פסוק א:דבר ה׳. ר״ל זהו דבר ה׳ וגו׳:
פסוק א:פתואל. ארז״ל זה שמואל הנביא שפיתה לאל בתפילתו:
פסוק ב:שמעו זאת. מה שאני שואל ממכם:
פסוק ב:ההיתה. בה״א השאלה כאלו ישאלום האם היתה זאת וגו׳ והוא האמור בענין יתר הגזם וגו׳:
פסוק ג:עליה. בעבור הגזרה זאת לרוב התמהון שבה ספרו לבניכם:
פסוק ג:לדור אחר. לבני הדור שיעמדו אחריהם:
פסוק ד:יתר הגזם. וזהו הגזרה שהנה מה שהותיר הגזם ולא אכל בא הארבה ואכלו:
פסוק ה:הקיצו שכורים. אתם הרגילין ביין התעוררו מן השינה ובכו:
פסוק ה:על עסיס. בעבור העסיס אשר נכרת מפיכם כי הארבה אכל הגפנים ומעתה לא תמצאו היין:
פסוק ו:כי גוי. על הארבה יאמר בלשון שאלה וכן שפנים עם לא עצום (משלי ל׳:כ״ו):
פסוק ו:שניו שני אריה. אמר דרך גוזמא והפלגה והוא ענין מליצה:
פסוק ז:שם גפני. אכל הגפנים ועשאם שממה והתאנים שם למארה וקללה:
פסוק ז:חשף חשפה. קלף קליפתה ונעשו הענפים לבנים כדרך אילן הנקלף:
פסוק ח:אלי. עשי קינה כמו בתולה הנשאת לאיש ומת שחוגרת שק ומקוננת על הבעל הנשאת לו בנעוריה כי האהבה קשורה ביותר עם הבעל שנשאה בימי נעוריה כשהיתה עדיין בתולה:
פסוק ט:הכרת וגו׳. כי לא מצאו סולת למנחות ויין לנסכים כי הארבה אכל הכל:
פסוק ט:אבלו הכהנים. על כי אין מביא מנחה ונסכים:
פסוק י:שדד שדה. נעשק השדה כי הארבה עשק תבואתה:
פסוק י:הוביש. נתייבש היין ר״ל לא ימצא עוד יין:
פסוק יא:הובישו אכרים. על כי עבודתם בשדה היה לריק:
פסוק יא:כורמים. עושי עבודת הכרמים:
פסוק יא:על חטה וגו׳. על העדר חטה ושעורה מוסב על הובישו אכרים:
פסוק יא:כי אבד. ר״ל אין מה לקצור:
פסוק יב:הובישה. ר״ל לא ימצא עוד:
פסוק יב:יבשו. ר״ל אין בהם פרי:
פסוק יב:כי הוביש ששון. ר״ל כל זה היה בהשגחה כי בגמול פסק ה׳ שמחה מבני אדם ולכן חסרו כל אלה:
פסוק יג:חגרו. ר״ל חגרו שקים וקצר בדבר המובן:
פסוק יג:כי נמנע. על כי הארבה אכל הכל:
פסוק יד:קדשו צום. הזמינו יום צום ר״ל הכריזו ברבים להתענות ביום קבוע:
פסוק יד:קראו עצרה. הכריזו להתאסף בבית ה׳:
פסוק יד:כל יושבי הארץ. ר״ל של כל יושבי הארץ:
פסוק יד:בית ה׳. אל בית ה׳:
פסוק טו:אהה ליום. אוי על היום ההוא כי קרוב הוא לבוא בו פורענות מה׳:
פסוק טו:כשוד. כמו בזת שודדים יבוא מאל שדי ר״ל הארבה הבא בדבר ה׳ יעשוק כמו בני אדם שודדים:
פסוק טז:הלא נגד עינינו. רואים אנו שהארבה מכלה הכל:
פסוק טז:מבית אלהינו. מלת נכרת מוסב למעלה ולמטה לומר נכרת ונפסק מבית ה׳ שמחה וגיל ועל שמחת השיר יאמר כי הואיל ואין יין לנסך על מה יאמרו הלוים בשיר:
פסוק יז:עבשו פרודות. כלי היין נתעפשו תחת מגופותיהן כי מחסרון היין לא נשתמשו בהם ולא פתחו המגופו׳ להכניס האויר ולכן נתעפשו:
פסוק יז:נשמו אוצרות. המקומות שאוצרי׳ שם התבואה נעשו שוממין:
פסוק יז:נהרסו ממגורות. מקצת מן המגורות נהרסו כי נתייבש הדגן ונפסק ומה להם אל המגורות:
פסוק יח:מה נאנחה. מה מאד תאנח הבהמה ועדרי הבקר המה נבוכים ומבולבלים כי אין להם מרעה כי הארבה אכל גם המרעה:
פסוק יח:נאשמו. נעשו שממה וחורבן:
פסוק יט:אליך ה׳ אקרא. מאמר הנביא להתפלל לה׳ להושיע לעמו:
פסוק יט:כי אש אכלה וגו׳. כאלו אכלה האש אהלי הרועים שבמדבר כי הואיל ואין מרעה לצאן למה יאהל במדבר:
פסוק יט:ולהבה להטה. הארבה אכל עלי עצי השדה כאלו להטה להבת אש:
פסוק כ:בהמות שדה. ר״ל חית השדה שאינם ניזונים מן המרעה כי יטרפו טרף עכ״ז גם הם יצעקו על כי נתייבשו אפיקי מים כי היה אז גם עצירת הגשמים ופסקו הנהרות למשוך מימיהם:
פסוק כ:ואש אכלה וגו׳. ר״ל לא נמצא במדבר אהלי הרועים על כן אין מרעה ולא ימצאו אח״כ לטרוף טרף כי לא יבואו שמה הצאן:
