־כ֑וּשׁ עֲתָרַי֙ בַּת־פוּצַ֔י יוֹבִל֖וּן מִנְחָתִֽי׃ יא בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא לֹ֤א תֵב֙וֹשִׁי֙ מִכֹּ֣ל עֲלִילֹתַ֔יִךְ אֲשֶׁ֥ר פָּשַׁ֖עַתְּ בִּ֑י כִּי־אָ֣ז ׀ אָסִ֣יר מִקִּרְבֵּ֗ךְ עַלִּיזֵי֙ גַּאֲוָתֵ֔ךְ וְלֹֽא־תוֹסִ֧פִי לְגָבְהָ֛ה ע֖וֹד בְּהַ֥ר קָדְשִֽׁי׃ יב וְהִשְׁאַרְתִּ֣י בְקִרְבֵּ֔ךְ עַ֥ם עָנִ֖י וָדָ֑ל וְחָס֖וּ בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃ יג שְׁאֵרִ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל לֹֽא־יַעֲשׂ֤וּ עַוְלָה֙ וְלֹא־יְדַבְּר֣וּ כָזָ֔ב וְלֹֽא־יִמָּצֵ֥א בְּפִיהֶ֖ם לְשׁ֣וֹן תַּרְמִ֑ית כִּֽי־הֵ֛מָּה יִרְע֥וּ וְרָבְצ֖וּ וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד׃ יד רָנִּי֙ בַּת־צִיּ֔וֹן הָרִ֖יעוּ יִשְׂרָאֵ֑ל שִׂמְחִ֤י וְעָלְזִי֙ בְּכָל־לֵ֔ב בַּ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם׃ טו הֵסִ֤יר יְהוָה֙ מִשְׁפָּטַ֔יִךְ פִּנָּ֖ה אֹֽיְבֵ֑ךְ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל ׀ יְהוָה֙ בְּקִרְבֵּ֔ךְ לֹא־תִֽירְאִ֥י רָ֖ע עֽוֹד׃ טז בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יֵאָמֵ֥ר לִירֽוּשָׁלִַ֖ם אַל־תִּירָ֑אִי צִיּ֖וֹן אַל־יִרְפּ֥וּ יָדָֽיִךְ׃ יז יְהוָ֧ה אֱלֹהַ֛יִךְ בְּקִרְבֵּ֖ך גִּבּ֣וֹר יוֹשִׁ֑יעַ יָשִׂ֨ישׂ עָלַ֜יִךְ בְּשִׂמְחָ֗ה יַחֲרִישׁ֙ בְּאַ֣הֲבָת֔וֹ יָגִ֥יל עָלַ֖יִךְ בְּרִנָּֽה׃ יח נוּגֵ֧י מִמּוֹעֵ֛ד אָסַ֖פְתִּי מִמֵּ֣ךְ הָי֑וּ מַשְׂאֵ֥ת עָלֶ֖יהָ חֶרְפָּֽה׃ יט הִנְנִ֥י עֹשֶׂ֛ה אֶת־כָּל־מְעַנַּ֖יִךְ בָּעֵ֣ת הַהִ֑יא וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֶת־הַצֹּלֵעָ֗ה וְהַנִּדָּחָה֙ אֲקַבֵּ֔ץ וְשַׂמְתִּים֙ לִתְהִלָּ֣ה וּלְשֵׁ֔ם בְּכָל־הָאָ֖רֶץ בָּשְׁתָּֽם׃ כ בָּעֵ֤ת הַהִיא֙ אָבִ֣יא אֶתְכֶ֔ם וּבָעֵ֖ת קַבְּצִ֣י אֶתְכֶ֑ם כִּֽי־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֜ם לְשֵׁ֣ם וְלִתְהִלָּ֗ה בְּכֹל֙ עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ בְּשׁוּבִ֧י אֶת־שְׁבוּתֵיכֶ֛ם לְעֵינֵיכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
הוי מוראה ונגאלה וגומר עד לכן חכו לי נאם ה': כפי מה שבארתי בנבואה הזאת אתה הראית לדעת שראשונה ייעד הנביא החרבן על מלכות יהודה וירושלם מתחילת ספרו זה עד בקשו את ה' כל ענוי הארץ ומשם יעד על חרבן האומות שהרעו לישראל בחרבן ראשון ובפקידת בית שני וזה מפסוק בקשו את ה' כל ענוי הארץ ע"כ, אמנם הפרשה הזאת הוי מוראה ונגלה חשבו המפרשים שחזר לענינו הראשון לדבר מירושלם ומחורבן ראשון, ופירשו מוראה מלשון טומאה כמו והסיר את מראתו (ויקרא א, טז), ושמתיך כרואי (נחום ג, ו), ענין טנוף ולכלוך, וכן ונגלה מלשון וכל מלבושי אגאלתי (ישעיה סג, ג), ופירוש העיר היונה שהיתה יונה פותה אין לב זהו דרך רש"י והראב"ע והרד"ק איש לא נעדר. ואין כן דעתי אלא שאחר שייעד הנביא על חרבן ראשון ועל פקידת בית שני בשובם לירושלם ונקמת השם באומות אשר החריבוה ושמחו במפלתה בא בפרשה הזאת ליעד מה שקרה אותם בבית שני עד שבאו אל חרבן השני, ובאו הפרשיות אם כן על סדר נכון והותרה השאלה הג':
פסוק א:
לכן אמר כנגד ירושלם הוי מוראה ונגאלה שבערך האומות היתה מוראה מפני שאימתה היתה מוטלת עליהם וכמו שיראה מספור גבורות החשמונים ומלכי בית הורודוס ומכל העם בכללו אשר היה בזמן החרבן בבית שני שבלי ספק מנשרים קלו מאריות גברו ועל כן קראה מוראה מלשון שיתה ה' מורה להם (תהלים ט, כא), עוד קרא בערכה אל השם יתברך נגאלה לפי שהיו גאולי ה' עם אשר גאלם מיד צר ובהיות מלכות יהודה נגאלה מקרב בבל שהיתה שם שבוית חרב היה ראוי שתהיה יראתה על פניה לבלתי תחטא לבל תלכד עוד בעוניה, וכן קראה העיר היונה על דרך יונתי תמתי (שיר השירים ה, ב) וכבר זכרו הטבעיים מטבע היונה שהיא נאמנת לבן זוגה עד שאם ימות בן זוגה לא תזדווג לאחר בשום צד ומפני אותו ההתאחדות אשר לאומת ישראל עם אלהיה קראה העיר היונה.
פסוק ב:
וזכר שעם היותה כן מוראה ונגאלה ויונה תמה אחרי היותה נגאלה מבבל לא שמעה בקול ר"ל בקול ה' וזה במצות השמעיות, וכן לא לקחה מוסר במצות המעשיות, בה' לא בטחה אף על פי שראתה מה שקרה לה וראתה גם כן חרבן האומות המצרות לה עם כל זה לא בטחה בהשם אבל בטחה בגבורתה ואל אלהיה לא קרבה אבל היתה מתחברת אל הרומיים ולשאר הגוים מאהבה. וכבר מצאתי רמז למה שפירשתי במראה ונגאלה במה שדרשו ז"ל באיכה רבתי (פתיחתא לא) אמרו הוי מוראה ונגאלה העיר היונה הוי מפני האומה שנתתי אימתה על כל העולם אתה מוצא כשיצאו ישראל ממצרים נפלה אימתו על כל העולם כולו שנאמר (שמות טו, יד) שמעו עמים ירגזון אז נבהלו אלופי אדום וגומר (שם טו) תפול עליהם אימתה ופחד (שם טז), העיר היונה אומה שציינתי אותה במצות ובמעשים טובים כיונה ואחר כל השבח הזה לא שמעה בקול. הנה ביארו מוראה ונגאלה על הדרך שפירשתי אלא שייחסו המורא והגאולה ליציאת מצרים ואני כפי סדר הפרשיות מיחס אותם לבנין בית שני, (ג) ועליה אמר שריה בקרבה אריות שואגים והוא רמז למלכי בית הורודוס ולפריצים שהיו בסוף הבית שהם היו שריה בקרבה והיו גבורים כאריות וחוטפים וגוזלים העם כמו האריות וכמו זאבי ערב שלא גרמו לבקר ר"ל שאינם מניחים אפילו גרם ועצם אחד לבקר שהכל אוכלים יחד, (ד) כן היו השרים ההם בירושלם נביאיה פוחזים אמר זה כנגד,,, ותלמידיו שנעשו נביאים בפחזותם וקלותם וכולם היו אנשי בוגדות ובוגדות הוא כמו בגידות בפלס סוללות, כהניה חללו קדש כמו מנשה שיצא מירושלם ובנה מזבח בהר גריזים וכן אלעזר הכהן מהפריצים שהיו בסוף הבית שסבבו המלחמה עם הרומיים וכאלה רבים, עוד סיפר מרשעת בית שני שחמסו תורה ואין זה כי אם כתות הצדוקים והבייתוסים המינים והאפיקורוסים ותלמידי,,, שקמו שם וחמסו תורה בהיותם מורים בה פנים שלא כהלכה.
פסוק ה:
והסתכל שלא אמר בכל זה מעבודה זרה שלא עבדו עבודה זרה בבית שני אבל נמצאו בה שאר העבירות שזכר הנה, ועליהם אמר ה' צדיק בקרבה לא יעשה עולה ר"ל ה' שהוא אדון כל הארץ הוא צדיק בכל דרכיו ולכן בקרבה לא יעשה עולה לסבול המעשים הרעים הנעשים בה, והוא בכל בקר ובוקר משפטו יתן לאור רוצה לומר שיראה להם השם משפטו בכל יום בגוים שלא יעבדוהו ושהמה משחיתים את דרכם והוא על דרך מה שאמר המשורר (תהלים קא, ח) לבקרים אצמית כל רשעי ארץ להכרית מעיר ה' כל פועלי און, ואעפ"י שהוא יתברך בכל בקר ובקר משפטו יתן לאור בגוים לא נעדר הנה על כל זה לא יודע עול בשת ר"ל העול שהוא ישראל לא יבוש ממעשיו, גם באומרו בבקר בבקר משפטו יתן רמז להם על חרבן בית שני שיתן להם משפטם וגמולם.
פסוק ו:
ולפי שאמר כל זה בדרך סתום וקצר ביארו עוד באומרו הכרתי גוים נשמו פינותם וגומר נצדו עריהם מאין יושב, (ז) ואמרתי ר"ל אל לבי אך תיראי אותי תקחי מוסר מהפורענות אשר אני עושה בגוים האחרים באופן שלא יכרת מעונה והוא בית המקדש שלא יכרת ולא יחרב ולא יכרת גם כן כל הטוב אשר פקדתי וצויתי לבא עליה שרמז בזה אל השכינה והנבואה שהיתה חלה באנשי בית שני אם הם היו מטיבים דרכיהם ועלילותם כמו שיבאר בפירוש בספר חגי, אכן הם לא פנו לטובה כ"א לרעה כי השכימו השחיתו כל עלילותם רוצה לומר היו זריזים בהשכמה להשחית כל עלילותם ומעשיהם ולכן נתחייבו החרבן כשאר הגוים:
פסוק ח:
לכן חכו לי וגומר עד רני בת ציון: הייעוד הזה אינו יעוד רע אבל הוא כאומר אחרי שהגליתי אתכם לבבל ופקדתי אתכם לימים מועטים בגאולה ותשובה בארצכם והיה כל זה כדי שתטיבו דרכיכם להביא את כל אחיכם מהגולה ואתם לא אביתם והשחתם את כל עלילותיכם לכן לא אעשה עולה כי צדיק אני ואתן לאור משפטי והוא בחרבן בית שני וגלות בני יהודה על ידי מלכות אדום, אבל לא אפקוד אתכם מיד אחרי ימים מועטים כמו שעשיתי בבבל כי הנה תכחו לי בגלותכם עד אותו יום שאקום לעד ר"ל שתהיה הקימה נצחית כי משפטי וגזרתי אשר גזרתי היא לאסוף גוים לקבצי ממלכות על אדמת הקדש ועל ירושלם לשפוך עליהם שם זעמי, וכתב הרד"ק שהיום הזה שזכר הוא יום גוג ומגוג שיקום האל ית' לעד כלומר לשלול שלל על דרך בבקר יאכל עד (בראשית מט, כז). ואני כבר הודעתיך פעמים רבות דעתי בענין גוג ומגוג שלא יבואו אותם האומות להלחם על ישראל ולא אמר ע"ז ליום קומי לעד, אבל ענינו שבזמן הגאולה העתידה יעלו הנוצרים ממלכות אדום הרשעה על א"י לכובשה ויבואו עליהם מן המזרח ומן הצפון אוכלוסין עצומים מבני ישמעאל ושם תהיה ביניהם מלחמה עצומה וינקום ה' נקמתו מאלו ומאלו, ומפני שיהיה זה לזמן רחוק מאד הוצרך לומר לכן חכו לי נאם ה' כלומר אע"פ שהדבר הזה יתאחר זמן הרבה לא תתיאשו ממנו אבל קוו וחכו תמיד אליו כי הנה כל פנים בוא יבא אותו יום שאקום קימה נצחית, לא כמו שקמתי במצרים שאחרי אותה קימה היתה מפלה ולא כקימת בבל שתהיה מפלה אחריה אבל הקימה ההיא ביום ההוא הגדול והנורא תהיה לעדי עד ולנצח נצחים מבלי שתבא מפלה אחריה עוד כל ימי הארץ וזה ענין ליום קומי לעד, וביאר מה יהיה ענין הקימה ההיא באומרו כי משפטי לאסוף גוים ואמר זה על הנוצרים שיעלו על א"י לכובשה באחרית הגלות, ואמר לקבצי ממלכות כנגד שאר העמים שיבואו עליהם ממזרח ומצפון, ועל אלו ואלו אמר לשפוך עליהם זעמי כל חרון אפי כי באש קנאתי תאכל כל הארץ שהוא רמז אל הנקמה העצומה באותו יום על כל הגוים הצובאים על ירושלם.
פסוק ט:
וביאר למה יחכו עד אותו זמן באומרו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו' ר"ל שיקבלו האומות שימלטו מאותה מלחמה אמונת אלהות הש"י ולא יוסיפו עוד לעבוד אלקים אחרים ולא יעלו על פיהם אבל כולם בשפה ברורה יקראו בשם ה', לפי שבראותם נפלאות תמים דעים במלחמה והנקמה ההיא יעיר ה' את רוחם לקרא כלם בשם ה' בלה"ק ולהתיחד לעבודתו וזה לפי שבלה"ק לבדה נקרא ה' הנכבד בשמו, ואמר שכם אחד על דרך כי תשיתמו שכם (תהלים כא, יג) כלומר יטו שכמם לסבול עול התורה. והתבונן אמרו כי אז אהפוך אל עמים ולא אמר אל כל עמים לפי שלא תוכלל אומת אדום בייעוד הזה כי הם אויבי ה' ותורתו ובל יראו גאות ה' אמנם שאר העמים מבני ישמעאל לפי שלא נתחלפו ולא נתרחקו כפי אמונתם מהפנות התוריות כבני אדום הם יזכו בקבול האמונה האלהית ולזה אמר הנביא בל' סתמי חלקי כי אז אהפוך אל עמים, ואמר בזה מלת אהפוך לפי שקודם בנין המגדל היו כולם מדברים בלה"ק כמ"ש ויהי כל הארץ שפה אחת (בראשית יא, א) וכאשר חטאו בלל הש"י את לשונם ומפני זה התחלפו האומות באומונותיהם, אמנם לעת"ל יהפוך אל עמים אותה שפה ברורה שהיה להם מקודם לדבר בלה"ק, אך אמנם לא נאמר כאן שהעמים ההם ידברו בלה"ק בשלימות כבני ישראל אלא שיהפוך לבבם לקרא כולם בשם ה' בשפה ברורה ר"ל שימצא שגור ומלומד בפיהם ה' הנכבד ושם אלהים אחרים לא יזכירו וזה בלבד ידברו בלה"ק כלומר שם האל ית' השם ה', ויהיה עם זה מהפלא שעם היותם עמים מתחלפים ושונאים זה לזה הנה יתחברו ויסכימו כולם לקרא בשם ה' ולעובדו שכם אחד.
פסוק י:
ובמכילתא אמר בזה מעבר לנהרי כוש עתרי בת פוצי יובילון מנחתי ר"ל הנה תהיה בזה כ"כ הסכמת האומות עד שהאומות הרחוקות מארץ כוש שלא שמעו דבר ה' וגם את ישראל לא ידעו והם אומות עתרי וכן בת פוצי שהם שמות אומות ידועות מהכושיים גם המה שתיהן מארצותם יובילון מנחתי כמ"ש ישעיהו (ישעיה יח, א) הוי ארץ צלצל כנפים אשר מעבר לנהרי כוש שבים המה יובילו שי למורא להתאחדם והסכמתם בעבודת הש"י. ורש"י פי' עתרי בת פוצי על ישראל עתרי שהם מתפללים ועותרים אלי בת פוצי כנסת נפוצותי שהבנים יובילו אותם וכמ"ש ישעיהו (שם סו, כ) והביאו את כל אחיכם מנחה להשם וזה דרך דרש. האמנם איך יהיה זה שהעמים הקרובים והרחוקים יסכימו כולם לקרא בשם ה' ולעובדו שכם אחד כבר ביארתי בספר צדק עולמים שיהיה זה בסבת תחיית המתים שיהיה בזמן ההוא שהקמים בתחייה בכל פלך ופלך מחוז ומחוז יקראו בשם ה' ומפיהם ילמדו כל העם לקרא כן לפי שיתפעלו בם מאותה פליאה עצומה ומדברי הקמים בתחייה עד שהם מעצמם יבואו לקרא בשם ה' ולעובדו, ולא ידעתי איך לא כסתה פניו של רבי משה הכהן שפי' כ"ז על בית שני כמ"ש הראב"ע בשמו כי הנה שמה בין היהודים עצמם נעשו חלופי הדתות המינים והאפיקורסים ואיך נאמר שיסכימו העמים הנפרדים אז לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם א'.
פסוק יא:
וזכר הנביא עוד שבזמן ההוא לא תבוש האומה מכל עלילותיה ואין הכוונה שתחטא ולא תבוש ולא תכלם אלא שאז תתישר במעשיה באופן שלא תקבל בשת וחרפה ממעשיה כאילו אמר לא תהיה כמו בזה"ז שהיית צריכה ליבוש ולהכלם מהמעשים הרעים שהיית עושה הכל בזמן ההוא אסיר מקרבך עליזי גאותך האנשים שהיה להם גאה וגאון ודרך רע וגם אותם שהיו מתגאים בעבור היותם יושבים בהר קדשי כי כל מיני הגאוה אסיר מקרבך וזהו ולא תוסיפי לגבהה עוד בהר קדשי כי כאשר תשוב שמה תהיה עניו ושפל.
פסוק יב:
ולפי שרוב מבני אדם מתגאים בעושרם או במעלתם וכבודם לכן אמר והשארתי בקרבך עם עני ודל כי יאבדו ממונם ועושרם בטלטולם וצרות גלותם ויותר בצרות חבלי המשיח וקיבוץ הגליות, ואין ספק שבזה תבדל הגאולה העתידה מגאולת מצרים ר"ל שבגאולת מצרים במקום שהיו דלים ועניים שם נתעשרו ביציאתם בשלל המצריים ששללו אבל לעת"ל במקום שהיו רבים מהם עשירים בגלותם הנה מפני טלטולם והליכתם מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר בקיבוץ גליותם גם כספם גם זהבם לא יעמדו להם, ולכן ישארו עם עני ודל מהממונות אבל יהיו עשירים בדעות והאמונות האמתיות ובמדות המשובחות והוא אומרו כנגד הדעות וחסו בשם ה'.
פסוק יג:
ולענין המדות אמר שארית ישראל לא יעשו עולה במעשיהם ולא ידברו כזב בדבריהם ולא ימצא בפיהם לשון תרמית ר"ל דבור שיהיה נגלהו טוב והגון ויהיה מרומה בתוכו, וגם הם לא יצטרכו לדבר מזה לפי שהמה ירעו ורבצו ואין מחריד כצאן הרועה בתוך הדברו. ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלה הד' לפי שהייעוד הזה ר"ל לכן חכו לי הוא ייעוד טוב עם מה שכלל בו מאורך הגלות ושלכן נסמך עם מ"ש למעלה אכן השכימו השחיתו עלילותם. והותרה גם כן השאלה הה' שיהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' לעבדו בסבת המסות הגדולות אשר יראו במלחמת ה' ונקמתו וגם באמצעות תחיית המתים שהקמים בתחייה ידריכו בזה. והותרה גם כן השאלה הששית במה שאמרתי שהבושה היא שלימות אצל החוטאים כי היא המורה שהם מתחרטים ממעשיהם, ועל החוטא הבלתי נכלם אמר (ירמיה ג, ג) ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם אבל בבלתי חוטא אין הבושה שלמות כי אם חסרון ולכן אמר הפלוסוף בספר המדות שהבשת בזקנים גנאי הוא להם, וישעיהו אמר מסכים לזה (ישעיה כט, כב) לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו לפי שלא יעשו מעשים מגונים לשיקבלו עליהם בושה ועד"ז נאמר כאן ביום ההוא לא תבושי מכל עלילותיך אשר פשעת בי ר"ל שלא תעשה עוד הפשעים ההם ובזה לא תבושי:
פסוק יד:
רני בת ציון וגומר עד סוף הספר: ייעד הנביא שבאותו זמן שתהיה נקמת השם יתברך באומות והנשארים בהם יקראו בשם השם אז תשוב השכינה והתדבקות האלקי בירושלם במדרגה עליונה ויתחברו מלכות יהודה ומלכות ישראל ויהיו לגוי אחד, ועל זה אמר רני בת ציון כנגד מלכות יהודה ואמר כנגד מלכות ישראל הריעו ישראל, ומפני שעתידה ירושלם להתחלק לכל השבטים כמו שזכר יחזקאל לכן בשם כל השבטים אמר שמחי ועלזי בכל לב בת ירושלם.
פסוק טו:
ונתן הסבה לשמחתם ג' סבות, האחת הסיר ה' משפטיך ר"ל עונשיך ויסוריך שהיית סובלת בגלות כבר הסירם השם ממך לא תוסיפי לראותם עוד עד עולם, והסבה הב' מפני הנקמה אשר ראית שעשיתי באויביך כי ישמח צדיק כי חזה נקם ועל זה אמר פנה אויבך ואפשר שאמר אויביך בלשון יחיד לרמוז אל אדום ראש האויבים, והסבה הג' לפי שזאת בטוחה שלא יקרך עוד רעה כי הנה השכינה שתדבק בך לא תסתלק עוד מעליך ועל זה אמר ה' בקרבך לא תיראי רע עוד.
פסוק טז:
ובעבור שאדום וישמעאל היו עולים פעמים רבות ללכוד ירושלם מפני קדושתה והיו מושלים עליה לכן אמר שלא יהיה עוד כן וזהו ביום ההוא יאמר לירושלם ר"ל שהאויבים עצמם יאמרו לירושלם אל תיראי ואל ירפו ידיך ציון מפחד שנבא עליך, (יז) כי הנה ה' אלקיך בקרבך והוא הגבור אשר עשה את כל הגבורות וכל הנוראות האלה הוא יושיע אותך, ואין לך שתאמרי שיחרה אפו עליך על עוניך כי הוא ישיש עליך בשמחה ויחריש באהבתו ר"ל ישתוק ולא יזכור לך עונות ראשונים, ולפי שסבלו שני גליות אמר עליהם שני לשונות של שמחה ישיש עליך בשמחה יגיל עליך ברנה.
פסוק יח:
ואומרו נוגי ממועד אספתי ממך היו פירש רש"י אספתי את המוצאים ממועדי שלא היו שומרים שבתות וימים טובים אספתי כליתי ממך, על אותה אשמה היתה לך משאת חרפה, נוגי לשון הוצאה כמו הגו סיגים. ויותר נכון לפרש נוגי מגזרת יגון מלשון בתולותיה נוגות (איכה א, ד), ואספתי הוא מלשון אסף אלקים את חרפתי (בראשית ל, כג), ומועד הוא מועד קץ הגלות יאמר האנשים הצדיקים שהיו בגלותך תמיד ביגון ואנחה על מועד הקץ שהיה מתארך הנה בבא גאולתך אספתי אותם שלא יהיה להם עוד יגון כלל, והם היו נושאים עליה חרפה ר"ל נושאים על ירושלם חרפה מהאומות על דרך מה שאמר המשורר (תהלים פט, נא - נב) זכור ה' חרפת עבדיך שאתי בחיקי כל רבים עמים אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך.
פסוק יט:
וביאר איך יהיה זה שיאסוף נוגי ממועד באומרו הנני עושה את כל מעניך רוצה לומר הנני מכניע ומשבש אויביך שהיו מענים אותך בגלות ועושה הוא מלשון ושם עשו דדי בתוליהן (יחזקאל כג, ג) ואמר זה על נקמת האומות וחורבנם, וכנגד תשועת ישראל וגאולתם אמר והושעתי את הצולעה שהם עשרת השבטים שגלו אשורה והנדחה אקבצה שהוא מלכות יהודה ואת כולם אשים לתהלה ולשם בכל הארץ בשתם ומלת בשתם קשה להתישב, ורש"י פירש בכל הארץ שהיו שם לבשתם שם אתנם לשם ולתהלה בכל הארץ תחת בשתם. והראב"ע פירש בכל הארץ בשתם שיתביישו הגוים בראותם הצולעה והנדחה שהיתה לתהלה. ויותר נכון לפרש שבעבור שייעד כאן על שני דברים האחד בחרבן האויבים ונקמת הש"י מהם כמ"ש הנני עושה את כל מעניך, והב' בתשועת ישראל שנאמר והושעתי את הצולעה ואת הנדחה אקבץ, לכן נתן המשפט בכל אחד מהם כי הנה על התשועה אמר ושמתים לתהלה כלומר הצולעה והנדחה שזכרתי אשימם לתהלה שיתברכו בה גוים ובה יתהללו, ואמנם על נקמת האויבים אמר ולשם בכל הארץ בשתם ר"ל שיהיה בושת אויביהם מפורסם בכל הארץ כי השם יאמר לפעמים על הפלגת הרעה כאשר יאמר על הפלגת הטובה ולא יהיה לפי זה לתהלה ולשם עם היות הטעם מורה עליו כי הנה מלות הכתוב יורו על פי'.
פסוק כ:
וחתם הנביא דבריו באומרו בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם כי מפני שהיו הגליות שנים אחד לעשרת השבטים מלכות בית ישראל שהוליכם מלך אשור לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי אמר כנגד אותם שהלכו לפאת הארץ ההיא ולא שבו לבית שני בעת ההיא אביא אתכם כלומר אע"פ שלא באתם בפקידת בית שני אל המנוחה ואל הנחלה הנה בעת ההיא אביא אתכם אל אדמתכם, וכנגד בני יהודה שנתפזרו בגליותיהם מקצה הארץ ועד קצה השמים אמר ובעת קבצי אתכם כי להיותם מפוזרים ומפורדים בין העמים הוצרך לומר בהם לשון קבוץ, ויאמר שעם היות שהלכו באותם הארצות בגלות ושפלות הנה בעת גאולתם יתן אותם לשם ולתהלה בכל עמי הארצות ההם בראותם שישובו למעלתם והוא אומרו בשובי את שבותיכם ר"ל שבות מלכות ישראל ושבות מלכי יהודה, וגם בבני יהודה אמר שבותיכם על שבות חרבן ראשון ועל שבות חרבן שני. ואמנם אומרו לעיניכם פי' הראב"ע בעיניכם תראו זה אשר אמר השם אבל לדעתי ירמוז לעיניכם על המתים בגלות שישיב גם כן השם את שבותם ויקומו אז בתחייה כדי שיראו אז גאולתם לעיניהם שהוא גם כן תכלית מיוחד בתחייה לחסידי ישראל וכמ"ש יחזקאל על זה (יחזקאל לז, יב) הנני פותח את קברותיכם והעלתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל וכמו שפירשתי במאמר צדק עולמים. ואולי שעליהם אמר גם כן נוגי ממועד אספתי ממך היו ר"ל שהצדיקים שמתו בגלות בתקותם מתי יהיה מועד החזון ממך יהיו בגאולה הזאת לפי שנשאו עליך חרפה מהאומות ולכן ראוי הוא שישישו אתה משוש כל המתאבלים עליה: הנה התבארה הנבואה הקטנה הזאת ואתה הראית לדעת בפירושה כמה מהעתידות ייעד הנביא בה וכמה מהסודות האלהיים מצפוני סתריו יתברך ראה בזה ואולי שמפני זה מאת ה' היתה נסבה להקרא שמו צפניה:
פסוק כ:
נשלם ספר צפניה והתלי"ת.