וניגש חורש בקוצר
סוף הפרק מדבר על ימות המשיח: "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת"(עמוס ט יא), "הנה ימים באים... וניגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה"(עמוס ט יג), "ושבתי את שבות עמי ישראל... ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם"(עמוס ט יד-טו).
כמו לגבי נבואות רבות של ימי המשיח, גם נבואה זו נתונה במחלוקת בדברי חז"ל ובראשונים, אם בימות המשיח יהיה מהפך ניסי או שמא הברכה תבוא במסגרת חוקי הטבע.
מקור המחלוקת הוא בפסוק "והשבתי חיה רעה מן הארץ"(ויקרא כו ו). בספרא נאמר: "ר' יהודה אומר, מעבירן מן העולם. ר' שמעון אומר, משביתן שלא יזיקו". והסביר הרמב"ם: "על דעת ר' יהודה הוא כפשוטו, שלא יבואו חיות רעות בארצכם. כי בהיות השבע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם, לא תבואנה חיות בישוב. ועל דעת ר' שמעון... תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם, אין חיה ורמש ממית אדם". ובגמרא נחלקו בזה גם אמוראים: "אמר ר' יוחנן: כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח... ופליגא (=וחלוק) דשמואל, דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות"(ברכות לד:). כידוע, גם הרמב"ם והרמב"ן נחלקו בעניין זה. הרמב"ם פסק כשמואל (משנה תורה הלכות מלכים יב א), והרמב"ן כר' יוחנן (רמב"ן ויקרא כו ו; רמב"ן דברים כ ו; ועיין תורת האדם שער הגמול).
להלן נפרש את הנבואה הזו לפי עיקרון "הנבואה הנזילה". תמצית הרעיון הוא, שישנן נבואות שאפשר לפרשן וליישמן בדרכים שונות. קיום הנבואה למעשה והמימוש שלה בפועל, מותנים בדרגתם של בני ישראל. אם הם יתעלו בדרגתם ויזכו, תתקיים הנבואה בזמן קרוב ובצורה ניסית גלויה, ואם לאו, תמומש אותה נבואה ברמה פחותה במסגרת חוקי הטבע הרגילים.
המפרשים על אתר כולם מפנים לברכה האמורה בתורה, "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע"(ויקרא כו ה). הם מציינים ש"כל כך תהיה התבואה רבה, עד שיתעסקו בקצירת התבואה עד עת החרישה ויפגשו זה בזה, החורש והקוצר, על דרך שאמרו בתורה"(רד"ק, רש"י ואחרים). מלשונם משמע שמדובר על שפע לא רגיל בתבואה, אך אין שום משמעות ניסית לשפע זה.
אולם חז"ל הבינו את הברכה בדרך שונה: "מנין שהעץ עתיד להיות נטוע ועושה פירות בן יומו? – תלמוד לומר 'זכר עשה לנפלאותיו', ואומר 'עץ פרי עושה פרי למינו', שבו ביום הוא נטוע – בו ביום עושה פירות"(ספרא ויקרא כו ד). וכן משמע מרד"ק בפירוש לנבואת יחזקאל: "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל, לא יבול עלהו ולא יתום פריו, לחדשיו יבכר"(יחזקאל מז יב) – "ולא יכלה פרי האילן כי מחדש לחדש יבכר, וזה יהיה על דרך המופת". וכך גם דרשו חז"ל: "עתידים אילנות שמוציאין פירות בכל יום, שנאמר: 'ונשא ענף ועשה פרי', מה ענף בכל יום אף פרי בכל יום"(שבת ל:). ולפי פירושים אלו, "וניגש חורש בקוצר" אינו מבטיח רק ריבוי של תבואה, אלא מעשה ניסים ממש, בניגוד למקובל כיום ש"הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" – לעתיד לבוא הזריעה והקצירה יהיו באותה עת ממש (ויש הסוברים שיימחק גם צער ההיריון). בני האדם לא יצטרכו לאגור כלל, כי יקטפו כל יום פרי טרי.
גם כאן, נלך לשיטתנו ונראה בנבואות אלו "נבואות נזילות", שדרגת מימושן מותנית בדרגתם הרוחנית של בני ישראל. וברכה גשמית של ריבוי תבואה במסגרת הטבע הרמוזה במילים "וניגש חורש בקוצר", בכוחה להיהפך לברכה ניסית מופלאה ש"בו ביום זורע – בו ביום קוצר" הרמוזה באותו פסוק. אכן את הפירוש הנכון של הפסוק, קובעים בני ישראל עצמם בהתאם לעיקרון הנבואה הנזילה.
יש להעיר שבאופן זה הסביר גם האדמו"ר מחב"ד (דבר מלכות הלכות משיח חוברת יב). הוא מאחד את פסק הרמב"ם "שבימות המשיח לא יבטל דבר ממנהגו של עולם" עם דברי הספרא שלעת הגאולה יתרחשו ניסים בצומח. האדמו"ר מחדש, שלפי הרמב"ם יש שתי תקופות בימות המשיח: "בתקופה הראשונה אכן לא ישתנה דבר ממנהג העולם, אבל אחר כך כאשר כל העולם יכיר במלכות ה', 'ומלאה הארץ דעה את י-הוה כמים לים מכסים', שזה שלמות של המצב של 'זכו...' יהיה ביטול מנהגו של עולם – ותונהג ההנהגה הניסית".
המגיד מדובנה מפרש את הפסוק הזה כמשל, הבא לענות על אחת השאלות הקשות בהבנתנו את הנהגת הקב"ה את עולמו, הלא היא שאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו. השאלה הזו מציקה במיוחד כשאנו מתבוננים בגורלו של העם הנבחר, עם ישראל. וכך שואל המגיד מדובנה: "ומה חפץ בריתו את אברהם יצחק יעקב? הלא תיכף בניהם אחריהם היו משועבדים לעם אחר, ועבדום ועינו אותם בחומר ובלבנים? ומה בחר בהם מכל העמים ונתן להם את תורתו אם לא ארכו להם ימי שלוותם כי גלו מעל אדמתם ובית מקדשם היה למאכלות אש... וזה שנות אלפיים הולכים מדחי אל דחי"? ותשובתו, "כל זה הוא מוקשה בעיני הרואים רק מעט, או ההתחלה או האמצע, אבל לא נגלה לעינינו כל העניין ראש ועד סוף. אבל כשיגיע... קץ, אז תוודענה כל המעשים, כי הכל כאשר לכל היו נצרכים לתכלית נרצה, ולא היה אפילו דבר אחד לבטלה"(כוכב מיעקב ויקרא).
תשובת המגיד, שהאדם אינו יכול לשפוט את המעשה הא-להי בגלל קוצר הראות שלו, יסודה במקרא עצמו. בעל התהילים מבהיר ש"בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון – להשמדם עדי עד"(תהילים צב ח). במבט של "עדי עד" מבינים ורואים בחוש, איך הרשע נקבר בבור העושר שחפר לעצמו. בזה מתרץ הרב הוטנר קושיה בהבנת הפסוקים הקודמים בפרק, "מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך, איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"(תהילים צב ו-ז). לכאורה הפסוק האחד סותר את חברו, שכן אם גדלו ועמקו מעשי ה' ומחשבותיו, הרי אפילו חכם שבחכמים לא יבין אותם, ומה הרבותא שאיש בער וכסיל אינם מבינים את מעשי ה'? הם אינם מבינים גם דברים הרבה יותר פשוטים ממחשבותיו העמוקות של הבורא. והתירוץ הוא שהנהגת ה' את עולמו, שנסתרת גם מחכמי החכמים, אכן תהיה ברורה ושקופה במבט של הנצח, כאשר נראה את התמונה בשלמותה; אז רק איש בער לא ידע וכסיל לא יבין, אבל לאחרים יהיו כל הדברים פשוטים ונהירים.
את שאלת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" ואת הפשטות של התשובה העולה מתוך מרווח זמן רחב, מסביר המגיד מדובנה כדרכו במשל: "בן כרך אשר ישב מעולם בין חומה גבוהה, דלתיים ובריח ולא יצא מעודו חוץ לעיר, פעם אחת קרהו מקרה להיות באחד הכפרים וירא איך איכר פולח ובוקע את האדמה וישתומם על המראה כי יקלקל את פני האדמה... עוד לא מצא פשר דבר, והנה ראה עוד פליאה גדולה מזו, כי לקח האיכר דגן או חיטים ויפץ על פני האדמה, והאיכר היה בעיניו כמשתגע בקחתו דברים הראויים למאכל ומאבדם בידיים. ויעברו כמה שבועות והאיש עודנו בתמהונו עד כי ראה כי צמחו עשבים על פני כל הכיכר הזרוע, אז אמר בלבו כי על כן עשה האיכר כל זה, לחפור את האדמה ולפזר את תבואתו למען יצמח לו העשב הזה אשר הוא טוב למראה להתענג עליו למראית עין ולטייל בתוכו... אבל בהמשך הזמן ראה עוד כי יצא האיכר עם מגל וחרמש בידו ויקצור את כל השיבולים, אז חזר להתפלא על האיכר כי בשגעון ינהג... אחרי זה ראה כי אסף האיכר את השיבולים לגורן וידוש אותם במקלות ויחבוט מהם אותה התבואה, אז הבין את המעשים הקודמים ותכליתם, כי לא העשב ולא השיבולים היו מטרת מעשהו רק התבואה היוצאת".
והנמשל פשוט: "הדורות הראשונים אשר ראו רק את ראשית המעשים אשר עשה ה' עם עמו, או הדורות התיכונים מאשר לא באו ולא ראו אחרית דבר על כן מתו בתמהונם, והעניינים כמו זר נחשבו אצלם... אבל באמת עוד יבוא מועד אשר יצא לאור התכלית האמיתי ואז יתבררו כל המעשים הקודמים. והנה על הדורות הראשונים והתיכונים יש להמליץ כי ראו רק את החרישה שהיא התחלת עבודת האדמה, אבל לא ראו את הקצירה שהיא סוף מעשה. אבל לעתיד לבוא אז יקרבו זה אל זה, רצוני לומר, יתראה כל העניין מהחל ועד כלה. וזה "הנה ימים באים וניגש חורש בקוצר", כלומר לא יהיו מרוחקים זה מזה, ולא יתהיה חרישה עוד לפלא... כי תגלה ותראה אז הקצירה ויובן טעם החרישה וכוונת כל המעשים שעברו מימות עולם".
ואם כיום "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בא יבא ברינה נושא אלומותיו"(תהילים קכו ה-ו), לעתיד לבוא, כשיגש "חורש בקוצר", יעלמו הדמעה והבכי של אי ההבנה בשעת הזריעה ו"אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה"(תהילים קכו ב)., שכן כולם יראו "כי טוב ה' לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו"(תהילים ק ה).