פסוק א:וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית, משבט לֵוִי, וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, בת ראש השבט.
פסוק ב:וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא. כבר עם לידתו נראה הילד מיוחד או מושלם. וַתִּצְפְּנֵהוּ, אמו הסתירה אותו בעקבות הגזרה על הבנים שְׁלֹשָׁה יְרָחִים, חודשים.
פסוק ג:משעבר זמן וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ, להחביאו, משום שכשגדל קולו התחזק והיה עלול להסגירו באוזני סוכני המלך או באוזני מלשינים אחרים, ועל כן נשקפה לו סכנת חיים. כיוון שהאשה לא נכנעה לגזרה, היא עשתה מעשה חריג ומורכב — וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, תיבה העשויה מקליעתם של קנים הצומחים ביאור. ולשם איטומה ממים — וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת. ציפתה אותה בפנים בחמר ובחוץ בזפת, וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד. וַתָּשֶׂם בַּסּוּף, בין קני הסוף הגדלים עַל שְׂפַת הַיְאֹר.
פסוק ד:וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ הגדולה, שהיתה צעירה מאוד. מֵרָחֹק, לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. היא לא יכלה לעשות דבר כנגד הגזרה, אך היא עקבה כדי לדעת מה יקרה לילד. אולי מפני ייחודו של התינוק הזה ציפו ממנו לגדולות, והיא ביקשה לראות אם הציפיות יתממשו.
פסוק ה:באותו זמן — וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה מארמונה, לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ, משרתותיה הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר לרחוץ במימיו, או ללוות ולשרת את בת המלך. וַתֵּרֶא בת פרעה אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף. המראה היה חריג, ועל כן — וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ, המשרתת שלה, וַתִּקָּחֶהָ— את התיבה.
פסוק ו:וַתִּפְתַּח בת פרעה את התיבה וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד שבתיבה, וְהִנֵּה נַעַר, בן קטן בֹּכֶה, משום שהיה רעב או מסיבה אחרת. וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר: מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. אולי שיערה כי אשה מצרית לא היתה משאירה תינוק במקום כזה, ואולי זיהתה שהוא עברי בשל תווי פניו או צבע עורו.
פסוק ז:מן הסתם נוצרה מהומה סביב התינוק. אחותו, שעמדה עד כה מרחוק, ראתה את התקהלות הבנות סביב התיבה, והתקרבה אליהן. וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה: הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת, וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד? כנראה בת פרעה החזיקה את הילד על ידיה, אך לא יכלה להשתיק את בכיו. הוא היה קטן מכדי להזינו באוכל, והיא לא יכלה להיניק אותו. אם רצתה להשאיר עמה את הילד, הרי היתה צריכה למצוא מינקת. אחותו הציעה מינקת עברייה, לאו דווקא משום שהילד עברי, אלא משום שהעבריות הן כוח עבודה זול, במיוחד לאור העובדה שהרבה ילודים הומתו על ידי המצרים, ועל כן בוודאי ישמחו בעבודה זו.
פסוק ח:בת פרעה היתה אדישה לזהותה של המינקת — וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה: לֵכִי. וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה הצעירה, שגם אם מזהים אותה עם מרים, לא ידוע ההפרש המדויק בין גילה לבין גיליהם של אחיה. וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד. המעשה המתבקש מכל הבחינות, שכן אמו עכשיו מסוגלת להיניק, ובת פרעה אינה מכירה אותה.
פסוק ט:וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה: הֵילִיכִי, הוליכי, קחי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה, וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ. אֵם הילד קיבלה אותו לידיה, כילד שבת פרעה מעוניינת בו — וכך היה מוגן מגזרת פרעה. היא תטפל בו כמו קודם לכן, ואף תקבל שכר הנקה. וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ.
פסוק י:וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וכשנגמל יכלה גם אשה שאינה מינקת לטפל בו — וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה, וַיְהִי לָהּ הילד הזה לְבֵן. היא התקשרה אליו ואימצה אותו. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, והסבירה את השם: כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.
פסוק יא:וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה, כנראה בשנות העשרה שלו, וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, מתוך סקרנות ומתוך הזדהות, שכן ביקש להכיר את קבוצת המוצא שלו, העברים, שמפאת מעמדם הנחות לא הגיעו לחצרו של מלך מצרים. וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. בסבל שסבלו. וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו העבריים, שעתה משה הזדהה עמם.
פסוק יב:וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, משה פנה לכאן ולכאן, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ. המקום נראה לו מבודד — אם כי כנראה לא בדק היטב, כמו שנראה להלן — וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, והרג אותו בדרך נס או הודות לחוסן רוחו וגופו. לאחר מכן — וַיִּטְמְנֵהוּ, קבר אותו בַּחוֹל, וחשב שבכך נגמר העניין.
פסוק יג:משה חזר הביתה — וַיֵּצֵא שוב בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי אל אחיו, שאותם עדיין לא הכיר היטב, אלא רק חש כי הם משפחתו. וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, מתקוטטים. כנראה הם לא רק העליבו זה את זה; לפחות אחד מהם הכה את חברו, וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע, למכֶּה, למתנפל: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?!
פסוק יד:וַיֹּאמֶר המכֶּה: מִי שָׂמְךָ, מינה אותך לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ, שאתה מוצא לנכון לשפוט אותי?! מכיוון שאין לך שררה ומעמד של שופט — מה אתה יכול לעשות לי?! אכן, אני מודע לכוחך — הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, מתכוון, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?? וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. משה חשש מפני שידע שלא נהג לפי החוק, ונדמה היה לו שאיש לא ראה את מעשיו, והנה מתברר שהדבר נודע.
פסוק טו:וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. אותו עברי אולי הפסיק להכות את רעהו, אך לא שתק, ודבר המעשה הגיע לאוזני פרעה. לא ידוע כיצד התייחס פרעה לאסופי שהביאה בתו אל ביתו. ייתכן שהיה סובלני כלפיו, כסובלנותו של הורה כלפי גור חתולים שמביא ילדו מן השוק. על כן כששמע שהילד שגידל בביתו, הסתבך בעניינים כאלו — וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה. הוא ביקש להשמידו, כפי שאולי היה הורה מגיב כלפי חיית המחמד של בנו לאחר שהתברר כי החלה להזיק לסביבתה. וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן, השוכנת במדבריות חצי־האי ערב, כנען או עבר הירדן הדרומי. כיוון שהיה זר גמור במקום — וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר, שהיא מקום מפגש לא פורמלי.
פסוק טז:וּלְכֹהֵן הדת של מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת, שהיו רועות את צאנו, מכיוון שלא היה עשיר, וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה מים מן הבאר וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים, השקתות שמהן הצאן שותה, לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן.
פסוק יז:וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם. וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן. שוב התגלתה רגישותו הגבוהה של משה כלפי עוול. למרות שלא הכיר את הבנות הללו כלל, הגיב לעוולה שנעשתה לעיניו. ולא רק הושיע אותן, אלא גם — וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. חרף היותו זר גמור השתדל לסייע ככל שהיה יכול.
פסוק יח:הבנות הללו לא ניהלו שיחה ארוכה עם משה — וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן. וַיֹּאמֶר: מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם? משאֵלתו ניכר כי גירוש הבנות בידי הרועים לא היה מאורע חד־פעמי. בדרך כלל היו מאחרות לשוב לביתן, משום שהיו ממתינות עד לאחר שהרועים השקו את צאנם. אביהן כנראה לא יכול היה לעשות הרבה למענן.
פסוק יט:וַתֹּאמַרְןָ: אִישׁ מִצְרִי. כנראה דיבר אתן מצרית או שהיה לבוש בבגדים מצריים. בתור מדייניות, לא יכלו לעמוד על ההבדלים הדקים בינו לבין מי שנולד לעם המצרי. מכל מקום האיש הזר הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים, וְיתר על כן, גַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ, וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן.
פסוק כ:וַיֹּאמֶר רעואל אֶל בְּנֹתָיו: וְאַיּוֹ? היכן הוא? לאחר שהזר נלחם בעבורכן וסייע לכן בהשקיית הצאן, לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ?! קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם. בוודאי הוא ממתין ליד הבאר לפתוח בשיחה עם אדם. לפחות הזמינו אותו לאכול עמנו.
פסוק כא:וַיּוֹאֶל, החליט או רצה, מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת, עם הָאִישׁ, שהרי קיבלו אותו יפה, ואולי גם משום אישיותם של המארחים. מסתבר שהיו למארח גם סיבות נוספות לקבלת משה — וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה.
פסוק כב:וַתֵּלֶד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר: גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה— כלומר גר שָׁם.
פסוק כג:וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, כנראה המלך שבתו גידלה את משה. כיוון שהעבודה נעשתה מטעם המלכות ולצרכיה, מותו של המלך היה יכול לעורר אצל העברים תקווה לרווחה כלשהי, אך אירע ההיפך – וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם, צעקתם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה.
פסוק כד:וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, אנחתם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת, עם אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב, אבותיהם.
פסוק כה:וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֵּדַע אֱלֹהִים, התקשר והתקרב אליהם.
