פסוק א:תקעו שופר. להזהיר את העם על התשובה:
פסוק א:בהר קדשי. זה ציון וכפל הדבר במ״ש:
פסוק א:ירגזו. מחרדת קול שופר יחרדו יום ה׳. הפורענות מה׳:
פסוק א:כי בא. כאלו כבר בא:
פסוק ב:כשחר. כמו אור השחר הפרוש על ההרים כן יהיה הארבה מכסה את ההרים:
פסוק ב:עם רב ועצום. על הארבה יאמר בדרך שאלה:
פסוק ב:לא נהיה. כי בימי משה היה מין אחד וזהו מהרבה מינים:
פסוק ב:לא יוסיף. להיות כמוהו:
פסוק ב:עד שני דור ודור. עד שיכלו שני הדורות ר״ל עד עולם:
פסוק ג:לפניו וגו׳. רצה לומר ההשחתה תהיה עצומה כ״כ כאלו האש אכלה יבול הארץ לפני בואו וכאלו הלהב שרפה היבול אחרי הלכו כי מדרך הנהוג כמעט א״א שיעשה הארבה לבד השחתה גדולה כ״כ כ״א בצרוף השחתת אש לפניו ולאחריו:
פסוק ג:לפניו. לפני בואו היתה הארץ כגן עדן מלאה מיבול ואחרי הלכו נעשה מדבר שממה:
פסוק ג:וגם פליטה. לא השאיר שום פליטה כי את הכל אכל:
פסוק ד:כמראה סוסים. במרוצתו דומה הוא למראה סוסים:
פסוק ה:על ראשי ההרים ירקדון. אשר מרקדין במרוצתם על ראשי ההרים שהקול נשמע למרחוק:
פסוק ה:אכלה קש. שאז משמעת הקול כן נשמע הרעשת קול הארבה:
פסוק ה:כעם עצום. הוא כעם חזק הערוך ומסודר למלחמה:
פסוק ו:יחילו עמים. כולם יחרדו מפניו ועל שהמשילם לעם הערוך למלחמה אמר בו לשון הנופל בעם והוא מדרך גוזמא והפלגה כדרך המליצה:
פסוק ו:כל פנים. כל פני הבריות קבצו שחרות כקדרה:
פסוק ז:ואיש. כל אחד ילך בדרכו המיוחד לו ולא ילכו באורח מעוקם ומותעה:
פסוק ח:לא ידחקון. זה לזה כי כ״א ילך במסילתו המיוחד לו:
פסוק ח:ובעד השלח יפלו. ישכבו על החרבות לא יהיו נחתכים עליו לחתיכות:
פסוק ט:בעיר ישקו. בתוך העיר ישמיעו קול וירוצו על החומות ויעלו בבתים ויבואו בהם דרך החלונות כמו הגנב ולפי שהמשילו לעם אמר לשון הנופל באנשי מלחמה אבירי לבב הלוחמים בחזקה והיא ענין מליצה:
פסוק י:לפניו רגזה ארץ וגו׳. ר״ל צער גדול יהיה בעולם בעת יבוא כאלו תרגז הארץ וירעשו השמים ושמש וירח נשחרו והכוכבי׳ הכניסו זהרם ולא יאירו ע״פ תבל:
פסוק יא:נתן קולו. אל עמו השמיע קולו ע״י הנביאים לפני בוא חילו הוא הארבה:
פסוק יא:כי רב. ר״ל שאמר אשר מחנהו רב מאד:
פסוק יא:עושה דברו. המשחית בשליחות המקום ב״ה:
פסוק יא:יום ה׳. יום הפורעניות הבא מה׳:
פסוק יא:ומי יכילנו. מי יכול לסבול היום ההוא:
פסוק יב:וגם עתה. אחר שנגזרה הגזרה:
פסוק יג:וקרעו לבבכם. ר״ל עשו הכנעה בלב ולא במעשה קריעת הבגדים לבד:
פסוק יג:ושובו. בהכנעה כזאת שובו אל ה׳:
פסוק יג:כי חנון וגו׳. וירחם עליכם:
פסוק יג:ונחם. מתחרט על הרעה שחשב לעשות:
פסוק יד:מי יודע. מי שיודע עון בעצמו ישוב ויתחרט:
פסוק יד:והשאיר. ר״ל אף כשיבוא הארבה הנה בלכתו ישאר אחריו ברכה ולא ישחית הכל:
פסוק יד:מנחה ונסך. ר״ל יהיה ממה להביא מנחה ונסכים:
פסוק טו:תקעו שופר. להזהיר על התשובה:
פסוק טו:קדשו צום. הזמינו יום צום:
פסוק טו:קראו עצרה. הכריזו להתאסף לבית ה׳:
פסוק טז:קדשו קהל. הזמינו את כל הקהל להתענות לפני ה׳:
פסוק טז:אספו עוללים. שגם הם יתענו עמכם:
פסוק טז:יצא חתן מחדרו. להתקבץ עם כל העם ולא ישמח אז עם כלתו:
פסוק טז:מחפתה. הוא מקום הסתרת הכלה עם החתן והוא החדר שזכר:
פסוק יז:לחרפה. כי בעבור הרעב בע״כ ילכו כל הארצות אל העכו״ם ויהיו לחרפה ביניהם וימשלו בם כדרך התושבים על הגרים:
פסוק יז:איה אלהיהם. ר״ל מדוע עזב עמו שיהיו חסירי לחם:
פסוק יח:ויקנא. ר״ל כאשר כן תעשו אז בעבור ארצו יתקנא המקום בהשפעת ארץ העכו״ם:
פסוק יט:ויען. על שאלת בקשת עמו:
פסוק יט:הנני שולח לכם. ר״ל מעתה תהיה הברכה בתבואת השדה:
פסוק יט:ושבעתם אותו. ר״ל תשבעו ממנו:
פסוק יט:חרפה בגוים. ר״ל להיות גרים ביניהם מעקת רעבון ולסבול חרפתם:
פסוק כ:ואת הצפוני. הארבה הבא מפאת צפון ארחיק מעליכם ולא ישוב לבוא:
פסוק כ:והדחתיו וגו׳. למות שמה:
פסוק כ:את פניו. התחלת קבוצת הארבה אדיחנו אל הים הקדמוני הוא ים המלח שהוא במזרחו של א״י:
פסוק כ:וסופו. סוף קבוצת הארבה ההולך באחרונה אדיחנו אל הים האחרון הוא ים המערבי:
פסוק כ:ועלה באשו. אחר המיתה יעלה ריחם הרע באפי העוברים:
פסוק כ:ותעל צחנתו. כפל הדבר במ״ש:
פסוק כ:כי הגדיל לעשות. כי הארבה הגדיל לעשות רעה מרובה בא״י ולכן ימות ולא ישוב עוד:
פסוק כא:אל תראי אדמה. שלא ישוב הארבה שוב אלא גילי ושמחי כי מעתה הגדיל ה׳ לעשות טובה הרבה:
פסוק כב:אל תראו בהמות שדי. לדאוג על חסרון המרעה כי מעתה תגדל דשא במקום אהלי המדבר מושב הרועים:
פסוק כב:כי עץ נשא פריו. ר״ל כי אפי׳ העץ יגדל פרי וכל שכן שתצמיח דשא כי יותר יש צורך מטר השמים אל האילנות מלדשא הארץ:
פסוק כג:את המורה לצדקה. את המטר יתן בצדקה ולא לפי הגמול:
פסוק כג:בראשון. ר״ל כמו בזמן הראשון קודם עצירת הגשמים שהיה כל אחד בזמנו:
פסוק כד:והשיקו. כשהיין והשמן יורדים אל היקב משמיעים הרעשת קול ור״ל שיתרבו היין והשמן:
פסוק כה:ושלמתי לכם. מה שנחסר בשנים הקודמים ע״י הארבה אשלים אותה למלאות הכל כי תהיה הברכה מרובה:
פסוק כו:ואכלתם. אז תאכלו אכילה ושביעה ר״ל לא יחסר הלחם ותאכלו עד כדי שביעה לא כדרך שאוכלים בימי הרעב רק להחיות את הנפש:
פסוק כו:והללתם. אז תהללו את ה׳ אשר עשה עמכם דבר שיש להפליא בו כי תהיה הברכה בתכלית:
פסוק כו:ולא יבשו עמי לעולם. ר״ל עוד לא ילכו לגור בארצות העכו״ם מחסרון הלחם ולא יסבלו אח״כ חרפת העכו״ם ובשתם:
פסוק כז:וידעתם. אז תראו אשר אני בקרב ישראל להשגיח בהם:
פסוק כז:ואין עוד. ר״ל אין עוד אלהים לעכב על ידי מלתת לכם ברכה מרובה כזאת:
פסוק כז:ולא יבשו וגו׳. ולכן לא יבשו עד עולם כי מי יעמוד למולי להביאם לידי בושה: