פסוק א:הנבואה הראשונה מספר יואל, תחלתה דבר ה' אשר היה אל יואל וגומר עד והיה ביום ההוא אשפוך את רוחי ויש בה ארבע פרשיות. האחד, דבר ה' אשר היה אל יואל. השנית, חגרו וספדו הכהנים. השלישית, תקעו שופר בציון והריעו. הרביעית, תקעו שופר בציון קדשו צום, וראיתי לשאול בה ששת השאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה מה היה ענין הנבואה הזאת האם היתה על התבואה שאכל הארבה כמו שיראה מפשט הכתובים והסכימו עליו המפרשים, הנה יקשה מאד איך יעשה הנביא על זה קינה כ"כ עצומה וכמה פעמים ראינו שתאבד תבואת כל השנה לסבה מן הסבות רעב כי יהיה שדפון וירקון על הארץ אף כי התורה העידה במכת הארבה שבא על מצרים לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן (שמות י, יד), והוא א"כ סותר למ"ש יואל כמוהו לא נהיה מן העולם ואחריו לא יוסף עד שני דור ודור, ואין לנו שנאמר שזה שהעידה התורה היה במצרים בלבד כי הנה עדות התורה הוא החלטי כללי והנה בברד אמר אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים (שם ט, כד), ולא אמר כן בארבה כ"א בהחלט לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן:
פסוק א:השאלה השנית אם היתה קינת הנבואה הזאת על אבידת התבואה למה אמר שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה והיה לו לומר הגפן והתאנה מבלי שייחסהו אליו יתברך כמו שאמר שודד שדה אבלה אדמה ואמר כי אבד קציר שדה ולמה אם כן יחס הגפן והתאנה לו בייחוד:
פסוק א:השאלה השלישית למה יחד הנביא עיקר היללה הזאת לכהנים באומרו אבלו הכהנים משרתי ה' ואמר חגרו וספדו הכהנים הלילו משרתי מזבח ואמר בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים, כי הנה אף שיהיה רעב בארץ לא היה אפשר שיחדל מבית השם מנחה ונסך כ"ש שכבר העידו דברי הנבואות שלא בוטל התמיד ועבודת המקדש כ"א בזמן החרבן ובהיות ירושלם במצור ובמצוק וכמ"ש בדניאל (טו, כז) וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה, ואם היה שבימי יואל היה רעב באותם שבע שנים שאמר אלישע כי קרא ה' לרעב ושהיה זה בימי יהורם בן אחאב ושארבע שנים מהם היו מיני הארבה כדברי המפרשים עד שנשבת זבח ומנחה יותר קשה היה זה ממה שנאמר בדניאל:
פסוק א:השאלה הרביעית אם היה הרעב והארבה כ"כ עצום בין שיהיה בימי יהורם בן אחאב ובימי אלישע או שיהיה בימי מנשה שאז אמרו בסדר עולם שניבא יואל נחום וחבקוק, הנה יקשה מאד איך לא נזכר דבר מזה בספר מלכים כי בהיות הדבר כל כך מופלג איך ירמיהו לא יספרהו אחרי שסיפר דברים אחרים שאינם עצומים כ"כ ואף בדברי הימים שנזכרו הדברים יותר בארוכה לא סיפר דבר מזה והוא מתמיה מאד:
פסוק א:השאלה החמישית אם היה רעב הארבה הזה מתמיד ד' שנים או ז' שנים כמו שאמרו ויורה עליו מ"ש ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה, איך אם כן קראו הנביא יום השם באומרו כי בא יום השם כי קרוב יום חשך ואפלה יום ענן וערפל ואמר כי גדול יום ה' ונורא מאד שיראה מזה שיום אחד בלבד עלה הארבה לא עוד:
פסוק א:השאלה הששית כי אם היה כל הצער הזה על הארבה שעלה ואכל את כל עשב הארץ כמו שיראה מהכתובים, למה זה אמר גם בהמות שדה תערוג אליך כי יבשו אפיקי מים ואש אכלה נאות מדבר ונאמר גם כן אחר כך ובני ציון גילו ושמחו בה' אלקיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם יורה ומלקוש בראשון כי זה מוכיח שהרעב ההוא היה להעדר הגשמים ולא היה אם כן בסבת הארבה כפשט הכתובים. והנה בפי' הפסוקים יותרו השאלות כולם:
פסוק א:הכוונה הכוללת בנבואה הזאת כפי המפרשים היא שבימי יורם בן אחאב ניבא הנביא שיהיה רעב בארץ כמ"ש הכתוב (מלכים ב ח, א) ואלישע דבר אל האשה אשר החיה את בנה לאמר קומי ולכי את וביתך וגורי באשר תגורי כי קרא השם לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים, ואמרו שהד' שנים ההם היו ימי ארבה והשלש שנים אחרות היו הגשמים נעצרים, ולכן דיבר הנביא בנבואה הזאת מהארבה ומהעצר הגשמים וכן הוא דעת רז"ל בפ"ק דתענית, ולפי דעתי לא באה הנבואה הזאת לבאר ולהתרעם ולקונן הרעב ולא הארבה אשר היה ביהודה ובירושלם ולא יעלה על הדעת שיעשה עליו הנביא קינות כ"כ מופלגות בהיות שבספר מלכים סופר הרעב הזה כ"כ בקלות ולא נתבארה שם סבתו אם היה מהארבה או מעצירת המטר או משניהם, ומה שאז"ל בזה דרך דרש הוא, ואני לישב הפסוקים על פשוטם כפי אמתתם באתי.
פסוק א:אבל אמתת הדבר הזה כך הוא אצלי, שהנביא הזה היה ממשל משלים והוא בא להתנבאות על ממשלת ארבע המלכיות בבל ופרס ויון ורומי ולפי שכולם הרעו לישראל ומשלו בירושלם לכן עשה הקינה על הרעה אשר אותן המלכיות ראה שיהיו עושים בארץ השם וביתו כי הנה נבוכד נצר מלך בבל החריבו ראשונה, ועם היות שפרס לא החריב את בית המקדש הנה צוה על ביטול בנינו בבית שני ואחרי חרבנו הרעו לישראל בהיותם גולים בתוכם בכמה שמדות וכמו שאמר בפרק קמא דיומא (י, א) אינהו נמי סתרי בי כנשתא, ואמנם בני יון מבואר נגלה כמה רעות עשו בישראל ופרצו פרצות בבית המקדש ורומי הוא אשר כלנו ואשר דמה לנו, ועם היות שנביאים אחרים ניבאו על זה אין סגנון א' עולה לכמה נביאים כי כל אחד מהם היה מנבא כפי סגנונו וכן הנביא יואל ניבא על ממשלת ד' מלכיות והמשילם בארבה כי זה היה הארבה אשר עלה על ארץ יהודה שעליו עשה יואל תרעומתו וקינתו הגדולה הזאת לא רעב ללחם ולא צמא למים, ולכן זכר ד' מינים גזם ארבה ילק חסיל לרמוז לאותם ארבע המלכיות ואין אם כן סתירה למה שאמר כאן הנביא ממה שהעידה תורה במכת הארבה כי שם כיון אל הארבה בעצמו וכאן אל ממשלת האומות וחרבן ישראל שלא היה בגוים כמוהו וכנגד ישראל אמר שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה שהוא רמז לישראל כמ"ש (תהלים פ, ט) גפן ממצרים תסיע, וכן נקראת האומה תאנה כמ"ש (הושע ט, י) כבכורה בתאנה בראשיתה, ומפני חרבן ב"ה על ידי המלכיות בשתי הפעמים אמר חגרו וספדו הכהנים ואמר כי בהסרת מנחה ונסך מבית השם אבלו הכהנים כמו שאמר ירמיהו בקינותיו (איכה א, ד) כהניה נאנחים, והחרבנות האלה ורעות המלכיות ההם מהם אשר נזכרו בספר מלכים רוצה לומר מה שהיה בחרבן בית ראשון ובספר יוסף בן גוריון וגם בנבואות דניאל נזכר מה שהיה אחר כך אם לא ששם נזכרו בביאור וכאן זכרם יואל בדרך המשל.
פסוק א:והנה זכר החרבנות ראשונה כולל מתחילת הספר עד תקעו שופר בציון והריעו ואח"כ על חרבן בית ראשון וגלות יהודה וירושלים בפעם הראשונה אמר כי בא יום השם יום חשך ואפלה יום ענן וערפל בפ' תקעו שופר בציון והריעו וגו' ועל האויבים העוברים על ירושלם אמר עם רב ועצום כמוהו לא נהיה מן העולם כמראה סוסים מראהו וגומר כעם עצום ערוך מלחמה וגומר כגבורים ירוצון, ושאר הפסוקים כולם שלא אמרם הנביא על הארבה חלילה לי מלהאמין בזה כי אם על אויבי ה' שהחריבו את ביתו והגלו את עמו, ועל פקידתם בבית שני אמר וגם עתה נאם ה' שובו עדי וגו' ועל חרבן בית שני אמר תקעו שופר בציון קדשו צום, ועל הגאולה העתידה אמר ויקנא ה' לארצו וגו' ושאר הפסוקים כמו שיתבאר כ"ז בפירושם. והיתה א"כ הנבואה הזאת בפרשיותיה בכלל ופרטית וכבר זכרו חכמי הנוצרים שיואל לא ניבא כ"כ על מלכות יהודה וירושלם ושבאמרו שם ישראל כיון על יהודה תמיד אבל לא עמדו על אמתת הנבואה וענינה והותרו עם זה השאלות כולן:
פסוק א:דבר ה' אשר היה אל יואל וגו', יש מחז"ל שאמרו שיואל זה היה יואל בן שמואל הנביא ואין לנו דרך לדעת אמתת זה, אבל רחוק הוא אם לפי שיואל זה היה בן פתואל ופתואל אינו שמואל, גם שהכתוב גינה את בני שמואל במעשיהם ואם הנביא הזה אחד מהם לא היו אומרים לשמואל זקני דורו ובניך לא הלכו בדרכיך ולא יאמר הכתוב על שני בני שמואל ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט בהיות יואל אחד מהם, האמנם בשוחר טוב אחז"ל שבני שמואל עשו תשובה סוף דבר לא ביאר הכתוב ואנחנו לא נדע יואל הנביא מאיזה שבט היה ובאיזה דור היה אבל ידענו שהיה אביו נכבד ולכן יחסו אליו באמרו בן פתואל, וגם כפי דרך חז"ל היה בן נביא לפי שאמרו שכל נביא שיוחס לאביו הוא נביא בן נביא וידענו ג"כ שלא נביא על מלכות ישראל כלל כי אם על יהודה וירושלם, וכבר זכרתי בהקדמה שהוא ניבא בזמן הושע וקודם לעמוס, (ב) ולפי שרצה להנבא על החרבן שיעשו האויבים בבית ה' המלכיות אשר יעלו על ארצו וימשלו בה כמו שיעלה הארבה ויאכל את כל עשב הארץ לכן אמר שמעו זאת הזקנים לפי שהם לאורך ימיהם ראו יותר כמ"ש שאל אביך ויגדך זקניך וגו' ושאל אותם ההיתה זאת בימיכם או בימי אבותיכם (ג) וצוה אותם שיספרו זה לבניהם וכן דור אחר דור באופן שהנבואה הזאת לא תשכח מפי זרעו לפי שהטיב לראות העתיד לבוא בממשלת המלכיות הארבע על ארץ ה', ומלת זאת ומלת עליה על הנבואה הזאת אמרם.
פסוק ד:וביאר הענין באמרו יתר הגזם אכל הארבה וגו', וחשבו המפרשים הנבואה הזאת על הארבה כפשוטו שלפי שזכר כאן ארבעה בזה אח"ז היו ד' שנים שבראשונה בא הגזם ומה שנשאר ממנה אכל הארבה בשנית וכן בשאר, וכפי מה שפירשתי אמר הגזם על מלך בבל שהגלה את ישראל וירושלם והחריב את בית ה' והנשאר ממנו ששבו לבית שני אכל הארבה שהעביד' פרס ומה טוב אומרו על מלכות בבל גזם כי גדולתה ורשעתה היתה גוזמא רבא, או הוא מגזרת גוזזים כי כן נבוכדנצר היה גוזז כל האומות, אמנם פרס קראו ארבה מפני רבויו כי היו שני מלכיות חיל פרס ומדי אבל לא היה גוזז, ומה שנשאר ממנו אמר שאכל הילק והוא יון שילוק בלשונו ככל' ומה שנשאר ממנו בבית שני אכל החסיל שהוא כפי התרגום כורת והוא רמז לרומי שהגלתה את יהודה והחרימה בית שני והחרימה כל חמדת ישראל.
פסוק ה:ולפי שבני יהודה לא היו רואים ולא נותנים לב אל העתיד עליהם לכן אמר הנביא כנגדם הקיצו שכורים ובכו כלומר, אתם השכורים בהבלי העולם ובתענוגי המאכל והמשתה כל היום ואת פעל ה' לא הביטו הקיצו משכרותיכם ובכו והילילו על חרבן ארצכם כי אותו יין ועסיס מתענוגי תנובות הארץ שהייתם אוכלים ושותים עתה נכרת מפיכם בבוא האויב על הארץ להחריבה, וזהו:
פסוק ו:כי גוי עלה על ארצי עצום ר"ל בכחו, ואין מספר ברבויו שניו שני אריה ומתלעות לביא לו שהוא כולו רמז לכחו ועצמו, ולא אמר הנביא זה באמת על הארבה כי איך יקראהו גוי וקהל גוים אבל אמרו על האויבים שעלו על הארץ להשחיתה. ולפי שהגלו ישראל ממנה שנקראת גפן ה' לכן אמר על האומה, (ז) שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה כלומר, לזעם וקצף ומארה, חשוף חשפה והשליך כלומר, שגלה על חטאתיה והשליך משמים ארץ תפארת ישראל, והענין שלפי שתיאר האומה בשם גפן ותאנה זכר חורבנה באותו משל באומרו חשוף חשפה והשליך כאלו הסיר הקליפה מהגפן, וכן הלבינו שרגיה כי בהפסד לחות הגפן נשארו השריגים יבשים כשלג ילבינו. ולכן, (ח) אלי כבתולה חגורת שק כלומר, הלילי את כנסת ישראל שהיית כבתולה שלא משל עליך עם וחגרי שק על בעל נעוריך הוא האל יתברך שסלק שכינתו מעליך.
פסוק ט:ואחרי שזכר חרבן הארץ וגלות ישראל דיבר כנגד חרבן הבית ועליו אמר אבלו הכהנים משרתי השם לפי שהאויב השחית את הארץ הגלה את העם החריבה בית ה', והנה הרד"ק הוקשה אצלו איך יקראו הנביא את הארבה בשם גוי והשיב אל לבו כי כן כתוב הנמלים עם לא עז (משלי ל, כה), להוכיח שגוי ועם יאמר על הב"ח הקטנים האלה וגם בזה נטו אשוריו מני דרך כי כפי האמת לא יאמר על היתושים ועל הארבה שם גוי ולא שם עם ומ"ש ד' הם קטני ארץ הנמלים עם לא עז חז"ל דרשוהו במדרש משלי (ל, י) על ד' מלכיות אמרו הנמלים עם לא עז אלו בבל שנאמר הן ארץ כשדים זה העם לא היה שפנים גוי לא עצום זה מדי מלך אין לארבה זה יון שממית בידים תתפש זה רומי כמש"ש, הלא הם יורוך יאמרו לך בדבריהם אלה שאמת יהגה חכי במ"ש בכללות הנבואה הזאת.
פסוק ט:ואחרי שזכר השחתת הארץ וגלות העם וחרון בית ה' התחיל לקונן עליהם א' לא'. ועל הארץ אמר, (י) שודד שדה כי אבלה אדמה כי שודד דגן הוביש תירוש אומלל יצהר ר"ל שא"י נתקללה בדגן ובתירוש וביצהר וביתר הפירות כמו שיזכור מעת שעלה האויב עליהם, (יא) ולכן הובישו אכרים שהם עובדי אדמה הלילו כורמים שהם הכרמים אם האיכרים על חטה ועל שעורה לפי שאבד קציר השדה, (יב) ואם הכורמים עובדי הכרמים והאילנות לפי שהגפן הובישה והתאנה אומללה ושאר הפירות הטובות רמון גם תמר ותפוח וכל עצי השדה יבשו, ומפני שהגפן והתאנה היה משל לאומה לכך ביאר הנמשל באמרו כי הוביש ששון מבני אדם כלומר שתלך האומה בגלות עזובה ועצובת רוח, ואם היתה הנבואה על היין שנכרת מני הארבה לא היה לו לומר בגפן הובישה והתאנה אומללה וכל עצי השדה יבשו כי אם הפרי אכל הארבה והעצים למה ייבשו ויאומללו.
פסוק יג:וכנגד הכהנים בעד חרבן בית ה' אמר חגרו וספדו הכהנים משרתי מזבח וגו', כי נמנע מבית אלקיכם מנחה ונסך ולא היה זה באמת כי אם בחרבן הבית וביטול העבודה, (יד) ולכן צוה לעם ולכהנים קדשו צום קראו עצרה שכל העם יקראו צום ויעצרו בבית ה' אם הזקנים וראשי העם ואם כל יושבי הארץ יקבצו בבית ה' ויזעקו אליו ואולי אמר זה ליעד על יום ת"ב שיעשו לדורות לזכרון חרבן הבית צום ובכי ומספד על בית ה' אלקיכם ויצעקו אליו על חרבנו. וזהו אומרו, (טו) אהה ליום כי קרוב יום השם כלומר, שאותו יום ה' אשר בו נגזרה גזרת המרגלים ויוחד היום ההוא לכל צרותינו אהה אוי ואבוי לאותו יום כי קרוב יהיה, ואמנם אומרו וכשוד משדי יבא כבר ראיתי דברי המפ' ולא ישרו אצלי, ול"נ שכ"ף וכשוד היא כ"ף הזמן כמו כצאתי את העיר (שמות ט, כט), כמוצאכם אותו יאמר הכתוב כי קרוב יום ה' לנקום נקמתו וכאשר יהיה שוד וחרבן ורעה משדי ית' בזה היום יבא כי הוא יום קצוב ומוגבל לרעתינו וצרותינו ר"ל חדש אב ובפרט יום ט' בו וכמ"ש למעלה בפסוק עתה יאכלם חדש את חלקיהם (הושע ה, ז). והתחיל הנביא לקונן על אותו יום צרה ותוכחה אם מהרעב וחוסר לחם שיהיה בישראל כמ"ש ירמיהו (איכה ד, ד) עוללים שאלו לחם פורש אין להם, ואם מהאבלות בכי ואנקה שיהיה ביניהם שבמקום שהיו בהיותם על אדמתם אוכלים למעדנים שמחים וטובי לב עתה בחרבנם יהיה הכל בהפך. וזהו, הלא נגד עינינו אוכל נכרת מבית אלקינו שמחה וגיל כלומר, אנחנו רואים נגד עינינו מה שיהיה אז מהרעה עד שלא יועילו אוצרות החטה כי הכל יאשם, והוא אמרו (יז) עבשו פרודות ר"ל עפשו כי הבי"ת והפ"א מתחלפות להיותם ממוצא אחד ופרודות הם שוחות הזרע אשר תחת הארץ כי הם נפרדות מבני אדם, ולכן אמר תחת מגרפותיהם שהם חתיכות העפר מלשון באבן או באגרוף שהיו אותן הפרודות תחת מגרופות העפר, והראב"ע פי' התעפשו פרודות והם גרגרי החטה והשעורה הזרועים שהם תחת מגרפותיהם כלומר תחת האבנים וחלקי העפר, ובכלל אמר נשמו אוצרות כי מאחר שאין דגן להכניס בהם כי אין חריש וקציר בסבת האויב יהיו האוצרות שוממים, וגם יהיו נהרסים ממגורות ר"ל שנשמו אוצרות מסבה שאין הזרע במגורה, ויותר נכון אצלי שהמ"ם הראשון ממגורות עם היותו בפת"ח שהוא כמו בחיר"ק ותהיה המ"ם שמושית יאמר שיהיו האוצרות שוממים ונהרסים מסבת מגורות ופחד האויב לפי שממגורותיו לא יהיה חריש וקציר ולכן הוביש דגן, והראב"ע כתב שממגורות הוא שם לאוצרות ג"כ וגם זה יוכיח אמתת מ"ש דאל"כ בסבת הארבה למה יעבשו פרודות. ומפני שעד כאן זכר הפסק עבודת הארץ ותבואותיה ביאר שג"כ מרעה הצאן יפסד כי בבא האויב על הארץ לא יהיה מרעה לצאן ולבקר ולכן אמר, (יח) מה נאנחה בהמה נבוכו עדרי בקר וגו', כי נבוכים יהיו בארץ כל הרועים מפחד האויב.
פסוק יט:ועל כל הרעה הזאת אמר הנביא אליך השם אקרא כאדם רואה עצמו בצרה גדולה ולא ידע מה יעשה ויקרא אל אלקי אבותיו, ועל אותה צרת האויב אמר כי אש אכלה נאות מדבר ולהבה להטה כל עצי השדה וגם זה יוכיח שלא תהיה הקינה הזאת על הארבה כי האש אינו ארבה אבל שהיה הדבר כלו המשליי והכוונה על חרבן ארץ ישראל פעם ימשיל האויבים לארבה העולה על הארץ, ופעם ימשיל הצרה לאש וללהבה כשתדלק ותאכל כל עצי השדה, וכבר הוקשה זה על המפרשים ואמרו שהיה ארבה בראשונה ואחריו עצירת גשמים אשר המשיל באש והם דברים אשר אין להם שחר. ולפי שנבוכדנצר אחר שהחריב את ארץ יהודה וירושלם החריב אומות רבות כמו שנזכר בספר ירמיהו בפרשת כוס התרעלה, לכן על אותם האומות אמר כאן, (כ) גם בהמות שדה תערוג אליך כי גם המה יזעקו להשם מפני נבוכדנצר אשר החריב אפיקיהם והוא רמז להסרת ממשלתם וכבש את ארצותם ועל זה אמר ואש אכלה נאות המדבר:
