א וְהָיָ֣ה ׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים יִ֠הְיֶה הַ֣ר בֵּית־יְהוָ֤ה נָכוֹן֙ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֥א ה֖וּא מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ עָלָ֖יו עַמִּֽים׃ ב וְֽהָלְכ֞וּ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאָֽמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְהוָ֗ה וְאֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיוֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹֽרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְהוָ֖ה מִירוּשָׁלִָֽם׃ ג וְשָׁפַ֗ט בֵּ֚ין עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים וְהוֹכִ֛יחַ לְגוֹיִ֥ם עֲצֻמִ֖ים עַד־רָח֑וֹק וְכִתְּת֨וּ חַרְבֹתֵיהֶ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֹֽתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹֽא־יִשְׂא֞וּ גּ֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא־יִלְמְד֥וּן ע֖וֹד מִלְחָמָֽה׃ ד וְיָשְׁב֗וּ אִ֣ישׁ תַּ֧חַת גַּפְנ֛וֹ וְתַ֥חַת תְּאֵנָת֖וֹ וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד כִּי־פִ֛י יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת דִּבֵּֽר׃ ה כִּ֚י כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים יֵלְכ֕וּ אִ֖ישׁ בְּשֵׁ֣ם אֱלֹהָ֑יו וַאֲנַ֗חְנוּ נֵלֵ֛ךְ בְּשֵׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ ו בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻם־יְהוָ֗ה אֹֽסְפָה֙ הַצֹּ֣לֵעָ֔ה וְהַנִּדָּחָ֖ה אֲקַבֵּ֑צָה וַאֲשֶׁ֖ר הֲרֵעֹֽתִי׃ ז וְשַׂמְתִּ֤י אֶת־הַצֹּֽלֵעָה֙ לִשְׁאֵרִ֔ית וְהַנַּהֲלָאָ֖ה לְג֣וֹי עָצ֑וּם וּמָלַ֨ךְ יְהוָ֤ה עֲלֵיהֶם֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן מֵעַתָּ֖ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ ח וְאַתָּ֣ה מִגְדַּל־עֵ֗דֶר עֹ֛פֶל בַּת־צִיּ֖וֹן עָדֶ֣יךָ תֵּאתֶ֑ה וּבָאָ֗ה הַמֶּמְשָׁלָה֙ הָרִ֣אשֹׁנָ֔ה מַמְלֶ֖כֶת לְבַ֥ת־יְרוּשָׁלִָֽם׃ ט עַתָּ֕ה לָ֥מָּה תָרִ֖יעִי רֵ֑עַ הֲמֶ֣לֶךְ אֵֽין־בָּ֗ךְ אִֽם־יוֹעֲצֵךְ֙ אָבָ֔ד כִּֽי־הֶחֱזִיקֵ֥ךְ חִ֖יל כַּיּוֹלֵדָֽה׃ י ח֧וּלִי וָגֹ֛חִי בַּת־צִיּ֖וֹן כַּיּֽוֹלֵדָ֑ה כִּֽי־עַתָּה֩ תֵצְאִ֨י מִקִּרְיָ֜ה וְשָׁכַ֣נְתְּ בַּשָּׂדֶ֗ה וּבָ֤את עַד־בָּבֶל֙ שָׁ֣ם תִּנָּצֵ֔לִי שָׁ֚ם יִגְאָלֵ֣ךְ יְהוָ֔ה מִכַּ֖ף אֹיְבָֽיִךְ׃ יא וְעַתָּ֛ה נֶאֶסְפ֥וּ עָלַ֖יִךְ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים הָאֹמְרִ֣ים תֶּחֱנָ֔ף וְתַ֥חַז בְּצִיּ֖וֹן עֵינֵֽינוּ׃ יב וְהֵ֗מָּה לֹ֤א יָֽדְעוּ֙ מַחְשְׁב֣וֹת יְהוָ֔ה וְלֹ֥א הֵבִ֖ינוּ עֲצָת֑וֹ כִּ֥י קִבְּצָ֖ם כֶּעָמִ֥יר גֹּֽרְנָה׃ יג ק֧וּמִי וָד֣וֹשִׁי בַת־צִיּ֗וֹן כִּֽי־קַרְנֵ֞ךְ אָשִׂ֤ים בַּרְזֶל֙ וּפַרְסֹתַ֙יִךְ֙ אָשִׂ֣ים נְחוּשָׁ֔ה וַהֲדִקּ֖וֹת עַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְהַחֲרַמְתִּ֤י לַֽיהוָה֙ בִּצְעָ֔ם וְחֵילָ֖ם לַאֲד֥וֹן כָּל־הָאָֽרֶץ׃ יד עַתָּה֙ תִּתְגֹּדְדִ֣י בַת־גְּד֔וּד מָצ֖וֹר שָׂ֣ם עָלֵ֑ינוּ בַּשֵּׁ֙בֶט֙ יַכּ֣וּ עַֽל־הַלְּחִ֔י אֵ֖ת שֹׁפֵ֥ט יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
והיה - אין ספק כי זאת הנבואה לעתיד, על כן אמר: באחרית הימים. והטעם: בעבור שהזכיר למעלה כי הר הבית יהיה לבמות יער, שב לנחם ישראל כי עוד ישוב כבוד הבית, וידוע כי הר הבית איננו גבוה והנה הטעם שיצא שמו עד למרחוק, ומכל הפאות ישובו אליו במנחות, כאילו יהיה בראש כל ההרים, ויהיה נשא מגבעות, עד שיראוהו כל יושבי הארץ.
פסוק א:
ונהרו - ירוצו מגזרת נהר, כי הוא רץ לעולם.
פסוק ב:
והלכו, ואמרו - אלה לאלה.
פסוק ב:
נעלה - לגודל מעלתו.
פסוק ב:
כי מציון תצא תורה - לכל הגוים כאשר הוא כתוב לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד.
פסוק ג:
ושפט - השופט הוא המשיח. ויפת אמר: השם הנכבד ודבר ה'. ואחרים אמרו: אנשי ירושלם, כאילו אמר ושפט עמה ועד היום לא עבר דור שלא היתה בו מלחמה, ואם שקט מקום זה לא שקט אחר, והכתוב אמר: ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
פסוק ד:
וישבו - כל אנשי העולם.
פסוק ד:
כי פי השם דבר – זה ואמת הוא בלי ספק.
פסוק ה:
כי - אלה דברי הנביא מוכיח ישראל ומנחם אותם, אם הבית חרב לא נניח תורת אלהינו שהבטיחנו והשמיענו כזאת, או הטעם צאת ישראל מהגלות, על כן מלת: ואנחנו נלך והוא הטעם, כי בהבנות הבית אז יביאו הגוים את ישראל המפוזרים מנחה לה' ובהליכתם ילכו איש בשם אלהיו, עד שיורום אנשי בית המקדש, על כן אחריו.
פסוק ו:
ביום, הצולעה - מישראל שלא תוכל ללכת במהרה וככה: הנדחה.
פסוק ו:
ואשר הרעותי - להם ששמתיה לחרפה בגוים.
פסוק ז:
ושמתי, והנהלאה - שהיתה רחוקה מהלאה לארצם, אז ימלוך השם לבדו עליהם, מגזרת הלאה ולא מתלאה, כי תלאה שורשו תלא.
פסוק ח:
ואתה - אמר יפת: מגדל דוד. והנכון: ירושלם, שהוא כמגדל לעדר שהם ישראל.
פסוק ח:
עופל - כמו: עופל ובחן. ויש אומרים: כי כמוהו ויעפילו עלו לעופל גבוה וככה כתוב: לעלות אל ראש ההר - הגביהו עצמם לעלות.
פסוק ח:
עדיך תאתה - וזאת המלה דבוקה עם ובאה. והטעם: הממשלה. וכמוהו: כלו תפילות דוד בן ישי, שאף על פי שמלת תפלות היא באתנח, דבוקה היא למלת דוד וככה זה.
פסוק ט:
עתה למה תריעי ריע - תרימי צעקה ותגביהי קול כתרועה, כמו: וישמע יהושע את קול העם ברעה והנה הרע נופל על ענות גבורה ועל חלושה גם זה תריעי ריע נופל על לשון צעקה ובכי.
פסוק ט:
המלך אין בך - הטעם: למה תצעקי כאילו אין לך מושיע ויועץ, ובעבור זה החזיקך חיל כיולדה, הלא השם מלכך ויועצך האומר לך אל תצעקי, כי אם חולי וגוחי, מלשון כי חלה וגם ילדה, כי אם עתה תצאי והלכת בגלות ובאת עד בבל, שם תנצלי, שם יגאלך - מלכך ויועצך הוא השם.
פסוק י:
חולי - בעבור שהזכיר חיל כיולדה, אמר: חולי וגוחי הוציא הולד, כמו: כי אתה גוחי מבטן.
פסוק י:
מקריה - היא ירושלם וכל הקריות סביבותיה. והטעם: היישוב.
פסוק י:
ושכנת בשדה - בלכתך בגולה.
פסוק י:
ובאת עד בבל - גלות נבוכדנצר שם אגאלך.
פסוק יא:
ועתה - דעת מפרשים רבים: כי זה לעתיד בימי המשיח, והעד: ואתה בית לחם אפרתה. ור' משה הכהן אמר: כי ידבר על בית שני והמושל הוא זרובבל, וטעם קומי ודושי כמו: מי אתה הר הגדול, כי זרובבל היה מבני יכניה וכתוב עליו: ומושל על כסאו.
פסוק יא:
תחנף - כמו הארץ החנפה לא תוכל לסבול.
פסוק יב:
והמה - לא מצאנו זאת המלחמה מתי היתה, כי איך זה כתוב, על כן הוא לעתיד, כמו: הנה יום בא לה'.
פסוק יג:
קומי, קרנך אשים ברזל - דרך משל, כי העמים כעמיר בגרן.
פסוק יג:
בצעם - כמו בצע. והטעם כמו הונם, כי הוא כפל המלה.
פסוק יד:
עתה תתגודדי בת גדוד - דרך צחות. והטעם קהלת הגדוד ששם המצור על ירושלם והיו בארצם מכים שופט ישראל. והנכון בעיני: כי שופט ישראל הוא המשיח או זרובבל, על כן אחריו: ואתה בית לחם אפרתה והכתוב דבר כפי מחשבתם, כדרך יחלקו בגדי להם וכתב על בלק וילחם בישראל, בעבור שאמר: אולי אוכל להלחם בו והוא לא נלחם רק כפי מחשבתו דבר הכתוב, כדרך שאמר: אולי אוכל להלחם בו וככה האנשים רדפו אחריהם עד הירדן, ועדיין המרגלים ביריחו.