א תִּקְע֨וּ שׁוֹפָ֜ר בְּצִיּ֗וֹן וְהָרִ֙יעוּ֙ בְּהַ֣ר קָדְשִׁ֔י יִרְגְּז֕וּ כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־בָ֥א יוֹם־יְהוָ֖ה כִּ֥י קָרֽוֹב׃ ב י֧וֹם חֹ֣שֶׁךְ וַאֲפֵלָ֗ה י֤וֹם עָנָן֙ וַעֲרָפֶ֔ל כְּשַׁ֖חַר פָּרֻ֣שׂ עַל־הֶֽהָרִ֑ים עַ֚ם רַ֣ב וְעָצ֔וּם כָּמֹ֗הוּ לֹ֤א נִֽהְיָה֙ מִן־הָ֣עוֹלָ֔ם וְאַֽחֲרָיו֙ לֹ֣א יוֹסֵ֔ף עַד־שְׁנֵ֖י דּ֥וֹר וָדֽוֹר׃ ג לְפָנָיו֙ אָ֣כְלָה אֵ֔שׁ וְאַחֲרָ֖יו תְּלַהֵ֣ט לֶֽהָבָ֑ה כְּגַן־עֵ֨דֶן הָאָ֜רֶץ לְפָנָ֗יו וְאַֽחֲרָיו֙ מִדְבַּ֣ר שְׁמָמָ֔ה וְגַם־פְּלֵיטָ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה לּֽוֹ׃ ד כְּמַרְאֵ֥ה סוּסִ֖ים מַרְאֵ֑הוּ וּכְפָרָשִׁ֖ים כֵּ֥ן יְרוּצֽוּן׃ ה כְּק֣וֹל מַרְכָּב֗וֹת עַל־רָאשֵׁ֤י הֶֽהָרִים֙ יְרַקֵּד֔וּן כְּקוֹל֙ לַ֣הַב אֵ֔שׁ אֹכְלָ֖ה קָ֑שׁ כְּעַ֣ם עָצ֔וּם עֱר֖וּךְ מִלְחָמָֽה׃ ו מִפָּנָ֖יו יָחִ֣ילוּ עַמִּ֑ים כָּל־פָּנִ֖ים קִבְּצ֥וּ פָארֽוּר׃ ז כְּגִבּוֹרִ֣ים יְרֻצ֔וּן כְּאַנְשֵׁ֥י מִלְחָמָ֖ה יַעֲל֣וּ חוֹמָ֑ה וְאִ֤ישׁ בִּדְרָכָיו֙ יֵֽלֵכ֔וּן וְלֹ֥א יְעַבְּט֖וּן אֹרְחוֹתָֽם׃ ח וְאִ֤ישׁ אָחִיו֙ לֹ֣א יִדְחָק֔וּן גֶּ֥בֶר בִּמְסִלָּת֖וֹ יֵֽלֵכ֑וּן וּבְעַ֥ד הַשֶּׁ֛לַח יִפֹּ֖לוּ לֹ֥א יִבְצָֽעוּ׃ ט בָּעִ֣יר יָשֹׁ֗קּוּ בַּֽחוֹמָה֙ יְרֻצ֔וּן בַּבָּתִּ֖ים יַעֲל֑וּ בְּעַ֧ד הַחַלּוֹנִ֛ים יָבֹ֖אוּ כַּגַּנָּֽב׃ י לְפָנָיו֙ רָ֣גְזָה אֶ֔רֶץ רָעֲשׁ֖וּ שָׁמָ֑יִם שֶׁ֤מֶשׁ וְיָרֵ֙חַ֙ קָדָ֔רוּ וְכוֹכָבִ֖ים אָסְפ֥וּ נָגְהָֽם׃ יא וַֽיהוָ֗ה נָתַ֤ן קוֹלוֹ֙ לִפְנֵ֣י חֵיל֔וֹ כִּ֣י רַ֤ב מְאֹד֙ מַחֲנֵ֔הוּ כִּ֥י עָצ֖וּם עֹשֵׂ֣ה דְבָר֑וֹ כִּֽי־גָד֧וֹל יוֹם־יְהוָ֛ה וְנוֹרָ֥א מְאֹ֖ד וּמִ֥י יְכִילֶֽנּוּ׃ יב וְגַם־עַתָּה֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה שֻׁ֥בוּ עָדַ֖י בְּכָל־לְבַבְכֶ֑ם וּבְצ֥וֹם וּבְבְכִ֖י וּבְמִסְפֵּֽד׃ יג וְקִרְע֤וּ לְבַבְכֶם֙ וְאַל־בִּגְדֵיכֶ֔ם וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם כִּֽי־חַנּ֤וּן וְרַחוּם֙ ה֔וּא אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל־הָרָעָֽה׃ יד מִ֥י יוֹדֵ֖עַ יָשׁ֣וּב וְנִחָ֑ם וְהִשְׁאִ֤יר אַֽחֲרָיו֙ בְּרָכָ֔ה מִנְחָ֣ה וָנֶ֔סֶךְ לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ טו תִּקְע֥וּ שׁוֹפָ֖ר בְּצִיּ֑וֹן קַדְּשׁוּ־צ֖וֹם קִרְא֥וּ עֲצָרָֽה׃ טז אִסְפוּ־עָ֞ם קַדְּשׁ֤וּ קָהָל֙ קִבְצ֣וּ זְקֵנִ֔ים אִסְפוּ֙ עֽוֹלָלִ֔ים וְיֹנְקֵ֖י שָׁדָ֑יִם יֵצֵ֤א חָתָן֙ מֵֽחֶדְר֔וֹ וְכַלָּ֖ה מֵחֻפָּתָֽהּ׃ יז בֵּ֤ין הָאוּלָם֙ וְלַמִּזְבֵּ֔חַ יִבְכּוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י יְהוָ֑ה וְֽיֹאמְר֞וּ ח֧וּסָה יְהוָ֣ה עַל־עַמֶּ֗ךָ וְאַל־תִּתֵּ֨ן נַחֲלָתְךָ֤ לְחֶרְפָּה֙ לִמְשָׁל־בָּ֣ם גּוֹיִ֔ם לָ֚מָּה יֹאמְר֣וּ בָֽעַמִּ֔ים אַיֵּ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ יח וַיְקַנֵּ֥א יְהוָ֖ה לְאַרְצ֑וֹ וַיַּחְמֹ֖ל עַל־עַמּֽוֹ׃ יט וַיַּ֨עַן יְהוָ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְעַמּ֗וֹ הִנְנִ֨י שֹׁלֵ֤חַ לָכֶם֙ אֶת־הַדָּגָן֙ וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר וּשְׂבַעְתֶּ֖ם אֹת֑וֹ וְלֹא־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֥ם ע֛וֹד חֶרְפָּ֖ה בַּגּוֹיִֽם׃ כ וְֽאֶת־הַצְּפוֹנִ֞י אַרְחִ֣יק מֵעֲלֵיכֶ֗ם וְהִדַּחְתִּיו֮ אֶל־אֶ֣רֶץ צִיָּ֣ה וּשְׁמָמָה֒ אֶת־פָּנָ֗יו אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמֹנִ֔י וְסֹפ֖וֹ אֶל־הַיָּ֣ם הָאַֽחֲר֑וֹן וְעָלָ֣ה בָאְשׁ֗וֹ וְתַ֙עַל֙ צַחֲנָת֔וֹ כִּ֥י הִגְדִּ֖יל לַעֲשֽׂוֹת׃ כא אַל־תִּֽירְאִ֖י אֲדָמָ֑ה גִּ֣ילִי וּשְׂמָ֔חִי כִּֽי־הִגְדִּ֥יל יְהוָ֖ה לַעֲשֽׂוֹת׃ כב אַל־תִּֽירְאוּ֙ בַּהֲמ֣וֹת שָׂדַ֔י כִּ֥י דָשְׁא֖וּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר כִּֽי־עֵץ֙ נָשָׂ֣א פִרְי֔וֹ תְּאֵנָ֥ה וָגֶ֖פֶן נָתְנ֥וּ חֵילָֽם׃ כג וּבְנֵ֣י צִיּ֗וֹן גִּ֤ילוּ וְשִׂמְחוּ֙ בַּיהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם כִּֽי־נָתַ֥ן לָכֶ֛ם אֶת־הַמּוֹרֶ֖ה לִצְדָקָ֑ה וַיּ֣וֹרֶד לָכֶ֗ם גֶּ֛שֶׁם מוֹרֶ֥ה וּמַלְק֖וֹשׁ בָּרִאשֽׁוֹן׃ כד וּמָלְא֥וּ הַגֳּרָנ֖וֹת בָּ֑ר וְהֵשִׁ֥יקוּ הַיְקָבִ֖ים תִּיר֥וֹשׁ וְיִצְהָֽר׃ כה וְשִׁלַּמְתִּ֤י לָכֶם֙ אֶת־הַשָּׁנִ֔ים אֲשֶׁר֙ אָכַ֣ל הָֽאַרְבֶּ֔ה הַיֶּ֖לֶק וְהֶחָסִ֣יל וְהַגָּזָ֑ם חֵילִי֙ הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁ֥ר שִׁלַּ֖חְתִּי בָּכֶֽם׃ כו וַאֲכַלְתֶּ֤ם אָכוֹל֙ וְשָׂב֔וֹעַ וְהִלַּלְתֶּ֗ם אֶת־שֵׁ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עִמָּכֶ֖ם לְהַפְלִ֑יא וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם׃ כז וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י בְקֶ֤רֶב יִשְׂרָאֵל֙ אָ֔נִי וַאֲנִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם וְאֵ֣ין ע֑וֹד וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן, וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי. השמיעו קול תרועה ואזהרה. יִרְגְּזוּ, יחרדו כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי־בָא יוֹם־ה', כִּי קָרוֹב. היום שבו יכה ה' את הארץ בארבה.
פסוק ב:
יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל, הארבה בהמוניו מקיף את המרחב כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל־הֶהָרִים. עַם רַב וְעָצוּם הוא הארבה, כָּמֹהוּ, בהיקף כזה לֹא נִהְיָה מִן־הָעוֹלָם, מעולם, וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף, יופיע שוב עַד־שְׁנֵי, שנות דּוֹר וָדוֹר.
פסוק ג:
לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ, וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה. הוא יְכלה הכול, כאילו הנחיל מלווה לפניו ואחריו בשלהבת אש. כְּגַן־עֵדֶן הייתה הָאָרֶץ לְפָנָיו, לפני הופעתו, וְאַחֲרָיו היא תיוותר מִדְבַּר שְׁמָמָה, וְגַם־פְּלֵיטָה לֹא־הָיְתָה לּוֹ, דבר לא ישרוד ממנו.
פסוק ד:
כְּמַרְאֵה סוּסִים מַרְאֵהוּ. צורת הראש והגב של הארבה דומה לצורת הראש והגב של הסוסים. וּכְריצתם השועטת של פָרָשִׁים, סוסים כֵּן, כך גם הם יְרוּצוּן ואף יתקדמו במבנה דומה.
פסוק ה:
הארבה איננו משמיע קולות משלו, אבל כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת, עַל־רָאשֵׁי הֶהָרִים יְרַקֵּדוּן, ינתרו. הרחש של מיליוני פרטים יחד מגיע למרחוק, והוא נשמע כְּקוֹל הפצפוץ והפיצוח הנשמע בעת שלַהַב, להבת אֵשׁ אֹכְלָה, שורפת קָשׁ, כְּעַם עָצוּם עֱרוּךְ מִלְחָמָה, מוכן לקרב.
פסוק ו:
מִפָּנָיו יָחִילוּ, יפחדו עַמִּים, כָּל־פָּנִים קִבְּצוּ פָארוּר, התאספו לקדרה, התכווצו ואיבדו את חיוניותם, או: קדרו והשחירו כשולי הקדרה מרוב פחד.
פסוק ז:
כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן, כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה. בגלל ציפורניו הקשות הארבה יכול לטפס על חומות. וְאִישׁ בִּדְרָכָיו יֵלֵכוּן, וְלֹא יְעַבְּטוּן, יעקמו את אֹרְחוֹתָם, דרכיהם. כל אחד מהם הולך בנתיבו, ועל כן הם מתפרשים על הארץ כמחנה גדול המכסה הכול.
פסוק ח:
וְאִישׁ את אָחִיו לֹא יִדְחָקוּן, גֶּבֶר, כל אחד בִּמְסִלָּתוֹ, במסלולו יֵלֵכוּן. שאינם נראים כיצורים חסרי בינה. התקדמותם העקבית – המוכפלת במיליונים, שכולם הולכים ואוכלים, הולכים ומחסלים – בהחלט מרשימה. וּבְעַד הַשֶּׁלַח, כלי נשק, חרב יִפֹּלוּ, ישכנו. הנשק אינו מרתיע אותם. הם חונים גם עליו, ולֹא יִבְצָעוּ, ייפצעו. עד היום לא נמצאה הגנה אמתית בפני התקפת ארבה כבדה, ובוודאי שבאותם זמנים לא היה מה שיבלום את פגיעתה הרעה.
פסוק ט:
הואיל והתקדמותם עקבית וחסרת כל מעצור, כאשר הם בָּעִיר יָשֹׁקּוּ, יישמע שם משק כנפיהם, בַּחוֹמָה יְרֻצוּן, על החומה יטפסו, בַּבָּתִּים יַעֲלוּ וייכנסו, בְּעַד הַחַלּוֹנִים, דרך החלונות הם יָבֹאוּ כַּגַּנָּב, וגם שם יאכלו ככל יכולתם.
פסוק י:
לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ, רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם. כאשר מיליוני חרקים עפים צמודים זה לזה, שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ, חשכו, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ, יסירו, או: יכַנסו לתוכם את נָגְהָם, אורם. מחנה הארבה מגיע כמו ענן שחור כבד, שבא מרחוק ומאפיל על אור היום.
פסוק יא:
וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ, צבאו. הארבה הוא מעין צבא לא אנושי שישלח אלוקים, כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ, כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ. כִּי־גָדוֹל יוֹם־ה', היום שבו יביא אלוקים על ראשכם את הארבה, וְנוֹרָא מְאֹד, וּמִי יְכִילֶנּוּ?! מי יוכל לסבלו?! אפשרות אחרת: מכה זו היא מעין הקדמה ליום הדין באחרית הימים. מתוך העמידה נוכח פשיטת הארבה הזאת תוכלו לעמוד על האימה הצפויה ביום ה' שבעתיד הרחוק.
פסוק יב:
וְגַם־עַתָּה, נְאֻם־ה', למרות שהפורענות הגיעה, וסופה אינו נראה לעין, שֻׁבוּ עָדַי, אלי בְּכָל־לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד. בכו והתחננו אלי.
פסוק יג:
וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל תקרעו את בִּגְדֵיכֶם כנהוג בעת אבל. מי שיעמדו מול הארץ שהארבה ישחית וינשל ממנה כל מקור מחיה, בוודאי יתאבלו, אך הנביא דוחק בהם שיקרעו את לבם בתשובה ולא את בגדיהם כגינון חיצוני. וְשׁוּבוּ אֶל־ה' אֱלֹהֵיכֶם, כִּי־חַנּוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְנִחָם, מתחרט כביכול עַל־הָרָעָה.
פסוק יד:
מִי יוֹדֵעַ אולי אחרי התשובה שלכם הוא יָשׁוּב וְנִחָם על הגזרה, וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו – אחרי הארבה בְּרָכָה שממנה אפשר יהיה להביא מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַה' אֱלֹהֵיכֶם. אז תוכלו לכל הפחות להקריב קרבן תודה לה'.
פסוק טו:
תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן, קַדְּשׁוּ, הקדישו את היום לצוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה, הכריזו על אספה.
פסוק טז:
אִסְפוּ־עָם, קַדְּשׁוּ קָהָל, קִבְצוּ זְקֵנִים, אִסְפוּ עוֹלָלִים, פעוטות וְיוֹנְקֵי שָׁדָיִם. עִרכו אספה גדולה שאליה יבואו כולם. יֵצֵא אפילו חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. כולם ישתתפו בצער הציבור.
פסוק יז:
בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה', וְיֹאמְרוּ: חוּסָה, רחם, ה', עַל־עַמֶּךָ, וְאַל־תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל־בָּם גּוֹיִם. כיוון שהמדינה מתרוקנת לגמרי ממלאי המזון שלה, מתעורר החשש שהיא נעשית חשופה לשליטתם של עמים זרים. גם אם נותר במחסנים סגורים היטב משהו שלא אכל אותו הארבה, אין בו די כדי לספק את צרכיה של המדינה. אחרי שתעבור המכה, לא תהיה אפשרות לעם המוחלש להתגונן מפני עמים שיתנכלו לו. לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים: "אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם?"
פסוק יח:
בעקבות חרפת ישראל בין הגויים – וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ לאחר הנפילה הזו, וַיַּחְמֹל עַל־עַמּוֹ.
פסוק יט:
וַיַּעַן ה' וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ: הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם שוב אֶת־הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ, ממנו, ולאחר שנאלצתם לבקש נדבות מעמי האזור בגלל מצוקת הרעב, אני מבטיח: וְלֹא־אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם.
פסוק כ:
וְאֶת הארבה הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם. הארבה מגיע לארץ בדרך כלל מן המזרח או מן הדרום. אזורי הגידול שלו הם באפריקה, ומשם הוא פושט, אבל ייתכן שבאופן יוצא מן הכלל הוא הגיע מן הצפון בנתיב לא רגיל. וְהִדַּחְתִּיו, ארחיק אותו מכם אֶל־אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה, אטה אֶת־פָּנָיו אֶל־הַיָּם הַקַּדְמֹנִי, ים המלח שבמזרח, וְסֹפוֹ אֶל־הַיָּם הָאַחֲרוֹן, הים התיכון שבמערב. מכיוון שהארבה אינו מעופף תמיד מכוח עצמו, עשויה לבוא רוח שתסחף אותו לכיוון דרום ים המלח, שהרי שם אין מקום יישוב אלא ערבה צחיחה. כתוצאה מכך, הארבה יתחיל למות, וְעָלָה בָאְשׁוֹ, וְתַעַל צַחֲנָתוֹ, שהרי מיליוני חרקים מתים יפיצו סירחון עצום שיתפשט למרחוק. כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת רעה בארץ.
פסוק כא:
אַל־תִּירְאִי, אֲדָמָה, גִּילִי וּשְׂמָחִי, כִּי־הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת טוב, כנגד הרעה שגרם הארבה.
פסוק כב:
אַל־תִּירְאוּ, בַּהֲמוֹת שָׂדַי, בהמות השדה, מהיעדר מזון בעקבות פשיטת הארבה, כִּי דָשְׁאוּ, יתכסו דשא נְאוֹת מִדְבָּר, כִּי־עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ, תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם, כוחם.
פסוק כג:
וּבְנֵי צִיּוֹן, גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם, כִּי־נָתַן לָכֶם אֶת־הַמּוֹרֶה, היורה לִצְדָקָה מתנת חינם, חסד. וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בּחודש הרִאשׁוֹן. נראה שהשנה שבה יכה הארבה את הארץ, תהיה גם שנת בצורת. התקפת הארבה תהרוס לחלוטין את מעט היבול שייוותר, אבל בבוא האביב יחול שינוי פתאומי. גשמים מרובים יֵרדו בחודש ניסן, ויספיקו להצמחתו של יבול חדש.
פסוק כד:
וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר, תבואה, וְהֵשִׁיקוּ, יוצפו הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר.
פסוק כה:
וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת, אפצה אתכם על הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה, הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם, מיני הארבה או שלביו השונים שהיו חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם.
פסוק כו:
וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ, וְהִלַּלְתֶּם אֶת־שֵׁם ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר־עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא, וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי עוד לְעוֹלָם. אחרי המכה תבוא תחילתה של גאולה, שתהיה גדולה יותר מכל מה שהיה לפניה.
פסוק כז:
וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי, וַאֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד, וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם.