פסוק א:על שגיונות. ר״ל תפלתו היתה בעבור ששגג והתרעם מול ה׳ ולכן חזר להתפלל לפניו ולספר בשבחו:
פסוק ב:שמעתי שמעך. שמעתי מה שאמרת לי והשמעת לאזני מהגלות וארכו והנה יראתי עד מאד:
פסוק ב:ה׳ פעלך. לכן אבקש ממך אתה ה׳ אשר בקרב השנים האלה לא יכלו והעמד בחיים את ישראל הנקרא פועל ידך כמ״ש על בני ועל פועל ידי (ישעיה מה):
פסוק ב:בקרב שנים תודיע. בקרב השנים האלה תודיע שברוגז רחם תזכור ר״ל שאף בזמן הרוגז והגלות תזכור לרחם עליהם וכמ״ש ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגו׳ וזכרתי להם ברית ראשונים (ויקרא כ״ו:מ״ד):
פסוק ג:אלוה מתימן יבא. הנה כשבא אלוה לפני ישראל כשעברו את תימן הוא ארץ אדום כי אז התחילו להלחם בסיחון ועוג:
פסוק ג:וקדוש מהר פארן סלה. הוא כמו הפוך וקדוש סלה מהר פארן ור״ל כשבא ה׳ הקדוש מעולם כשעברו הר פארן שהוא סמוך לארץ אדום כמ״ש בהררם שעיר עד איל פארן (בראשית י״ד:ו׳) והר שעיר הוא ארץ אדום והוא תימן וכפל הדבר במ״ש:
פסוק ג:כסה שמים הודו. אז כשכבשו ישראל ארץ סיחון ועוג כסה שמים הודו ר״ל אז מלאה הודו על שמים ממעל וזהרו מלא הארץ כי אז נתפרסם גבורות ה׳:
פסוק ד:ונגה כאור תהיה. הנוגה של עמוד האש שהוליך לפני ישראל היתה מאירה כאור היום:
פסוק ד:קרנים וגו׳. מיד ה׳ בא לישראל קרן ממשלה והתגברות:
פסוק ד:ושם וגו׳. במחנה ישראל הלך חביון עוזו הם הלוחות שהיו מאז חבויים וגנוזים במרום הנתונים בארון הנקרא עז כמ״ש אתה וארון עזך (תהילים קל״ב:ח׳):
פסוק ה:לפניו. לפני הארון הלך הדבר להרוג את הכנענים ועם ביאתו יצא רשפי אש לשרוף אותם ר״ל ע״י הארון ההולך עמהם למלחמה כבשו את הכנענים:
פסוק ו:עמד וימודד ארץ. כאשר עמד הארון בארץ כבשו אותה וחלקוה לשבטים במדה בחבל:
פסוק ו:ראה. כאשר הארון שם עינו בארץ היה מעתיק את הכנענים לגרשם מארצם:
פסוק ו:ויתפוצצו. ההרים הקבועים מעולם היו מתפוצצים ומשתברים והושפלו הגבעות הקבועות מימות העולם ר״ל שרי הכנענים כרעו ונפלו:
פסוק ו:הליכות עולם לו. ד״ל וזהו היה לפי שכל מוליכי ומנהיגי העולם שרי מעלה ושרי מטה המה הכל של המקום ב״ה לעשות בהם כרצונו:
פסוק ז:תחת און. בעבור האון ראיתי אהלי כושן רשעתים עומדים בארצות ישראל למשול בהם כאומר לא מקוצר יד לא הושיע למו כ״א בגמול העון הניחם בידו:
פסוק ז:ירגזון יריעות ארץ מדין. ר״ל כי הלא בקראם אליו ירגזון יריעות ארץ מדין וזהו בימי גדעון שבא ביניהם חרדה והרגו זה את זה כמ״ש בשופטים:
פסוק ח:הבנהרים חרה ה׳. כשקרע המקום את הירדן לפני ישראל וכי חרה אפו בו להחריב מימיו בתמיה:
פסוק ח:אם בנהרים. הוא כפל ענין לחוזק:
פסוק ח:אם בים עברתך. כשקרע את הים וכי נתמלא עליו עברה להחריב מימיו:
פסוק ח:כי תרכב. אלא שהיתה הסבה לפי שרכבת על סוסיך במרכבותיך של ישועה להושיע לעמך ולכן בקעתם ללכת דרך הבקיעה והוא ענין מליצה לומר שזה נעשה בעבור תשועת ישראל:
פסוק ט:עריה תעור קשתך. נגלה נגלתה קשתך ללחום מול הכנעני והיה זה כי השבועות שנשבעת לאבות לתת הארץ למטות ישראל אותו האומר של השבועה עומד לנצח ולא תבוטל ולכן הנהרות בקעו הארץ להנביע מים למען ימצאו לשתות במדבר לבל ימותו בצמא ויבואו בארץ לרשתה:
פסוק י:ראוך. כאשר ראוך הרי ארנון עובר לפני ישראל חלו ורעדו ממך ונתקרבו זה לזה והרגו את הנסתרים בבקיעי ההרים:
פסוק י:זרם מים עבר. זרם מי הבאר עבר בין ההרים והעלה מאברי ההרוגים להודיע הנס לישראל:
פסוק י:נתן תהום קולו. עומק מי הבאר השמיע קולו לפרסם הנס ר״ל על ידו נודע הנס:
פסוק י:רום ידיהו נשא. רוממות כח יד המקום נשא אז עד למעלה כי כולם הכירו בנפלאותיו:
פסוק יא:שמש ירח עמד זבלה. בימי יהושע עמד כ״א מהם במדורה ולא הלכה מהלכה כמ״ש וידום השמש וירח עמד (יהושע י׳:י״ג):
פסוק יא:לאור חציך יהלכו. יהושע ועמו הלכו לאור ברזל חצי המקום ב״ה המבהיק ביותר ר״ל הצליחו בכח זרועך:
פסוק יא:לנוגה וגו׳. הוא כפל ענין במ״ש:
פסוק יב:תצעד ארץ. רמסת יושבי הארץ:
פסוק יג:יצאת. מעולם יצאת להושיע את עמך ולהושיע את משיחך ועל חזקיהו מלך יהודה יאמר על התשועה מסנחריב מלך אשור:
פסוק יג:מחצת. ראש אז מחצת ורצצת כל ראש מבית רשע ר״ל הרגת כל אנשי סנחריב ע״י המלאך המכה בהם:
פסוק יג:ערות יסוד. גלית את היסוד להוציאו ממקומו עד הצואר גליתו ר״ל עד עיקר החוזק שהוא הצואר שהחיות תלוי בו כלומר האבדת כל המחנה ועד עולם סלה כי עוד לא יוסיפו לקום:
פסוק יד:נקבת במטיו. במטה של סנחריב שבא לרדות בו נקבת כל ראש אנשיו היושבים בערי הפרזי כי לגודל רבויים כאלו לא יכילם מקום מוקף חומה ור״ל כפי מה שחשב לעשות לישראל נעשה בו וביאתו לירושלים לאבד את אנשיה היתה לרעתו כי שם נפל וכאילו נקב ראשם במטהו:
פסוק יד:יסערו להפיצני. אשר באו ברוח סערה להפיצני בארצות אחרות כי כן היה חפצו להוציאם מארצם ולזרותם בארצות אחרות כמ״ש (במ״ב ובישעיה):
פסוק יד:עליצותם. סוף שמחת הצלחתם היה כמו אלו שחשבו לאכול את ישראל שהיו מעונים בידם אשר רצו לכלותם במסתר הוא המדבר ור״ל כמו מצרים שרדפו לכלות את ישראל והיה לרעתם כי שם נטבעו כן ביאת אשור על ירושלים היה לרעתם כי שם נפלו:
פסוק טו:דרכת. כי אז כשבא מצרים בים דרכת שם בסוסיך הם העננים עליהם דרכת בים ובצבור מים רבים להלחם עמהם ולאבדם והיה א״כ הרדיפה לרעתם וכן היה ביאת אשור לרעתו:
פסוק טז:שמעתי. הנה שמעתי דבר ובעבורה תחרד בטני ר״ל הלב הנתון בבטן:
פסוק טז:לקול. בעבור קול השמועה שפתי מקישות זו בזו מרוב רעד וחרדה:
פסוק טז:יבוא רקב. מרוב הצער בא רקבון בעצמותי:
פסוק טז:ותחתי. ר״ל בכל מקום עמדי ארגז ואחרד ולא אוכל להסיח מדעתי במקום מן המקומות:
פסוק טז:אשר אנוח ליום צרה. ר״ל וזהו דבר השמועה כי שמעתי לאמר אשר אבא אל א״י מקום מנוחתי להיות מעותד שם על יום צרה וחוזר ומפרש לעלות אל העם אשר יבא גדודים הרבה ר״ל כאלו העליה לא״י תהיה אל גדודי גוג להיות נרדף מהם:
פסוק יז:כי תאנה. כי אז עדיין לא פרחה התאנה ר״ל ישראל הנמשלים לתאנה עדיין לא קנו גבורה ואמצות הלב לעמוד במלחמה למולם:
פסוק יז:ואין יבול. עדיין לא יש פרי על הגפנים ופרי הזית עדיין הוא רזה כחוש והשדות עדיין לא הצמיחו מאכל וכ״ש הוא משל לומר עדיין אין להם אומץ הלב ואינם יודעים תכסיסי המלחמה ואיך יעמדו למולם:
פסוק יז:גזר ממכלה. הצאן נכרת ממקום כלאו כי מעטו ולא יש בקר ברפתים ור״ל הנה ישראל בהיותם בבבל נתמעטו ואיך יעמדו מול המון הרב הזה:
פסוק יח:ואני בה׳ אעלוזה. אבל עם כל זה אני אשמח במשענת ה׳:
פסוק יח:באלהי ישעי. בגבורות אלהי ישעי:
פסוק יט:ה׳ וגו׳. ר״ל עם כי אנחנו המעט הנה ה׳ יהיה לי במקום חיל עם רב:
פסוק יט:כאילות. קלות כאילות לרדוף אחר האויב:
פסוק יט:ועל במותי ידריכני. ר״ל עם כי לא נסיתי לדרוך בהרים לרדוף אחר האויב הנה המקום ב״ה ידריך אותי לרדוף על גבהי ההרים אשר סביבות ירושלים:
פסוק יט:למנצח בנגינותי. ר״ל התפלה הזאת נמסרה לבן לוי המנצח בשיר לנגנה בנגון אשר יחדתי לה:
