א תְּפִלָּ֖ה לַחֲבַקּ֣וּק הַנָּבִ֑יא עַ֖ל שִׁגְיֹנֽוֹת׃ ב יְהוָ֗ה שָׁמַ֣עְתִּי שִׁמְעֲךָ֮ יָרֵאתִי֒ יְהוָ֗ה פָּֽעָלְךָ֙ בְּקֶ֤רֶב שָׁנִים֙ חַיֵּ֔יהוּ בְּקֶ֥רֶב שָׁנִ֖ים תּוֹדִ֑יעַ בְּרֹ֖גֶז רַחֵ֥ם תִּזְכּֽוֹר׃ ג אֱל֙וֹהַ֙ מִתֵּימָ֣ן יָב֔וֹא וְקָד֥וֹשׁ מֵֽהַר־פָּארָ֖ן סֶ֑לָה כִּסָּ֤ה שָׁמַ֙יִם֙ הוֹד֔וֹ וּתְהִלָּת֖וֹ מָלְאָ֥ה הָאָֽרֶץ׃ ד וְנֹ֙גַהּ֙ כָּא֣וֹר תִּֽהְיֶ֔ה קַרְנַ֥יִם מִיָּד֖וֹ ל֑וֹ וְשָׁ֖ם חֶבְי֥וֹן עֻזֹּֽה׃ ה לְפָנָ֖יו יֵ֣לֶךְ דָּ֑בֶר וְיֵצֵ֥א רֶ֖שֶׁף לְרַגְלָֽיו׃ ו עָמַ֣ד ׀ וַיְמֹ֣דֶד אֶ֗רֶץ רָאָה֙ וַיַּתֵּ֣ר גּוֹיִ֔ם וַיִּתְפֹּֽצְצוּ֙ הַרְרֵי־עַ֔ד שַׁח֖וּ גִּבְע֣וֹת עוֹלָ֑ם הֲלִיכ֥וֹת עוֹלָ֖ם לֽוֹ׃ ז תַּ֣חַת אָ֔וֶן רָאִ֖יתִי אָהֳלֵ֣י כוּשָׁ֑ן יִרְגְּז֕וּן יְרִיע֖וֹת אֶ֥רֶץ מִדְיָֽן׃ ח הֲבִנְהָרִים֙ חָרָ֣ה יְהוָ֔ה אִ֤ם בַּנְּהָרִים֙ אַפֶּ֔ךָ אִם־בַּיָּ֖ם עֶבְרָתֶ֑ךָ כִּ֤י תִרְכַּב֙ עַל־סוּסֶ֔יךָ מַרְכְּבֹתֶ֖יךָ יְשׁוּעָֽה׃ ט עֶרְיָ֤ה תֵעוֹר֙ קַשְׁתֶּ֔ךָ שְׁבֻע֥וֹת מַטּ֖וֹת אֹ֣מֶר סֶ֑לָה נְהָר֖וֹת תְּבַקַּע־אָֽרֶץ׃ י רָא֤וּךָ יָחִ֙ילוּ֙ הָרִ֔ים זֶ֥רֶם מַ֖יִם עָבָ֑ר נָתַ֤ן תְּהוֹם֙ קוֹל֔וֹ ר֖וֹם יָדֵ֥יהוּ נָשָֽׂא׃ יא שֶׁ֥מֶשׁ יָרֵ֖חַ עָ֣מַד זְבֻ֑לָה לְא֤וֹר חִצֶּ֙יךָ֙ יְהַלֵּ֔כוּ לְנֹ֖גַהּ בְּרַ֥ק חֲנִיתֶֽךָ׃ יב בְּזַ֖עַם תִּצְעַד־אָ֑רֶץ בְּאַ֖ף תָּד֥וּשׁ גּוֹיִֽם׃ יג יָצָ֙אתָ֙ לְיֵ֣שַׁע עַמֶּ֔ךָ לְיֵ֖שַׁע אֶת־מְשִׁיחֶ֑ךָ מָחַ֤צְתָּ רֹּאשׁ֙ מִבֵּ֣ית רָשָׁ֔ע עָר֛וֹת יְס֥וֹד עַד־צַוָּ֖אר סֶֽלָה׃ יד נָקַ֤בְתָּ בְמַטָּיו֙ רֹ֣אשׁ פרזו (פְּרָזָ֔יו) יִסְעֲר֖וּ לַהֲפִיצֵ֑נִי עֲלִ֣יצֻתָ֔ם כְּמוֹ־לֶאֱכֹ֥ל עָנִ֖י בַּמִּסְתָּֽר׃ טו דָּרַ֥כְתָּ בַיָּ֖ם סוּסֶ֑יךָ חֹ֖מֶר מַ֥יִם רַבִּֽים׃ טז שָׁמַ֣עְתִּי ׀ וַתִּרְגַּ֣ז בִּטְנִ֗י לְקוֹל֙ צָלֲל֣וּ שְׂפָתַ֔י יָב֥וֹא רָקָ֛ב בַּעֲצָמַ֖י וְתַחְתַּ֣י אֶרְגָּ֑ז אֲשֶׁ֤ר אָנ֙וּחַ֙ לְי֣וֹם צָרָ֔ה לַעֲל֖וֹת לְעַ֥ם יְגוּדֶֽנּוּ׃ יז כִּֽי־תְאֵנָ֣ה לֹֽא־תִפְרָ֗ח וְאֵ֤ין יְבוּל֙ בַּגְּפָנִ֔ים כִּחֵשׁ֙ מַעֲשֵׂה־זַ֔יִת וּשְׁדֵמ֖וֹת לֹא־עָ֣שָׂה אֹ֑כֶל גָּזַ֤ר מִמִּכְלָה֙ צֹ֔אן וְאֵ֥ין בָּקָ֖ר בָּרְפָתִֽים׃ יח וַאֲנִ֖י בַּיהוָ֣ה אֶעְל֑וֹזָה אָגִ֖ילָה בֵּאלֹהֵ֥י יִשְׁעִֽי׃ יט יְהוִ֤הּ אֲדֹנָי֙ חֵילִ֔י וַיָּ֤שֶׂם רַגְלַי֙ כָּֽאַיָּל֔וֹת וְעַ֥ל בָּמוֹתַ֖י יַדְרִכֵ֑נִי לַמְנַצֵּ֖חַ בִּנְגִינוֹתָֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם באור המילות

מלבי"ם

פסוק א:
שגיונות. שם, מציין מין שיר או כלי זמר מיוחד, וכן שגיון לדוד:
פסוק ב:
שמעך. פירושו תמיד שמע שלך ושמך, ולא יצדק פה, שהנביא הכיר בעין הנבואיי שהוא יותר משמע השם מרחוק, כמ"ש לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך, ופירושו פה השמועה ששמעתי ממך שהיא הנבואה שהגיד לו, שכן שמות הרבה שמורים לפעמים על הפועל ולפעמים על הפעול, שמע תפלתי, ושמחתים בבית תפלתי, עבודת המשכן, עבודת הלוים:
פסוק ג:
סלה. מלה זאת תציין ההפסק, ובפירושי לספר תהלות התבאר שכ"מ שבא מלת סלה נפסק הענין והתחיל ענין אחר. ולפעמים תבא מלה זו באמצע הפסוק ללמד שהוא מאמר מוסגר כמ"ש בתהלות בכ"מ:
פסוק ד:
ונוגה כאור תהיה. כבר התבאר אצלי שהנוגה הוא מדבר שאין לו אור מצד עצמו רק מוציא האור מדבר אחר, כמו הירח והכוכבים שאין להם אור רק מקבלים ומגיהים אור השמש הזורח עליהם, וכן האור המתנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש שבא ע"י הבקעת אור השמש באמצעות הקיטורים העבים העולה מן הארץ (כנ"ל עמוס ה' כ'), והתבאר (ישעיה ט' ב', י"ג י', נ' י', נ"ט ט', ס' ג', ושם י"ט, משלי ד' י"ח):
פסוק ד:
קרנים. מענין כי קרן עור פני משה, שהאור מתנוצץ כמו קרנים לכל צד. ויל"פ מענין זה שם אצמיח קרן לדוד, מענין אורה, כמו שסיים ערכתי נר למשיחי:
פסוק ד:
מידו. היינו מן האור:
פסוק ד:
לו. היינו להנוגה:
פסוק ה:
דבר, רשף. הרשף יציין הכחות הרוחניות זיקי אש המביאים את הדבר, מצייר כאילו הרשף הולך קרוב לרגליו, ושולח את הדבר שהוא הולך לפניו מרחוק:
פסוק ו:
ויתר. כמו לנתר בהם על הארץ, ידלגו ממקומם למקום אחר:
פסוק ו:
הליכות עולם. הנהגת עולם, כמו צופיה הליכות ביתה:
פסוק ז:
יריעות. מציירם באהלים, כמ"ש אהלי כושן, ונופל עליהם שם יריעות, כמ"ש פתאום שדדו אהלי רגע יריעותי (ירמיהו ד׳:כ׳):
פסוק ח:
אפך, עברתך. התבאר בכ"מ ששם עברה מורה שמתוך אפו על החוטא יעבור הגבול לקצוף על הכלל גם על מי שלא חטא, ויצייר שדרך הגאולים יהיה דרך הנהרות, כמ"ש והניף ידו על הנהר והכהו לשבעה נחלים, ועליו יחרה אפו שמעכב העוברים, ואגב ישלח עברתו גם בים שלא יעברו הגאולים שמה:
פסוק ח:
תרכב. נסתר לנקבה, ומוסב על הישועה:
פסוק ח:
סוסיך מרכבתיך. חסר וא"ו, כמו שמש ירח:
פסוק ט:
עריה. מנל"ה ענין גילוי:
פסוק ט:
ותעור, מנחי העי"ן. ויל"פ מענין התעוררות שתתעורר להתגלות, או שהוא ג"כ מענין גילוי שבא ג"כ בנחי העי"ן, פשוטה ועורה (ישעיה ל"ב):
פסוק ט:
סלה. מלת סלה מורה על ההפסק, ובא להורות שהוא מאמר מוסגר שיצויין בטעם מפסיק (כנ"ל פסוק ג'):
פסוק י:
רום ידיהו נשא. המליצה תשאיל ידים וכל איברי הגויה לעצמים בלתי בעלי איברים, כמו ינופף ידו הר בת ציון (ישעיה י'), וגם ר"ל גדותי המים יתנשאו לרום, כמו יד הנהר, יד היאור, יד הירדן:
פסוק יא:
עמד זבלה. בזבולה, וי"ל שזבול השמש עמד, שהמליצה תצייר זבול השמש וגלגלו שהוא סובב תמיד ומסבב השמש והירח עמו, ואז יעמוד הזבול מלהתגלגל, ותחדל תנועת השמש והירח:
פסוק יא:
לאור, לנוגה. כבר התבאר שהנוגה אינו האור העצמי רק האור הנאצל מן הדבר המאיר על דבר אחר, ויצייר כי החנית שהוא ביד ה' יספיק הנוגה שלו והאור החוזר ממנו להגיה אור, והחצים שהם מושלכים מידו ילכו לאורם בעצמם:
פסוק יב:
בזעם, באף. הזעם משתתף עם השמות המורים על הקללה והעונש, מה אקב מה אזעם, יצעד ארץ עם זעמו וענשו, ויעניש באף את החוטאים:
פסוק יג:
מחצת. המחץ הוא הכאה קטנה:
פסוק יג:
ערות. כמו ערו ערו עד היסוד בה, חומת בבל ערער תתערר, שהוא חורבן הדבר עד היסוד בה:
פסוק יג:
ויסוד. ר"ל המוח והגלגולת שהוא יסוד האדם ושרשו:
פסוק יד:
נקבת. ענינו דיבור מפורש וגזרה חרוצה, כמו אשר פי ה' יקבנו, ואקב נוהו פתאום, במטיו, שרשו נטה. והב' ב' הזמן, כמו בהטותו, שמצאנו לשון נטה על פרישת המחנה, והיה מוטות כנפיו (ישעיה ח'):
פסוק יד:
וראש. מציין המספר כמו עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה:
פסוק יד:
פרזיו. היינו חיילותיו המתקבצים מערי הפרזות:
פסוק יד:
כמו, ר"ל שתגדל שמחתם כפי מה שיוכלו לאכול את העני:
פסוק טו:
חמר. כמו יהמו יחמרו מימיו, שהמים מעלים רתיחות, או שיגרשו חומר וטיט, או הענין חמרים חמרים שהמים מתקבצים ועולים בגובה:
פסוק טז:
יגודנו. ענין גדוד, כמו גד גדוד יגודנו, ויל"פ ג"כ שיעלו אל עם שיצא לקראתו בגדודים וילחם עמהם במלחמת גוג ומגוג:
פסוק יז:
יבול, פרי:
פסוק יז:
כחש. ר"ל כ ז?ב תקות המקוים עליו:
פסוק יז:
מכלה, רפת. מכלה מיוחד לכלא בם את הצאן בל יצאו, ורפת מיוחד לבקר, ואורוות מיוחדים לסוסים שמניחים שם אויר רב [מאד] ולפעמים יעשו אוריות גם לבהמות אחרות (דה"ב ל"ב), ואבוס מיוחד לפטם שם הבהמות (ישעיה א' ג'):
פסוק יח:
בה' אעלוזה, אגילה באלהי ישעי. עלז הוא השמחה בפועל ע"י ריקוד, וגילה ושמחה הם בלב, והגילה הוא על דבר מתחדש כמ"ש בכ"מ, ויש הבדל בין ה' ובין אלהי ישעי, ה' מורה על הנהגתו הכללית ע"ז יעלזו בפועל, כי כל העולם יכירו כח מלכותו, וביחוד ישמחו בלב על מה שהוא אלהי ישעם ביחוד בהשגחתו הפרטית המיוחדת על ישראל אשר יחדש להם נסים מעת לעת: