פסוק א:תקעו שופר בציון והריעו וגומר, ממה שראוי שתתעורר בדברי הנביא הזה שבאו בדבריו שתי פרשיות אלו התחלת שתיהן באופן אחד האחד תקעו שופר בציון והריעו וגומר והשנית תקעו שופר בציון קדשו צום, והיה זה לפי שניבא בהן על שני הגליות והחרבנות חרבן בית ראשון ופקידתו בפרשה הראשונה וחרבן בית שני וגאולתו בפרשה השנית, ואמר בפרשה הא' הזאת תקעו שופר בציון הריעו בהר קדשי לפי שיואל על מלכיות יהודה בפרט היה מנבא ועל ירושלים כולה אמר תקעו שופר בציון להכריז ולהודיע חרבנה, ואמר הריעו בהר קדשי על בית המקדש שיחרב כמ"ש מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו (תהלים כד, ד), וכנגד כל ארץ יהודה אמר ירגזו כל יושבי ארץ, ותהיה התרועה ותקיעת השופר להודיע כי בא יום ה' כי קרוב כלומר, בבוא היובל היו תוקעים בשופר ומכריזים בכל הארץ לפי שהוא הזמן האלקי שישובו בו איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו ישובו וכן יתקעו עתה שופר על יובל החרבן הזה שיצאו איש מאחוזתו ואיש ממשפחתו ילכו בגלות, וכל זה להודיע כי בא יום ה' ופירש שלא אמר כי בא מפני שכבר בא יומו אלא כי קרוב כלומר שהוא קרוב לבוא או להעשות הרי הוא כאלו הוא כבר בא ונעשה, והענין שמפני שאמר למעלה חגרו וספדו הכהנים שיעשו זה לפני בא יום ה' אמר עתה שבבוא היום גם כן יתקעו בשופר וכל זה להודיע שגם בעת הצרה טוב לשוב אל ה'.
פסוק ב:וזכר שאותו יום החרבן שהיה מיעד יהיה יום חשך ואפלה יום ענן וערפל שהוא כולו כנוי לחרבן בית ראשון והצרות שיהיו בו, ועל הדרך הזה אמר איוב (ג, ה) על יום לדתו יגאלהו חושך וצלמות תשכון עליו עננה, ואולי רמז בזה אל היום הנועד לצרותינו שהוא יום ט' באב כי הוא היה יום השם אשר הוא יתברך הבדיל והפריש לנקמות עמו והוא היה חשך ואפלה לדור המדבר שבו נגזרה גזרת המרגלים והוא עצמו יהיה יום ענן וערפל בחרבן בית ראשון, ואומרו כשחר פרוש על ההרים רוצה לומר כאלו לא היה אור בעולם אלא שחרות וקדרות היה פרוש על ההרים כי שחר הוא מלשון שחרות וע"כ נקרא הבקר שחר לפי שיש עדיין שחרות מחשך כי לא יצא האור עדיין על הארץ, ופירש שהיה החשך ההוא רומז לעם רב ועצום אשר הביא נבוכדנצר על ירושלם שהיה רב בכמותו ועצום באיכותו, וכמוהו לא נהיה מן העולם ואחריו לא יוסף עד שני דור ודור רוצה לומר שמעת שנברא העולם לא נתחבר לבוא למלחמה עם רב ועצום כמוהו אמנם אחריו אמר שלא יוסף עד שני דור ודור כי לא שלל הדבר בהחלט לפי שהעמים אשר באו עם טיטוס אחר כך להחריב את ירושלם היו יותר מאותם אשר באו עם נבוכד נאצר ולכן אמר עד שני דור ודור כי חרבן טיטוס היה דורות הרבה אחרי חרבן נבוכד נאצר בכמו ת"ק שנה.
פסוק ג:וזכר מהשחתתה אשר יעשה עם הבבליים בארץ יהודה וירושלם באומרו לפניו אכלה אש ואחריו תלהט להבה כלומר, שאשר היו מהם באים בתחלת מחנהו היו כמו אש שורפת כל הארץ ואשר היו אחריו רוצה לומר באחרית מחנהו עם היות מדרך המלחמות ששם ילכו הנשים והטף והזקנים היותר חלושים שבמחנה שלא יעשו מלחמה הנה באותו המחנה מהבבליים לא היה כן כי הבאים באחרונה היו גם כן כלהבה שתלהט הארץ עד שמפני זה הארץ שהיתה כגן עדן לפניו רוצה לומר שקודם בואם היתה כגן עדן נשארה אחריו מדבר שממה, ואמנם אומרו וגם פליטה לא היתה לו רמז בו לדעתי לענין גדליה בן אחיקם והנשארים אתו אשר השאיר מלך בבל בארץ יהודה שגם אותה פליטה לא היתה לו לפי שלימים מועטים בא ישמעאל בן נתניה והפריצים אשר עמו והרגו והחריבו כל אותה הפליטה בענין שלא נשארו שמה תחת יד נבוכדנצר. וסיפר עוד מגבורת הבבליים באומרו (ד) כמראה סוסים מראהו כלומר שהאנשים היו גבורים וגדולים כסוס המוכן ליום מלחמה, וכבר תיאר הכתוב הסוס בגבורת המלחמה באומרו התתן לסוס גבורה אם תלביש צוארו רעמה (איוב לט, כ), ואמר סוס מוכן ליום מלחמה (משלי כא, לא), וכבר כתבו הקדמונים מהיונים ממספרי דברי הימים מענין האנשים אשר קראו צינטאורו"ס שהיו אומרים שהם היו ממראה מתניהם ולמעלה אנשים וממראה מתניהם ולמטה היו סוסים, והמאמתים מהם כתבו שהיה אמתת הענין הזה שבימים הקדמונים ההם התחילו אנשים לרכוב בסוסים בגבעה אחת והיו רבים בהם לשלול שלל ולבוז בז ושאר בני אדם שהיו בעמק היו בורחים מהם והיו חושבים שהם היו בריות משונות ושאדם והסוס היה כולו גוף אחד אלא שחציו של מעלה היה איש ומחציו ולמטה היה סוס ובא אירקולי"ש הגדול וילחם עמהם והרגם ותפש מהם חיים ואז נודע האמת שהיו אנשים רוכבים על סוסים, ואולי על זה עצמו אמר כאן הנביא כמראה סוסים מראהו וכפרשים כן ירוצון או שהיו פניהם גדולים ואבריהם עצומים כמראה סוסים ושהאנשים הרגליים מהם היו רצים במהירות רב כמו הפרשים הרוכבים על הסוסים.
פסוק ה:וזכר עוד מקולות האנשים ההם שהיו כל כך גדולות וגם עצומות עד שהיו מפחידים בהם בני אדם והוא אמרו כקול מרכבות על ראשי ההרים ירקדון רוצה לומר שהיה קולם כקול המרכבות אשר על ראשי ההרים ירקדון שאותו קול הוא נשמע למרחוק מפני המרכבה ומפני ההרים, והראב"ע כתב הטעם כי המרכבה איננה הולכת על מקום גבוה ואלה על ראשי הרים ירקדון וג"כ כקול להב האש כשאותה להבה אוכלת את הקש שהוא קול גדול כשתבער הלהב בעצים הדקים וכמו שנאמר כקול הסירים תחת הסיר (קהלת ז, ו) כן היה קולם של הבבליים, וזכר עוד שעם הבבליים לא היה כעם שוקט ובוטח שלא נסה ללכת במלחמה אבל כולו היה כעם עצום ערוך מלחמה כלומר שהיה עצום בטבעו והיה מלומד מלחמה מנעוריו.
פסוק ו:ובעבור זה מפניו יחילו עמים שכל האומות והעמים היו יראים ומפחדים מהם וכל פנים קבצו פארור רוצה לומר שחרות וקדרות כד"א ובשלו בפרור (במדבר יא, ח), (ז) והיה זה לפי שהבבליים כגבורים ירוצון וכאנשי מלחמה מלומדים בה כן יעלו החומה, ועם היות שפעמים במלחמה הלוחמיים יעכבו זה את זה לפי שהאחד יקדם לחבירו ולא ישמרו סדר לכן אמר שלא היו הבבליים כך שאיש בדרכיו ילכון ולא יעבטון רוצה לומר לא יעוותון ארחותם, וגם (ח) איש את אחיו לא ידחקון אבל כל גבר במסלתו הולך, ותהיה כ"כ גבורתו שבעד השלח יפולו השלח הוא הסייף וכן מעבור בשלח, יאמר שהמה לא יפרודו מהחרב ולא יברחו ממנו ולכן יפלו בו. ואפשר לפרש ובעד השלח יפולו שהיה מגבורתם בראותם את אויביהם שהיה שלח וחרב בידו יתאמצו לקחתו מידו ופעמים בעד השלח כדי למשכה וללקחה יפלו וימותו ואמר שלא היה זה מפני חמדת החרב כי הם לא יבצעו ולא יחמדו לשלול שלל ולבצוע בצע אבל היה כל זה לגבורתם.
פסוק ט:ואומרו בעיר ישוקו פירש רש"י שהוא לשון השמעת קול כמו כמשק גבים שוקק בו (ישעי' לג, ד), וי"ת לשון נשק מזויינים. ונראה לי לפרש הכתוב כפי כל א' משתי הדעות הישרות האלה אם לפי' דעת רש"י שהיה מספר מגבורתם שבהיותם צרים על העיר יעלו על החומה בזדון רב ויתנו קולם על העיר קול ענות גבורה וז"ש בעיר ישוקו ויזעקו כאשר בחומה ירוצון ויעלו בבתים ובעד החלונות יכנסו כמו הגנבים, ואולי אמר בעיר ישוקו על אנשי העיר שכאשר ישמעו האויבים יתנו קולם בעיר ובחומה ירוצון ג"כ אנשי העיר להשגב בה שלא יכנסו האויבים אבל לא יועיל להם כל זה דבר לפי שהבבליים בבתים יעלו והם הבתים אשר בקיר החומה הם יושבים ובעד החלונים אשר על החומה שהם מקומות צרים יבאו כגנב רוצה לומר כמו שיבא ויכנס גנב א' בחלון אחד כן יבא הגוי הגדול הזה. אמנם לדעת יונתן יאמר הכתוב ששאר האויבים אחרי שיכנסו לעיר יטו לאכול ולשתות ולנאוף הנשים אבל אלו לא יהיו שבעיר ישוקו ויזדיינו להלחם יותר בחזקה ובראשונה בחומה ירוצון לשלח את הלוחמים משם ולהשגב בה אחר כך בבתים יעלו ואף שבעלי הבתים יסגרו דלתותיהם הלא אלה בעד החלונים יבואו כגנב. וגם מהכתובים האלה יתבאר אמתת מה שפירשתי שעל עם הבבליים ניבא הנביא הנבואה הזאת לא על הארבה ולכן אמר איש את אחיו לא ידחקון גבר במסלתו ואיך יקרא את הארבה גבר, גם אומרו ולא יבצעו ששבחם שלא היו פונים אל החמדה כי אם אל הגבורה כי בצע כסף לא לקחו וכן פירשו רש"י לא יקבלו ממון ואיך יאמר זה על הארבה, עד שמפני זה הוצרך הראב"ע לפרש יבצעו כמו יפצעו מלשון פצע תחת פצע (שמות כא, כה), ואין לנו צורך לדבר מזה.
פסוק ט:ואחר שזכר הנביא מגבורת עם בבל אמר, (י) לפניו רגזה ארץ כלומר שבעבור זה רעשו יושבי ארץ ישראל מפניהם, ולרוב הצרה אמר רעשו שמים שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נוגהם שהוא כולו משל לצרות בני יהודה על דרך מה שאמר שלמה במקרי הזקן עד אשר לא תחשך השמש (קהלת יב, ב). ויתכן אצלי שמאמר רעשו שמים וגומר הוא כפשוטו שגם הכחות העליונים השמים שמים לה' והשפעתם חייבו רעה על ישראל וזהו אומרו קדרו וכוכבים אספו נגהם שכולם אספו עליהם רעות מפני שבאו ישראל להסתר פני השם. ואמר הנביא שהצרה הזאת מביאת הבבליים להחריב את ארץ יהודה וירושלם כבר ייעד הקדוש ברוך הוא אותה קודם בואה לעמו והתרה בהם כדי שישובו בתשובה והוא אומרו (יא) וה' נתן קולו לפני חילו שקרא את הבבלים חיל השם ומחנהו ועושה דברו לפי שהיו שלוחי ההשגחה לנקמת השם כמו שקרא בעבור זה למלך בבל נבוכדנצר עבדי, והודיע ה' ע"י נביאיו כי רב מאד מחנהו ר"ל שהיה רב מאד עם בבל כמו שאמר על ידי ישעיהו (ה, כז) ונשא נס לגוים מרחוק ושרק לו מקצה הארץ והנה מהרה קל יבא אין עיף ואין כושל בו וגו' אשר חציו שנונים וגו' שאגה לו כלביא וגו' וסוף דבריו ונבט לארץ והנה חשך צר ואור חשך בעריפיה, ומסכים לזה אמר הנביא כאן שה' נתן קולו ונבואתו לפני בוא חילו והודיע ע"י נביאיו כי רב מאד מחנהו של בבל בכמותו ובאיכותו כי עצום הוא ושהיה עושה דברו ר"ל שליחותו כי גדול יום ה' אשר בו ינקום נקמתו וגדול יום צרה ותוכחה יום ט' באב בבוא כשואה פחדו כי הוא נורא מאד ומי יכילנו ויסבלהו.
פסוק יב:ואמנם אומרו עוד וגם עתה נאם ה' שובו עדי והפסוקים הנמשכים אחריו הם לדעתי רמז לפקידת בית שני, והוא אומרו וגם עתה ר"ל אעפ"י שלא שבתם קודם בואו עד עתה אחרי החרבן והגלות אומר השם שובו עדי כלומר שתעשו תשובה שלימה בלב ובענוי הבשר בצום ובכי ומספד, ושיקרעו סגור לבם וטפשותם (יג) והוא אמרו וקרעו לבבכם ואל בגדיכם שיעשו התשובה מבפנים לא מבחוץ בבגדים כי חנון ורחום הוא וינחם על הרעה ויפקוד אותם וישיב שבותם, ובפסיקתא אמר ריב"ל אם קרעתם לבבכם בתשובה אין אתם קורעים בגדיכם על בניכם ועל בנותיכם.
פסוק יד:ולפי שיציאתם מבבל בימי זרע נבוכדנצר היה בעיניהם דבר נמנע לכן אמר הנביא מי יודע ישוב ונחם כלומר מי יודע דרכי ה' כי הרבה פתחים למקום די לך שתדע שישוב ה' ונחם על הרעה בהשיבו את עמו לירושלם, או יאמר מי יודע דרכי התשובה ישובו ונחם השם יתברך והשאיר אחריו ברכה בארץ באופן שתשוב העבודה לביתו ומנחה ונסך לה' אלקיכם, ומאשר אמר והשאיר אחריו ברכה גילה שלא ישובו שמה כל הגולים בפקידת בית שני כי אם שארית מה מעט מהרבה שתהיה ברכה בארץ, ומאשר אמר מנחה ונסך לה' אלקיכם גילה שלא תשוב הנבואה בבית שני ולא אורים ותומים ולא ארון ושכינה ושאר הדברים שחסרו שם אבל בלבד תשוב עבודת הקרבנות כמו שנאמר בכלל מנחה ונסך לה' אלקיכם. הנה התבאר שבפרשה הזאת יעד הנביא על חרבן בית ראשון על ידי הבבליים ושיעד גם כן על פקידת בבל:
פסוק טו:תקעו שופר בציון קדשו צום. וגו' בפרשה הזאת גילה הנביא שעוד יבא על יהודה וירושלם חרבן אחר, ועליו אמר שנית תקעו שופר בציון כי תקיעת השופר היא להזהיר העם על ביאת האויבים וכמו שאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו (עמוס ג, ו) אם תהיה רעה בעיר ואמר שיקדשו צום ויקראו עצרה וענין העצרה היא מה שזכר מיד (טז) אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים ואפילו יונקי שדים יתקבצו שמה וכדי שיהיה האבל כולל אפילו החתן יצא מחדרו וכלה מחופתה כי כולם יתענו וכולם יהיו באסיפה ויבכו היונקי שדים לרעבונם והגדולים יכנע לבבם לבכייתם ואפילו החתן שמוטל עליו לשמח את אשתו אשר לקח הוא וכלתו יבכו ויתענו, אמנם בירושלמי דתעניות דרשו יצא חתן מחדרו זה הנשיא וכלה מחופתה זה אב בית דין דבר אחר יצא חתן מחדרו זה ארון וכלה מחופתה זו ספר תורה, (יז) וגם הכהנים הנגשים אל השם בין האולם ולמזבח יבכו ויאמרו חוסה השם על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה למשול בם גוים, ואי אפשר לנו לפרש אל תתן נחלתך לחרפה למשול בם גוים כי אם על הגלות הארוך הזה אשר אנחנו בו לחרפה בידי אדום, ולפי שנתפזרנו בעמים רבים בזה הגלות לכן אמר למה יאמרו בעמים איה אלקיהם, והיטיב לומר הרב רבי אברהם בן עזרא שאין נכון לבכות בהיכל השם ומפני זה אחשוב אני שהבכיה הזאת בגלות היתה שבכו העם והתאבלו בגלותם כל כך מהשנים ובכו הזקנים כי נאסף כבודם והעוללים שפורש אין להם ויבכו הכהנים על כי נכרת מבית השם מנחה וזבח ותמיד בגלותם יאמרו בתפלותיהם חוסה השם על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה למשל בם גוים בגלותם למה יאמרו בעמים איה אלקיהם כמו שאמר בשירת האזינו (דברים לב, לז) ואמר אי אלהימו צור חסיו בו.
פסוק יח:ומפני שהגאולה העתידה סבתה תהיה שיחוש ה' על חלול כבודו כמו שאמר יחזקאל (לו, כג) לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים, לכן אמר הנביא ענין הגלות השני בקיצור דברים הביא אחריו זכרון הגאולה העת ד' ועל זה אמר ויקרא ה' לארצו ויחמול על עמו רוצה לומר שיקנא לארצו אשר היה בידי אדונים קשים והיא גם כן מקוללת ונגרעת מתבואותיה מעת שגלו ישראל מעליה, וכן יחמול על עמו היושב כעבד בין העמים, ואמר ויקנא ויען בלשון עבר עם היותו לעתיד לפי שהדברים הנגזרים היו לפני הנביאים כל כך ודאים כאלו כבר עברו. וזהו, (יט) ויען ה' ויאמר לעמו הנני שולח לכם את הדגן וגומר כי מפני שעשה ייעוד החרבן בענין הארבה שאכל את כל הארץ והגפן הובישה והתאנה אומללה עשה הגאולה גם כן במשל הברכה והשובע מצורף למה שיורה עליו הנגלה שתתברך הארץ בתבואותיה ופירותיה במקום שעד עתה בזמן הגלות היתה מקוללת, וכנגד העם אמר ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים כי בהיותם נגאלים ויוצאים מגלותם לא יהיו עוד לחרפה בתוכם, (כ) ואמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם ושם כולל הוא צפוני לאשור שהגלה עשרת השבטים והוא צפוני לארץ ישראל והוא גם כן כולל את בבל שהחריב בית ראשון וצפוני הוא כמ"ש (ירמי' א, יד) מצפון תפתח הרעה, וכלל גם כן בצפוני מלכות רומי שהיא גם כן צפונית לארץ ישראל אך אשור ובבל הם צפוניים מזרחיים ורומי ובני אדום צפוניים מערביים, וחזר לתת משפטים בכל אחד מהם בפני עצמו וכנגד אשור ובבל אמר ארחיק מעליכם לפי שכאשר ישובו השבטים על אדמת ישראל הנה יתרחקו מאותו גבול, וכנגד רומי אמר והדחתיו אל ארץ ציה ושממה כי כן ניבא ישעיהו (לד, יג) על שוממות רומי ועלתה ארמנותיה סירים קמוש וחוח במבצריה וגומר, ואמר עוד על הצפוני המזרחי ההוא את פניו אל הים הקדמוני כי להיותו מזרח כינה אותו בשם פנים וקראו קדמוני מלשון קדם, ועל הצפוני המערבי שאמר וסופו אל הים האחרון כי הסוף הוא המערב והוא האחרון בתנועה היומית, וכנגד הצפוני המזרחי אמר ועלה באשו, וכנגד המערבי אמר ותעל צחנתו כי הגדיל לעשות.
פסוק יח:וענין זה כולו כי מפני שהמשיל את האויבים בארבה המשיך בו משלו ולכן אמר שירחיק מעליהם אויביהם ויוליכם אל ארץ ציה ושממה ויחסם אל הימים כפי ארצותיהם, ולפי שבאחרית הימים תהיה נקמת השם בהם לכן אמר על המזרחיים ועלה באשו ועל רומי המערבית אמר ותעל צחנתו כי היא הבאשה המופלגת רומז בזה אל חורבנם, ונתן הסבה בזה באמרו כי הגדיל לעשות לפי שרומי הגדיל לעשות כנגד ישראל יותר מהמזרחיים. ומה יפו דברי רש"י שכתב על הצפוני העם הבא מצפון מלכי אשור, ורבותינו שפירשו זה יצר הרע שצפון בלבו של אדם דרשו שני הימים האלה במקדש ראשון ומקדש שני כלומר המחריבים אותם, הנה הרב עם היות שפירש כללות הפרשה על הארבה הציץ באמתת הענין כפי מה שפירשתי, (כא) ולכן אמר הנביא כנגד ארץ ישראל אל תראי אדמה גילי ושמחי כלומר אל תראי עוד מן העמים כי הנה יגדיל השם לעשות עוד כנגדם ויגדיל לעשות בגאולתך ולכן אל תיראי מאורך גלותך ומשיקרך בו כלייה, (כב) וגם על האומות שהם נכנעות לארבע המלכיות יראות ופוחדות מהם תמיד אמר אל תיראו בהמות שדי כי דשאו נאות מדבר רוצה לומר שלא יעלה עוד ארבה על הארץ שהוא האויב המולך בכפה וכובש כל הארצות ויהיה העולם בשלום ולא ישאו גוי אל גוי חרב (ישעי' ב, ד) וגומר, (כג) ואמנם אתם בני ציון בפרט יותר מכל שאר האומות גילו ושמחו בה' אלקיכם כי בו תהיה השמחה שלמה בזמן גאולתכם כי הוא יתן לכם את המורה לצדקה והוא מלך המשיח שיורה את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון וכן ת"י ארי אתיב לכון ית מלכוון לזכות, ועוד שיתברכו תבואות הארץ כאשר היו בימי קדם וזהו ויורד לכם גשם יורה ומלקוש בראשון רוצה לומר כבראשונה קודם הגליות, (כד) ואז ימלא הגרנות בר וכן ישיקו היקבים רוצה לומר ירימו ויציפו היקבים תירוש ויצהר, (כה) ושלמתי לכם את השנים אשר אכל וגומר רוצה לומר שאחר הגאולה יהיה על אדמתם כשנים אשר היו בגלות וכמו שנאמר שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה, (תהלים צ, טו) והוא אחד מן הדעות שנאמרו בפרק חלק כמה יהיו ימות המשיח עד תחיית המתים, והנה זכר ד' המלכיות אשר זכר למעלה במשל הארבה והילק והחסיל והגזם וקראם חילי הגדול אשר שלחתי בכם כי הם היו חיל השם ושלוחי השגחתו להעניש את ישראל על ידיהם כמו שנזכר, (כו) ואכלתם אז אכול ושבוע והללתם את שם השם אלקיכם ולא כמו שהיה בהיותכם בגלות שהייתם רעבים ללחם ולא הייתם יכולים לעבוד את השם אבל אז תהללו את שם ה' אשר עשה עמכם להפליא בגאולתכם ותשעותכם ואל תיראו ואל תפחדו שתגלו גלות אחר כי לא יבשו עמי לעולם עוד.
פסוק כז:ואמנם אומרו פעם שנית וידעתם כי בקרב ישראל אני וגומר ולא יבשו עמי לעולם אינו כפל דברים אבל הוא נתינת הסבה למה לא יבשו עוד לעולם, ואמר שהוא לפי שתמיד תהיו יודעים ומאמינים כי בקרב ישראל אני שהיא אמונת פנת ההשגחה ותדעו גם כן שאני השם אלקיכם ואין עוד ועם זה לא יהיה מקום לשום ע"ז ביניכם, ומזה ימשך לכם מה שזכרתי למעלה שלא יבשו לעולם כי בהיותכם מחזיקים אז כראוי באמונתכם לא תבשו ולא תכלמו עד עולמי עד. ומפני שכל זה ייעד הנביא על הגאולה העתידה עם היות שבאו בדבריו דברים בלשון עבר שהם לעתיד כי כן דרך הנבואות לכן אמר אחריו והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וגומר, שהפרשה ההיא כל המפרשים האמתיים הסכימו כאן ערעור שהיא על הגאולה העתידה וכמו שיתבאר בפירושו, ואם היו הפרשיות הקודמות מדברות בארבה מבלי זכרון גלות יקשה מאד פרשת והיה אחרי כן שניבא הנביא על הגאולה העתידה כי איך ינשא על הגאולה מבלי שינבא על הגלות, אלא שהדבר כולו הוא כמו שפירשתי שעל הגליות ניבא ואחר כך על הגאולה, האמנם ישאר לדעת אם היו מיני הארבה אשר זכר רומזים על ארבע המלכיות למה אם כן לא זכרם כאן כסדרן כמו שזכרם בראשונה בתחלת הנבואה גזם וארבה ילק וחסיל ונזכר כאן הארבה הרומז לפרס והילק הרומז ליון והחסיל הרומז לרומי כסדר אבל הגזם הרומז לבבל זכר באחרונה והיה ראוי לזוכרו ראשון, והיה הענין בזה לפי שפרס ויון הם אשר הרעו מעט לישראל אמנם החסיל והגזם שהם רומי ובבל שנכללו בהם כולם לפי שכל אומות העולם היום הזה הם אם מבני ישמעאל ואם מבני אדום כפי אמונותיהם הם היו המחריבים ראשונה ושנית, ולפי שהגלות הראשון כמו שזכרתי למעלה הוא אשר כלנו ואשר דמה לנו לכן נזכר החסיל אחרי יון כפי סדר הזמנים, וזכר הגזם בבל באחרונה לפי שזה האחרון עצמו נבוכד נצר מלך בבל כי הוא היה ראש מגלינו ומחריבנו והוא היה ראש אמונת ישמעאל כי בבבל נתיסדה האמונה ההיא, גם כי שני אלה רוצה לומר אדום וישמעאל הם אשר משלו רוב זמן הגלות על הארץ הנבחרת ועל כן נתחברו בדברי הנביא פה ונזכר הגזם הרומז לבבל באחרונה לפי שאף על פי שהוא התחיל בכיבוש ירושלם הנה היא בידה היום הזה, וכתוב בפרקי ר' אליעזר בסוף פרק כ"ט שבני ישמעאל עליהם בית דוד יצמח, וכמו שבארתי זה בחלק הא' ממאמר ישועות משיחו אשר עשיתי:
