א וַיְמַ֤ן יְהוָה֙ דָּ֣ג גָּד֔וֹל לִבְלֹ֖עַ אֶת־יוֹנָ֑ה וַיְהִ֤י יוֹנָה֙ בִּמְעֵ֣י הַדָּ֔ג שְׁלֹשָׁ֥ה יָמִ֖ים וּשְׁלֹשָׁ֥ה לֵילֽוֹת׃ ב וַיִּתְפַּלֵּ֣ל יוֹנָ֔ה אֶל־יְהוָ֖ה אֱלֹהָ֑יו מִמְּעֵ֖י הַדָּגָֽה׃ ג וַיֹּ֗אמֶר קָ֠רָאתִי מִצָּ֥רָה לִ֛י אֶל־יְהוָ֖ה וַֽיַּעֲנֵ֑נִי מִבֶּ֧טֶן שְׁא֛וֹל שִׁוַּ֖עְתִּי שָׁמַ֥עְתָּ קוֹלִֽי׃ ד וַתַּשְׁלִיכֵ֤נִי מְצוּלָה֙ בִּלְבַ֣ב יַמִּ֔ים וְנָהָ֖ר יְסֹבְבֵ֑נִי כָּל־מִשְׁבָּרֶ֥יךָ וְגַלֶּ֖יךָ עָלַ֥י עָבָֽרוּ׃ ה וַאֲנִ֣י אָמַ֔רְתִּי נִגְרַ֖שְׁתִּי מִנֶּ֣גֶד עֵינֶ֑יךָ אַ֚ךְ אוֹסִ֣יף לְהַבִּ֔יט אֶל־הֵיכַ֖ל קָדְשֶֽׁךָ׃ ו אֲפָפ֤וּנִי מַ֙יִם֙ עַד־נֶ֔פֶשׁ תְּה֖וֹם יְסֹבְבֵ֑נִי ס֖וּף חָב֥וּשׁ לְרֹאשִֽׁי׃ ז לְקִצְבֵ֤י הָרִים֙ יָרַ֔דְתִּי הָאָ֛רֶץ בְּרִחֶ֥יהָ בַעֲדִ֖י לְעוֹלָ֑ם וַתַּ֧עַל מִשַּׁ֛חַת חַיַּ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי׃ ח בְּהִתְעַטֵּ֤ף עָלַי֙ נַפְשִׁ֔י אֶת־יְהוָ֖ה זָכָ֑רְתִּי וַתָּב֤וֹא אֵלֶ֙יךָ֙ תְּפִלָּתִ֔י אֶל־הֵיכַ֖ל קָדְשֶֽׁךָ׃ ט מְשַׁמְּרִ֖ים הַבְלֵי־שָׁ֑וְא חַסְדָּ֖ם יַעֲזֹֽבוּ׃ י וַאֲנִ֗י בְּק֤וֹל תּוֹדָה֙ אֶזְבְּחָה־לָּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר נָדַ֖רְתִּי אֲשַׁלֵּ֑מָה יְשׁוּעָ֖תָה לַיהוָֽה׃ יא וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה לַדָּ֑ג וַיָּקֵ֥א אֶת־יוֹנָ֖ה אֶל־הַיַּבָּשָֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
וימן. הזמין את הדג לבלוע אותו מיד שלא יטבע במי הים:
פסוק ב:
ממעי הדגה. ארז״ל בתחילה בלעו דג זכר ועמד שם בריוח ולא נתן דעתו להתפלל ורמז המקום להדג והקיאו אל פי הדגה ושם עמד בדוחק מפני העוברים והתפלל מתוך הדחק:
פסוק ג:
קראתי. הנה קראתי אל ה׳ מפני הצרה אשר עלי וידעתי כי יענני הואיל ואני קיים כל הימים הללו:
פסוק ג:
מבטן שאול. היא הדגה שהיא לו כעומק השאול:
פסוק ג:
שמעת קולי. מובטח אני אשר שמעת קולי:
פסוק ד:
ותשליכני. הנה השלכת אותי במצולה בחוזק הים:
פסוק ד:
ונהר יסובבני. כי שם היה המקום שמתחברים מי הנהר ומי הים:
פסוק ד:
עלי עברו. כי כשעברו על הדגה עברו גם עליו בהיותו במעיה:
פסוק ה:
ואני אמרתי. כשהשליכו אותי הימה חשבתי הנה נגרשתי מנגד עיניך ר״ל העלמת עין ממני:
פסוק ה:
אך אוסיף. אך עתה הואיל וקיימתני כל הימים הללו מובטח אני לצאת מזה ואוסיף עוד להביט אל היכל קדשך לבא שמה בקול תודה:
פסוק ו:
אפפוני מים. המים סבבו אותי עד קרוב להוצאת הנפש:
פסוק ו:
תהום יסובבני. כפל הדבר במ״ש:
פסוק ו:
סוף חבוש לראשי. כי כשהדגה שטה עמו בים נקשר הסוף בראש הדגה וכאלו נקשר בראשו הואיל והיה במעיה:
פסוק ז:
לקצבי הרים. לאחרית ההרים התקועים בים והוא קרקעית הים:
פסוק ז:
ירדתי. בהיותי במעי הדגה:
פסוק ז:
הארץ בריחיה. רצה לומר חשבתי שהארץ הבריח׳ בריחיה כנגדי עד עולם כי לא אשוב אלי׳ כאילו סגרה את עצמה בבריחים:
פסוק ז:
ותעל. אבל הואיל וקיימתני כל הימים הללו אקוה שתעל חיי משחת הקבר הוא בטן הדגה:
פסוק ח:
בהתעטף. כשהיה נפשי שעלי מעוטף ומעונה זכרתי את ה׳ להתפלל לפניו והנה בא אליך תפילתי אל היכל קדשך הוא השמי׳:
פסוק ט:
משמרים הבלי שוא. הם אנשי הספינה המשמרים הבלי שוא הוא העבודת כוכבים ידעתי שהם יעזבו חסדם ולא יקיימו מה שנדרו בעת צרה:
פסוק י:
ואני. אבל אני אזבחה לך זבחים בקול תודה והודאה על הנס ואשר נדרתי אשלמה בעבור הישועה של ה׳:
פסוק יא:
ויאמר. ר״ל העיר לבו להקיאו:
פסוק יא:
לדג. יתכן שאחר התפלה חזרה הדגה להקיאו אל פי הדג לעמוד בריוח:
פסוק יא:
ויקא. ר״ל כמו שהעיר לבו כן עשה והקיאו אל היבשה: