פסוק א:וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, בזמן מאוחר כלשהו יִהְיֶה הַר בֵּית־ה' נָכוֹן, עומד איתן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא, יגבהּ הוּא יותר מִגְּבָעוֹת. ייתכן שנרמזו כאן השינויים הטופוגרפיים שעתידים להתחולל באזור הר הבית. וְנָהֲרוּ עָלָיו, יזרמו אליו כנהר עַמִּים, ולא רק ישראל.
פסוק ב:וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ, בואו וְנַעֲלֶה אֶל־הַר־ה' וְאֶל־בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. העמים לא יבקשו רק לבקר במקום או לצפות בפאר המקדש אלא יבואו אליו כדי לקבל תורה – וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר־ה' מִירוּשָׁלִָם. דבר ה' ותורת ישראל לא יהיו עניינו של עם קטן, אלא ימשכו אליהם עמים רבים.
פסוק ג:וְשָׁפַט ה', או: המלך המשיח, גואל ישראל, בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ, ידון או ילמד מוסר לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד־רָחוֹק, גם את הרחוקים. באותו זמן יתייתרו המלחמות – וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים – כלֵי חפירה, וַחֲנִיתֹתֵיהֶם יהפכו לְמַזְמֵרוֹת המשמשות לכריתת ענפים. לֹא־יִשְׂאוּ, יניפו גּוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא־יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה.
פסוק ד:וְיָשְׁבוּ בשלווה ובביטחון אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, עצי פרי יצמחו ויניבו פרי, ואנשים יחסו תחתם וְאֵין, ללא דבר מַחֲרִיד, כִּי־פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר, ודבריו נאמנים.
פסוק ה:כִּי גם אם כָּל־הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו, ואולם אֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם־ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. אנחנו יודעים שבאחרית הימים כולם יכבדוהו. הכול יכירו שהוא המקור האמתי, הוא ראשית הכול, ולו הממשלה.
פסוק ו:בַּיּוֹם הַהוּא, בזמן רחוק, נְאֻם־ה', אֹסְפָה, אאסוף את הַצֹּלֵעָה, הצאן הצולעת, וְאת הַנִּדָּחָה, תועה אֲקַבֵּצָה וגם את אֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי, כל אלה שגרמתי להם רעה, כי בסופו של דבר הרי הכול בא מאת ה'.
פסוק ז:וְשַׂמְתִּי אֶת־הַצֹּלֵעָה לִשְׁאֵרִית, לשריד שממנו יקום העם לתחייה, וְאת הַנַּהֲלָאָה, המורחקת או: העייפה, זו שקשה לה לזוז, אעשה לְגוֹי עָצוּם, וּמָלַךְ ה' עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּוֹן מֵעַתָּה, מאותו זמן וְעַד־עוֹלָם.
פסוק ח:וְאַתָּה, מִגְדַּל־עֵדֶר, עֹפֶל, מצודה או ביצור גבוה של בַּת־צִיּוֹן – עָדֶיךָ, עד אליך תֵאתֶה, תבוא. מן המקום הזה תופיע וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה, תשוב ממלכת ישראל הראשונה במלא תפארתה, היא המַמְלֶכֶת לְבַת־יְרוּשָׁלִָם.
פסוק ט:עַתָּה, ירושלים, לָמָּה תָרִיעִי רֵעַ, תצעקי? הֲמֶלֶךְ אֵין־בָּךְ?! האם מלכך איננו?! האִם־יוֹעֲצֵךְ, בעל משרה רשמית בחצר המלכות שהיה מייעץ ומדריך, אָבָד?! כִּי־הֶחֱזִיקֵךְ חִיל, חלחלה וכאב כַּיּוֹלֵדָה. אמנם יגיע אלייך שלב מעורר חלחלה, אבל הוא גם יעבור.
פסוק י:על כן, חוּלִי וָגֹחִי, רעדי והיאנחי, או: התכופפי בַּת־צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה, כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה, מהעיר ירושלים, וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה, בגלות וּבָאת עַד־בָּבֶל, אבל שָׁם תִּנָּצֵלִי. שָׁם יִגְאָלֵךְ ה' מִכַּף אֹיְבָיִךְ. משם תתחיל גאולתך.
פסוק יא:וְעַתָּה נֶאֶסְפוּ עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים, הָאֹמְרִים: תֶּחֱנָף, תחרב ירושלים וְתַחַז, יחזו, יראו בְּמפלת צִיּוֹן עֵינֵינוּ. הגויים שייאספו להילחם על ישראל יחשבו שהגיע זמן השמדתה של ציון.
פסוק יב:וְהֵמָּה לֹא יָדְעוּ את מַחְשְׁבוֹת ה' וְלֹא הֵבִינוּ עֲצָתוֹ, כִּי קִבְּצָם – את הגויים כֶּעָמִיר גֹּרְנָה, כמו שמביאים אלומות תבואה אל הגורן בשביל לדוש אותן.
פסוק יג:לפיכך קוּמִי וָדוֹשִׁי, בַת־צִיּוֹן, את שונאייך כִּי את קַרְנֵךְ הנוגחת אָשִׂים בַּרְזֶל, ואת פַרְסֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה, נחושת, וַהֲדִקּוֹת, תכתשי עַמִּים רַבִּים, וְהַחֲרַמְתִּי לַה' את בִּצְעָם, כספם, וְחֵילָם, רכושם וכוחם יינתן לַאֲדוֹן כָּל־הָאָרֶץ. הם באים לצור על ירושלים, אך שם תהיה מפלתם הגדולה.
פסוק יד:עַתָּה תִּתְגֹּדְדִי, תיאספי גדודים גדודים, בַת־גְּדוּד, אולי כינוי לצבא אשור. מָצוֹר שָׂם עָלֵינוּ, בַּשֵּׁבֶט יַכּוּ עַל־הַלְּחִי אֵת שֹׁפֵט, מנהיג יִשְׂרָאֵל. אולם לאחר זמן קצר יקום ישראל, יתנער בגדולתו וישבור את אויביו הצרים עליו –
