פסוק א:אַל־תִּשְׂמַח, יִשְׂרָאֵל, אֶל־גִּיל, אַל תעלוז כָּעַמִּים האחרים. חייך אינם חיים נורמליים, כשל שאר עמים, ולא תוכל להדחיק את הצפוי לך. צרות של ממש יפקדו אותך כִּי זָנִיתָ מֵעַל אֱלֹהֶיךָ, אָהַבְתָּ לקבל אֶתְנָן של זנות במובן מושאל – ברכת האדמה שייחסת אותה לבעלים, ומצאת אותה עַל כָּל גָּרְנוֹת דָּגָן.
פסוק ב:ולכן, גֹּרֶן וָיֶקֶב לֹא יִרְעֵם, יספקו להם מזונותיהם. התבואה והענבים לא יהיו מצויים לכם, וְתִירוֹשׁ, ויין יְכַחֶשׁ בָּהּ – בארץ הזו. גם אם תטעו בה כרמים, דבר לא יצמח.
פסוק ג:לֹא יֵשְׁבוּ בני ממלכת ישראל בְּאֶרֶץ ה', אלא יגלו ממנה. וְשָׁב חלק מבני אֶפְרַיִם למִצְרַיִם, וחלק אחר יגלה לאשור, וּבְאַשּׁוּר, שהיא אדמה טמאה, טָמֵא יֹאכֵלוּ.
פסוק ד:לֹא־יִסְּכוּ, ינסכו לַה' יַיִן, וְלֹא יֶעֶרְבוּ, ינעמו לוֹ – לה' זִבְחֵיהֶם של בני ישראל. כְּלֶחֶם של אוֹנִים, חטאים הוא לָהֶם. כָּל־אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ, כִּי־לַחְמָם עשוי לְנַפְשָׁם, לעצמם, לֹא יָבוֹא אל בֵּית ה'. הם עצמם אנשים טמאים, ולכן כל מה שיביאו לבית ה' אינו רצוי לו.
פסוק ה:מַה־תַּעֲשׂוּ לְיוֹם מוֹעֵד הפורענות וּלְיוֹם חַג, זבח, שקבע ה', שבו יבצע את גזר דינכם?!
פסוק ו:כִּי־הִנֵּה כאשר ישראל הָלְכוּ, יברחו מִשֹּׁד ששודדים אותם במקומם, מִצְרַיִם תְּקַבְּצֵם, תאסוף אותם, מֹף, עיר גדולה וחשובה במצרים תְּקַבְּרֵם. מַחְמַד לְכַסְפָּם, את אוצרותיהם קִמּוֹשׂ, מין קוץ יִירָשֵׁם, בתי החמדה שלהם ייחרבו ויעלו קוצים, וחוֹחַ יצמח בְּאָהֳלֵיהֶם. הקוצים יעלו ויכסו את נחלתם.
פסוק ז:בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה, בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם. הגיע הזמן שבו ייערך חשבון על מעשיהם, וישולם להם כגמולם. יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל שהנה באים הימים הללו. ואולם בינתיים ישראל מבקשים להדחיק את הידיעה, ולמשמע נבואות קשות כאלה הם נוהגים לגנות את הנביא: "אֱוִיל הַנָּבִיא, מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ". הבריות שביקשו להרחיק מהם את איומיהם הקשים של הנביאים היו מטיחים בנביא שהוא טיפש או משוגע. וכל זאת אתם אומרים עַל רֹב עֲוֹנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה, השנאה.
פסוק ח:צֹפֶה מרחוק אֶפְרַיִם לדעת מה התכנית שעִם־אֱלֹהָי, אפרים מעמיד פנים כאילו הוא נביא היודע מה מתכנן אלוקיו, ואולם הנביאים אינם יכולים לומר לו דבר משום שלנָבִיא פַּח יָקוֹשׁ, מלכודת טמונה עַל־כָּל־דְּרָכָיו, ומַשְׂטֵמָה כלפיו מצויה בְּבֵית אֱלֹהָיו.
פסוק ט:הֶעְמִיקוּ ישראל לחטוא, שִׁחֵתוּ כִּימֵי הַגִּבְעָה, מעשה הפשע בפילגש בגבעת בנימין. כיוון שכלל העם היה מודע לחטאו ובוש בו ובתוצאותיו, נחרט המעשה בתודעתו. יִזְכּוֹר אלוקים את עֲוֹנָם, ויִפְקוֹד חַטֹּאתָם.
פסוק י:מתחילה, כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי את יִשְׂרָאֵל. בראשיתו היה עם ישראל רצוי וחביב כענבים הנמצאים במדבר, כְּבִכּוּרָה בעץ התְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ, כמו תאנת ביכורים הנקטפת בהתלהבות רָאִיתִי את אֲבוֹתֵיכֶם, אלא שהֵמָּה בָּאוּ לבַעַל־פְּעוֹר, עוד לפני שנכנסו לארץ, וַיִּנָּזְרוּ, הקדישו את עצמם לַבֹּשֶׁת, כינוי גנאי לעבודה זרה, וַיִּהְיוּ אבותיכם שִׁקּוּצִים, משוקצים בעיני כְּאָהֳבָם, באותה מידה שבה אהבתי אותם קודם לכן. חסד נעורייך עבר מהר, ותחתיו בא תיעוב.
פסוק יא:אֶפְרַיִם – כָּעוֹף יִתְעוֹפֵף כְּבוֹדָם, ולא נשאר ממנו דבר כבר בשלבי הקיום המוקדמים שלהם – מִלֵּדָה וּמִבֶּטֶן וּמֵהֵרָיוֹן. וכך הוא ממשיך:
פסוק יב:כִּי גם אִם־יְגַדְּלוּ אֶת־בְּנֵיהֶם – וְשִׁכַּלְתִּים מֵאָדָם. בניהם ימותו. כִּי־גַם־אוֹי לָהֶם, רע יהיה חלקם בְּשׂוּרִי, כשאסור, כשאסתלק מֵהֶם.
פסוק יג:אֶפְרַיִם יָשב במקומו בשלווה ומצבו היה כַּאֲשֶׁר, כפי שרָאִיתִי לְצוֹר העיר הפיניקית המשגשגת והשְׁתוּלָה בְנָוֶה, היושבת על הים, וְאֶפְרַיִם נגזר עליו לְהוֹצִיא אֶל־הֹרֵג בָּנָיו.
פסוק יד:תֵּן־לָהֶם, ה', מתנה רעה. מַה־תִּתֵּן? – תֵּן־לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל, ההורג את העוברים וְשָׁדַיִם צֹמְקִים, מצומקים שלא יוכלו להניקם.
פסוק טו:כָּל־רָעָתָם של ישראל – שורשה בַּגִּלְגָּל כִּי־שָׁם שְׂנֵאתִים עַל רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם. בגלגל, מקום המשכן בעבר ומקום המלכת המלך הראשון, שאול, שימש מרכז לעבודה זרה. מִבֵּיתִי, מארצי אֲגָרְשֵׁם ולֹא אוֹסֵף אַהֲבָתָם, לאהוב אותם כי כָּל־שָׂרֵיהֶם סוֹרְרִים.
פסוק טז:הֻכָּה אֶפְרַיִם. שָׁרְשָׁם יָבֵשׁ ולכן פְּרִי בַל־יַעֲשׂוּן, לא יעשו פֵּרות. גַּם כִּי יֵלֵדוּן – וְהֵמַתִּי את מַחֲמַדֵּי בִטְנָם, ולדותיהם האהובים.
פסוק יז:יִמְאָסֵם אֱלֹהַי כִּי לֹא שָׁמְעוּ לוֹ, וְיִהְיוּ נֹדְדִים בַּגּוֹיִם. אפרים יצא לגלות.