הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל
בפרקנו מוצגים בני ישראל בשני מצבים קיצוניים. בפסוקים ז'-י' מתריע עמוס על העונש הנורא הצפוי ל"ממלכה החטאה", עונש הגלות, מחד גיסא - "כי הנה אנכי מצוה והניעותי בכל הגויים את בית ישראל..."(עמוס ט ט). ומאידך גיסא מבטיח הנביא עמוס עתיד טוב לעם "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת... ושבתי את שבות עמי ישראל..." (עמוס ט יא-יד).
על פסוק ט' כתב הרד"ק: "כי קשה הוא לפרשו", הנביא משתמש בדימוי עמום שסובל כמה וכמה פירושים. "הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל נאם ה', הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלישתים מכפתור וארם מקיר". מה פשר הדימוי של בני ישראל לבני כושיים, וכיצד הוא משתלב בנבואת הנחמה של עמוס?
רש"י מסביר שהדימוי בא לשרש מבני ישראל את הביטחון, שעצם היותם העם הנבחר מהוה תעודת ביטוח מפני עונש. "הלא כבני כושיים – למה אמנע מלהפרע מכם אחרי אשר אינכם שבים אלי, הלא מן בני נח באתם כשאר אומות. ככושים אשר נדמיתם להם כעניין שנאמר 'היהפוך כושי עורו'(ירמיה יג) גם אתם תוכלו להיטיב". גם בהמשך הפסוק מדגיש הנביא שהעובדה שה' הציל את ישראל ממצרים אינה מעידה על יחס מועדף, שהרי הקב"ה עשה כן גם לעמים אחרים; ועל כן אם ימשיכו ישראל לחטוא "הנה עיני ה' א-להים בממלכה החטאה והשמדתי אותה מעל פני האדמה"(עמוס ט ח).
אזהרה זו נאמרה כבר בתורה. "ושמרתם אתם את חוקותי ואת משפטי, ולא תעשו מכל התועבות האלה האזרח והגר הגר בתוככם... ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יח כו-כח). גם עמוס הקדים וניבא על "המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים לאמר: רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם"(עמוס ג א-ב). דווקא בגלל ש"רק אתכם ידעתי", רק עליכם אפקוד.
אבל למרות שבחירת עם ישראל אינה מהווה "תעודת ביטוח" מפני עונש על חטאיהם, דווקא קירבתם אל ה' היא הסיבה לעונש חמור יותר בחינת "בקרובי אקדש"(ראה רש"י ויקרא י ג), ואף על פי כן אהבת ה' את עמו ובחירתו בהם כעם סגולה, מועילה כדי להצילם מכיליון מוחלט. "אפס כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב נאום י-הוה"(עמוס ט ח). כך ניבא גם ירמיהו "כי אתך אני נאום ה' להושיעך, כי אעשה כלה בכל הגויים... אך אותך לא אעשה כלה, ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך"(ירמיה ל יא; וראה ירמיה מו כח ומאמרנו עליו). לפי פירוש רש"י פסוק ז' הוא תוכחה, אבל המשך הנבואה וסופה הם נבואת נחמה.
לעומת פירוש זה רואה המלבי"ם גם את פסוק ח' כנבואת נחמה. הביטוי "כבני כושיים" מהווה דימוי חיובי: "כבני כושיים - שהם מצויינים וניכרים תמיד, ומיוחדים לאבותם על ידי שחרות עורם. שהגם שייגלו ויתערבו בין עמים אחרים – בל יתערבו עמם, כן אתם הגם שתגלו ותתערבו בין העמים, תמיד תהיו ניכרים כי אתם לי". המשך הפסוק אינו משווה בין עם ישראל לפלישתים וארם כמו שפירש רש"י, אלא מנגד אותם. פלישתים וארם "יתערבו עם העמים ויתבטלו בתוכם ולא יהיו עוד פלישתים וארמים ורק כפתורים ואנשי קיר, כי כבר חדלו מהיותם הגוי אשר היו קודם שגלו, רק ישראל נשארו ישראל ולא התחתנו ולא התערבו עמהם"(השווה להעמק דבר במדבר כג ט).
גם הגמרא פירשה את הביטוי "כבני כושיים" לטובה: " 'שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני'(תהילים ז א), וכי כוש שמו? והלא שאול שמו! אלא מה כושי משונה בעורו, אף שאול משונה במעשיו (רש"י: צדיק גמור)... כיוצא בדבר אתה אומר הלא כבני כושיים אתם לי. וכי כושיים שמם? והלא ישראל שמן! אלא מה כושי משונה בעורו אף ישראל משונין במעשיהן מכל האומות"(מועד קטן טז:). לשיטה זו הנבואה מציינת את קדושתם של ישראל ואת ההבדל בינם לבין שאר העמים, ואולי לזה כיון גם אברבנאל: "שהכושים השחורים מבני כוש הם עבדים לאדוניהם עבדות עולם כן אתם לי עבדי בהחלט".
אכן "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי" (ריה"ל) בני הכושים זכו להיקרא עבדי ה' כי "הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים" – לעבוד את ה'.