א אַל־תִּשְׂמַ֨ח יִשְׂרָאֵ֤ל ׀ אֶל־גִּיל֙ כָּֽעַמִּ֔ים כִּ֥י זָנִ֖יתָ מֵעַ֣ל אֱלֹהֶ֑יךָ אָהַ֣בְתָּ אֶתְנָ֔ן עַ֖ל כָּל־גָּרְנ֥וֹת דָּגָֽן׃ ב גֹּ֥רֶן וָיֶ֖קֶב לֹ֣א יִרְעֵ֑ם וְתִיר֖וֹשׁ יְכַ֥חֶשׁ בָּֽהּ׃ ג לֹ֥א יֵשְׁב֖וּ בְּאֶ֣רֶץ יְהוָ֑ה וְשָׁ֤ב אֶפְרַ֙יִם֙ מִצְרַ֔יִם וּבְאַשּׁ֖וּר טָמֵ֥א יֹאכֵֽלוּ׃ ד לֹא־יִסְּכ֨וּ לַיהוָ֥ה ׀ יַיִן֮ וְלֹ֣א יֶֽעֶרְבוּ־לוֹ֒ זִבְחֵיהֶ֗ם כְּלֶ֤חֶם אוֹנִים֙ לָהֶ֔ם כָּל־אֹכְלָ֖יו יִטַמָּ֑אוּ כִּֽי־לַחְמָ֣ם לְנַפְשָׁ֔ם לֹ֥א יָב֖וֹא בֵּ֥ית יְהוָֽה׃ ה מַֽה־תַּעֲשׂ֖וּ לְי֣וֹם מוֹעֵ֑ד וּלְי֖וֹם חַג־יְהוָֽה׃ ו כִּֽי־הִנֵּ֤ה הָֽלְכוּ֙ מִשֹּׁ֔ד מִצְרַ֥יִם תְּקַבְּצֵ֖ם מֹ֣ף תְּקַבְּרֵ֑ם מַחְמַ֣ד לְכַסְפָּ֗ם קִמּוֹשׂ֙ יִֽירָשֵׁ֔ם ח֖וֹחַ בְּאָהֳלֵיהֶֽם׃ ז בָּ֣אוּ ׀ יְמֵ֣י הַפְּקֻדָּ֗ה בָּ֚אוּ יְמֵ֣י הַשִׁלֻּ֔ם יֵדְע֖וּ יִשְׂרָאֵ֑ל אֱוִ֣יל הַנָּבִ֗יא מְשֻׁגָּע֙ אִ֣ישׁ הָר֔וּחַ עַ֚ל רֹ֣ב עֲוֺנְךָ֔ וְרַבָּ֖ה מַשְׂטֵמָֽה׃ ח צֹפֶ֥ה אֶפְרַ֖יִם עִם־אֱלֹהָ֑י נָבִ֞יא פַּ֤ח יָקוֹשׁ֙ עַל־כָּל־דְּרָכָ֔יו מַשְׂטֵמָ֖ה בְּבֵ֥ית אֱלֹהָֽיו׃ ט הֶעְמִֽיקוּ־שִׁחֵ֖תוּ כִּימֵ֣י הַגִּבְעָ֑ה יִזְכּ֣וֹר עֲוֺנָ֔ם יִפְק֖וֹד חַטֹּאותָֽם׃ י כַּעֲנָבִ֣ים בַּמִּדְבָּ֗ר מָצָ֙אתִי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל כְּבִכּוּרָ֤ה בִתְאֵנָה֙ בְּרֵ֣אשִׁיתָ֔הּ רָאִ֖יתִי אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם הֵ֜מָּה בָּ֣אוּ בַֽעַל־פְּע֗וֹר וַיִּנָּֽזְרוּ֙ לַבֹּ֔שֶׁת וַיִּהְי֥וּ שִׁקּוּצִ֖ים כְּאָהֳבָֽם׃ יא אֶפְרַ֕יִם כָּע֖וֹף יִתְעוֹפֵ֣ף כְּבוֹדָ֑ם מִלֵּדָ֥ה וּמִבֶּ֖טֶן וּמֵהֵרָיֽוֹן׃ יב כִּ֤י אִם־יְגַדְּלוּ֙ אֶת־בְּנֵיהֶ֔ם וְשִׁכַּלְתִּ֖ים מֵֽאָדָ֑ם כִּֽי־גַם־א֥וֹי לָהֶ֖ם בְּשׂוּרִ֥י מֵהֶֽם׃ יג אֶפְרַ֛יִם כַּאֲשֶׁר־רָאִ֥יתִי לְצ֖וֹר שְׁתוּלָ֣ה בְנָוֶ֑ה וְאֶפְרַ֕יִם לְהוֹצִ֥יא אֶל־הֹרֵ֖ג בָּנָֽיו׃ יד תֵּן־לָהֶ֥ם יְהוָ֖ה מַה־תִּתֵּ֑ן תֵּן־לָהֶם֙ רֶ֣חֶם מַשְׁכִּ֔יל וְשָׁדַ֖יִם צֹמְקִֽים׃ טו כָּל־רָעָתָ֤ם בַּגִּלְגָּל֙ כִּֽי־שָׁ֣ם שְׂנֵאתִ֔ים עַ֚ל רֹ֣עַ מַֽעַלְלֵיהֶ֔ם מִבֵּיתִ֖י אֲגָרְשֵׁ֑ם לֹ֤א אוֹסֵף֙ אַהֲבָתָ֔ם כָּל־שָׂרֵיהֶ֖ם סֹרְרִֽים׃ טז הֻכָּ֣ה אֶפְרַ֔יִם שָׁרְשָׁ֥ם יָבֵ֖שׁ פְּרִ֣י בלי־(בַֽל־)יַעֲשׂ֑וּן גַּ֚ם כִּ֣י יֵֽלֵד֔וּן וְהֵמַתִּ֖י מַחֲמַדֵּ֥י בִטְנָֽם׃ יז יִמְאָסֵ֣ם אֱלֹהַ֔י כִּ֛י לֹ֥א שָׁמְע֖וּ ל֑וֹ וְיִהְי֥וּ נֹדְדִ֖ים בַּגּוֹיִֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
אל גיל. ר״ל אין ראוי לך לשמוח על שום גילה כדרך ששמחים העכו״ם על דבר גילה:
פסוק א:
כי זנית. ולכן מהראוי שתתאונן בכל עת:
פסוק א:
אהבת אתנן. אהבת לקבל אתנן לחזור אחריה על הגרנות ר״ל חזרת על העובדי כוכבים לבקש מהם עזרה ולפי שהמשילה לזונה אמר לשון הנופל בזונה שחוזרת על הגרנות לקחת דגן באתננה:
פסוק ב:
לא ירעם. ר״ל לא יהיה להם למאכל כי לא תצמח:
פסוק ב:
יכחש בה. ישקר בעדת ישראל ר״ל לא ישפיע לה היין:
פסוק ג:
לא ישבו וגו׳. כי יגלו ממנה:
פסוק ג:
ושב. מפני אויב ינוס למצרים לשבת בה:
פסוק ג:
ובאשור. בהיותם בגולה באשור יאכלו מאכל טמא ומאוס כי לא יוכלו לשמור מאכלם בנקיות:
פסוק ד:
לא יסכו. זה אמר על בני יהודה מעתה אין לו חפץ בנסכיהם ולא ינסכו לה׳ יין וזבחיהם אינם ערבים עליו:
פסוק ד:
כלחם אונים להם. הקרבנות הם בעיניו כלחם הבא להם בגזל אשר מטמא ומתעב את האוכלו:
פסוק ד:
כי לחמם. הקרבנות שמביאים יותר טוב שיהיה למלא נפשם שהם יאכלוהו ולא יבוא לבית ה׳ כי לא לרצון הוא:
פסוק ה:
מה תעשו. ר״ל מהו הזכות שתנצלו בו ביום הקבוע על תשלום הגמול:
פסוק ה:
וליום חג ה׳. ביום שיבוא אליכם מה׳ זבח והריגה מזבחי בהמות החג והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק ו:
הלכו משוד. כאשר ילכו מארצם מפני השודד הנה מצרים תקבץ אותם כי שם יבואו עם יוחנן בן קרח כמ״ש בירמיה (מג):
פסוק ו:
מוף תקברם. כי שם ימותו ע״י חרב נבוכדנאצר ולא ישובו לארצם:
פסוק ו:
מחמד לכספם. בתי חמדתם שהם אוצרות כספם הנה הקימוש יירש אותם כי שם תצמח ובאהליהם תצא החוח:
פסוק ז:
באו. הנה עתה באו הימים של זכרון עונותיהם ובאו הימים של גמול תשלומיהם וידעו ישראל כי הן קרבו ובאו:
פסוק ז:
אויל הנביא. ר״ל יראו שהנביא השקר המבטיחם השלום שהוא אויל ולא דבר בו ה׳:
פסוק ז:
איש הרוח. הוא הנביא השקר אשר חשבו שיש בו רוח נבואה והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק ז:
על רוב עונך. בעבור רוב עונך רבה עליך נטירת האיבה מה׳:
פסוק ח:
צופה אפרים. צופה יש לאפרים עם האלוה שעשה לעצמו והוא נביא השקר אשר להם המתנבא בשם עבודת כוכבים ואותו הנביא הוא לפח מוקש פרוסה על כל דרכיו של אפרים כי כמו שהפח יפול בו הצפור כן בדברי נביא השקר יפול אפרים:
פסוק ח:
משטמה בבית אלהיו. בבית עבודת כוכבים יש לו נטירת איבה כי נביא השקר המתמיד לשבת שם כאלו נוטר לו איבה במה שמתעה אותו לדרך רעה לרע לו:
פסוק ט:
העמיקו שחתו. העמיקו לעשות הרע ושחתו דרכם כמו בני בנימין בפלגש בגבעה אשר החזיקו ידי עוברי עבירה כי כ״כ נביאי השקר מחזיקים ידי עוברי עבירה בהבטחת השלום ולכן יזכור עונם לשלם עליהם גמול:
פסוק י:
כענבים במדבר. כמו המוצא ענבים במדבר מקום שמה שהם חביבים עליו מאד כן מצאתי את ישראל ר״ל כן היו חביבים עלי בעת מצאתים לי לעם:
פסוק י:
כבכורה. כתאנה המבושלה באילן התאנה ראשונה לכולן שהיא משמחת לב רואיה כן ראיתי אבותיכם ר״ל כן שמחתי כאשר ראיתי את אבותיכם נמשכים אחרי:
פסוק י:
המה באו. וכאשר המה באו אל בעל פעור ופרשו עצמם מה׳ אל הבושת:
פסוק י:
ויהיו שקוצים כאהבם. אז היו שקוצים ומתועבים בעיני כערך אהבתם שאהבתי אותם מתחלה:
פסוק יא:
כעוף יתעופף כבודם. הכבוד יפרח מהם כמו העוף הפורח מהר ר״ל לא יהיה נעשה בהם הכבוד הנעשה לילדים בעת הוולדם ובעת הכנסתם בבריתו של אברהם אבינו:
פסוק יא:
מלדה. מהם יפרח הכבוד בעת הלידה כי אז ימותו עד לא יבואו לזמן הכנסת הברית ולא ישיגו הכבוד הנעשה אז:
פסוק יא:
ומבטן. ומהם יפרח הכבוד בעת יצאו מבטן כי יולדו מתים ולא ישיגו אף הכבוד הנעשה לילדים בעת הוולדם:
פסוק יא:
ומהריון. מהם יפרח הכבוד בעת ההריון ר״ל לא יעברו נשותיהם כלל וממילא יפרח הכבוד ואיננו:
פסוק יב:
כי אם יגדלו. אשר אם כמה מהם יגדלו את בניהם וינצלו מהמקרים ההם הנה אשכלם מאדם ר״ל ימותו עד שלא יגיעו לגבול איש כי ימותו עודם קטנים:
פסוק יב:
כי גם וגו׳. אשר לבד זה יהיה בכל מעשיהם אוי להם בעת אסיר להפרד מהם:
פסוק יג:
אפרים. אתה אפרים הנה היית במעלה גדולה כמו שראיתי את צור שהיא שתולה במדורה במעלה גדולה כן היית גם אתה:
פסוק יג:
ואפרים וגו׳. ר״ל והנה אפרים מה גמול שלם נתעסק להוציא בניו אל הורג לזבחם לעכו״ם:
פסוק יד:
תן וגו׳ מה תתן. ר״ל מה שתתן לאח״ז תן להם מיד וחוזר ומפרש תן להם רחם משכיל וגו׳ ר״ל למה ימותו הבנים בנערותם להרבות אבלם טוב יותר שתתן להם רחם משכיל שנשי אפרים יפילו עוברם מת או שיהיו שדי נשותיהם צומקים ר״ל שלא יתעברו כלל שאז השדים צמוקים ונגובים מבלי לחלוחית חלב כי כשתהר האשה מתחיל לבוא לחלוחית חלב בדדיה ולא זולת ההריון:
פסוק טו:
כל רעתם בגלגל. ר״ל הרעה הגדולה שבכל הרעות היא מה שהעמידו עבודת כוכבים בגלגל במקום שעמד המשכן בתחלה:
פסוק טו:
כי שם וגו׳. ר״ל אשר שנאתם שיהיו שמה והשנאה הוא בעבור רוע מעלליהם ולכן אגרשם מביתי הוא גלגל שהיה שם בתחלה בית ה׳ ומשכנו:
פסוק טו:
אהבתם. לאהוב אותם:
פסוק טו:
כל שריהם. כי כל שריהם סוררים:
פסוק טז:
הכה. הנה כבר הוכה אפרים במכאובי הצרות ונתייבש שרשם עד שלא יגדלו עוד פרי כדרך האילן שנתייבש שרשו ור״ל נחלש מאד ולא יוליד עוד בנים:
פסוק טז:
גם כי ילדון. אף אם כמה מהם ילדון הנה אמית מחמדי בטנם ר״ל הטובים והנחמדים שבהם:
פסוק יז:
ימאסם. ה׳ ימאס בם:
פסוק יז:
נודדים וגו׳. נדים ונעים בגולה בין הבבליים בין העכו״ם: