פסוק א:וימן. הזמין את הדג לבלוע אותו מיד שלא יטבע במי הים:
פסוק ב:ממעי הדגה. ארז״ל בתחילה בלעו דג זכר ועמד שם בריוח ולא נתן דעתו להתפלל ורמז המקום להדג והקיאו אל פי הדגה ושם עמד בדוחק מפני העוברים והתפלל מתוך הדחק:
פסוק ג:קראתי. הנה קראתי אל ה׳ מפני הצרה אשר עלי וידעתי כי יענני הואיל ואני קיים כל הימים הללו:
פסוק ג:מבטן שאול. היא הדגה שהיא לו כעומק השאול:
פסוק ג:שמעת קולי. מובטח אני אשר שמעת קולי:
פסוק ד:ותשליכני. הנה השלכת אותי במצולה בחוזק הים:
פסוק ד:ונהר יסובבני. כי שם היה המקום שמתחברים מי הנהר ומי הים:
פסוק ד:עלי עברו. כי כשעברו על הדגה עברו גם עליו בהיותו במעיה:
פסוק ה:ואני אמרתי. כשהשליכו אותי הימה חשבתי הנה נגרשתי מנגד עיניך ר״ל העלמת עין ממני:
פסוק ה:אך אוסיף. אך עתה הואיל וקיימתני כל הימים הללו מובטח אני לצאת מזה ואוסיף עוד להביט אל היכל קדשך לבא שמה בקול תודה:
פסוק ו:אפפוני מים. המים סבבו אותי עד קרוב להוצאת הנפש:
פסוק ו:תהום יסובבני. כפל הדבר במ״ש:
פסוק ו:סוף חבוש לראשי. כי כשהדגה שטה עמו בים נקשר הסוף בראש הדגה וכאלו נקשר בראשו הואיל והיה במעיה:
פסוק ז:לקצבי הרים. לאחרית ההרים התקועים בים והוא קרקעית הים:
פסוק ז:ירדתי. בהיותי במעי הדגה:
פסוק ז:הארץ בריחיה. רצה לומר חשבתי שהארץ הבריח׳ בריחיה כנגדי עד עולם כי לא אשוב אלי׳ כאילו סגרה את עצמה בבריחים:
פסוק ז:ותעל. אבל הואיל וקיימתני כל הימים הללו אקוה שתעל חיי משחת הקבר הוא בטן הדגה:
פסוק ח:בהתעטף. כשהיה נפשי שעלי מעוטף ומעונה זכרתי את ה׳ להתפלל לפניו והנה בא אליך תפילתי אל היכל קדשך הוא השמי׳:
פסוק ט:משמרים הבלי שוא. הם אנשי הספינה המשמרים הבלי שוא הוא העבודת כוכבים ידעתי שהם יעזבו חסדם ולא יקיימו מה שנדרו בעת צרה:
פסוק י:ואני. אבל אני אזבחה לך זבחים בקול תודה והודאה על הנס ואשר נדרתי אשלמה בעבור הישועה של ה׳:
פסוק יא:ויאמר. ר״ל העיר לבו להקיאו:
פסוק יא:לדג. יתכן שאחר התפלה חזרה הדגה להקיאו אל פי הדג לעמוד בריוח:
פסוק יא:ויקא. ר״ל כמו שהעיר לבו כן עשה והקיאו אל היבשה: