פסוק א:אל תשמח ישראל וגומר. אחרי שייעד הנביא בגלות בני אפרים ובני יהודה נתן להם עצה מה יעשו בגלותם, ואמר אל תשמח ישראל אל גיל בעמים כלומר אם יתן השם יתברך ברכה בארץ הגוים ושובע שמחות וישמחו העמים בברכותיהם ותבואותיהם אל תשמח אתה ישראל כמו הם כי אתה זנית מעל אלקיך בע"ז אשר עבדת, אהבת אתנן על כל גרנות דגן כלומר שהיית נותן לבעלים בגרנות הדגן מתנות במקום המעש' שהיית מחוייב לתת לאלקיך, (ב) ולכן נתקלל הגורן והיקב שלכם וגורן ויקב לא ירעם ותירוש יכחש בה כי מפני שדמה אותה לזונה לכן אמר בלשון נקבה, ותירוש יכחש בה באופן שאף שתבא ברכת התבואה לשאר האומות שלא זנו תחת אלקיהם לא תבא על האומה הזאת אשר זנתה מעל אלקיה, (ג) ועוד יש סבה אחרת לשלא תשמח אל גיל בעמים והיא שהגולה חוץ מארצו ראוי שישב אבל וחפוי ראש לא שמח ונעלז ושר בשירים על לב רע וכן ראוי שישבו עצבים ודואגים אלה כיון שלא ישבו בארץ ה', ושב אפרים מצרים כי אעפ"י שגלו על ידי מלך אשור רבים מהם קודם גלותם שבו לארץ מצרים מפני הרעב והצרות שהשיגום בארצם גם שרידים מאפרים היו עם דלת יהודה ובנימין כששבו למצרים אחר שמנעם ירמיהו הנביא בשם השם הנה אם כן שם אפרים מצרים לארץ אויביהם וכדי בזיון וקצף ורובם הלכו לאשור ובאשור טמא יאכלו בגולה ביד אדונים קשים ואם כן איך תשמחו ותגילו:
פסוק ד:ואמנם כנגד בני יהודה וירושלם אמר לא יסכו לה' יין כלומר אחר שתלכו בגלות לא תעשו נסוך היין ולא יערבו לו מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות בהיותכם שמה, זבחיהם כלחם אונים להם כלומר במקום הזבחים שהיה להם בירושלם יש להם עתה לחם אונים שאינו נאכל בטהרה כי כל אוכליו יטמאו, ולא אמר הנביא זבחיהם כלחם אונים להגיד שיהיו להם זבחים בגלות אלא שבמקום הזבחים שהיו להם יהיה להם עתה לחם אונים לפי שלחמם לנפשם לא יבא בית ה' כלומר שכל לחמם יהיה לנפשם ולא יבא בית השם ליקרב לשם, (ה) ולכן אמר מה תעשו ליום מועד וליום חג ה' שבו היו הקרבנות והמוספין שלמי חגיגה ושלמי שמחה כאשר תהיו בגלות מה תעשו בימים המקודשים ההם האם תחשבו שתשובו מיד לירושלם כאשר שבתם מבבל, (ו) כי הנה הלכו בני יהודה משוד האויבים מצרים תקבצם כי כאשר ברחו שם נקבצו, ואולי רמז בזה לקבוץ אלסכנדרי"א ששם ישבו שבטים שבטי יה עדות לישראל קהל גדול יותר מביתר ושם הרגם טרויאנו"ס קיסר רומי והחריבם, ואמנם אומרו מוף תקברם פירשו המפרשים מוף כמו נוף על מצרים, ואולי קרא שם המערב מוף אשר שם באו רבים מבני יהודה בחרבן בית ראשון ובית שני ולפי שנתארך גלותם מאד אמר תקבצם, ואמנם ירושלם שהיתה מחמד לכספם כלומר תאותם חמדתם וכספם הנה קמוש יירשם וחוח יעלה באהליהם כארץ החרב ושממה ואיך א"כ האנשים אשר כאלה ישמחו אל גיל בעמים.
פסוק ז:ולפי שהיו בני ישראל ובני יהודה אומרים לא יקום ולא יהיה מה שהנביא מיעד והם דברי איום והגזמה ולא אמרי אמת לכן אמר הנביא באו ימי הפקודה באו ימי השלם כלומר הלא ידעו מלכות אפרים שבאו ימי פקודת עונותיהם הלא ידעו בני יהודה שבאו ימי תשלום מעשיהם, ולכן בהכרח הוא שידעו ישראל כולו שהנביא או חולם החלום המבטיח אותם הוא אויל ומשוגע כי הנה יבאו הפקודה והשלום על רוב עונך ורבת משטמת השם עליכם, והראב"ע פירש שידעו ישראל שהיו אומרים שהיה נביא הי"ת אויל ושהיה משוגע האיש אשר רוח אלקים בו שזה שהייתם אומרים היה על רוב עונך ורבת המשטמה אשר לכל א' מכם עם השם, (ח) וכן פירשו צופה אפרים וגומר שצופה יש לאפרים עם אלקיו והוא נביא השקר אשר להם כי הוא פח יקוש על כל דרכיו של אפרים כי כמו שהפח יפול בו הצפור כן בדברי נביא השקר יפול אפרים, והנביא ההוא הוא ג"כ משטמה בבית אלקיו שבעבורו תהיה רבה המשטמה מהשם לעם, ולפי פירושי שזכרתי ראשונה אמר שאפרים עשה צופה עם האלוה יתברך כלומר להגיד מה יעשה השם בהם והוא נביא השקר אשר לו ואותו הנביא היה פח יקוש על כל דרכיו של אפרים ומשטמה בבית אלקיו.
פסוק ט:ובסבת אותו נביא העמיקו שחתו כימי הגבעה כלומר העמיקו להשחית את מעשיהם כמו שעשה בנימין בימי הגבעה ולכן השם יזכור עונם ויפקוד חטאתם. ורש"י פירש אויל הנביא אף מנביאי אמת שלהם יהיו אוילים כגון חנניה בן עזור שתחילתו היה נביא אמת צופה אפרים עם אלקיו הם מעמידים להם נביאים הממשיכים אותם לצד ע"ז שלהם נביא פח יקוש ולנביאי האמת היו טומנים פחים ללכדם משטמה בבית אלקיהם בבית המקדש הרגו את זכריה ויבקשו להרוג את ירמיה שנאמר משפט מות לאיש הזה ע"כ: ונראה מדברי הרב שהיה כתוב בספרו צופה אפרים עם אלקיו ואינו כן כ"א עם אלקי, וי"ל לפי דרכו שיהיה הכתוב מסורס כאלו אמר אפרים הצופה עם אלקי שהוא הנביא פח יקוש על כל דרכיו שאתה פורש רשת לרגלו ללכדו ומפני זה משטמה בבית אלקיו עליכם על הרג נביאיו. והסתכל שבנבואה הזאת התחיל הנביא להמשיל ענין האומה לבנימין כענין פלגש בגבעה כמ"ש תקעו שופר בגבעה וכמו שפירשתי וחתם דבריו באומרו העמיקו שחתו בימי הגבעה:
פסוק י:הנבואה החמישית תחלתה כענבים במדבר וגומר. ויש בה ה' פ'. האחת, כענבים במדבר. הב', גפן בוקק. הג', סבבוני בכחש. הד', צרור עון אפרים. הה', שובה ישראל. וראיתי לשאול בה שש השאלות:
פסוק י:השאלה הראשונה באומרו המה באו בעל פעור, כי למה זכר מעונות המדבר עון פעור ולא זכר העגל ולא מרה ורפידים ומתאוננים והמתאוים בשר והמרגלים והנה הם קדמו בזמן ובספורי התורה והיה בהם מהפשע הרבה מעון פעור:
פסוק י:השאלה השנית באומרו אפרים כאשר ראיתי לצור שתולה בנוה, כי מה היה הדמוי מאפרים לצור אם היה אפרים מוציא אל הורג בניו וצור שתולה בנוה, ורש"י פירש כן ראיתי לאפרים שתולה בנוה ואפרים מה גמול שלם לי נתעסק להוציא אל הורג בניו לזבחם לע"ז כך ת"י ואינו נכון, והראב"ע כתב אפרים יהיה כצור שתולה בנוה וכסוה המים כי הוא יוציא להורג בניו והעיקר חסר מן הספר, גם כי להוציא אל הורג בניו אינו נמשל לכסוי המים:
פסוק י:השאלה השלישית באומרו מימי הגבעה חטאת ישראל שם עמדו, כי איך אמר שמזמן חטאת בנימין ופלגש בגבעה היו ישראל חטאים בעון הזה ואיך לא בערו הע"ז מן הארץ שמואל ושאול וכל שכן דוד עבד השם ואיך יאמר על בני אפרים שם עמדו כי זה היה אחרי ענין הפלגש יותר מחמש מאות שנה וגם שיפורש זה על שאלתם מלך כתרגום יונתן לא יצדק:
פסוק י:השאלה הרביעית באומרו ואפרים עגלה מלומדה אהבתי לדוש ואמר ארכיב אפרים יחרוש יהודה ישדד לו יעקב, כי אם היתה נבואתו באפרים להיותה עגלה מלומדה מה לו לזכור בזה יהודה, גם כי אחרי שזכר יהודה ואפרים על מה אמר עוד ישדד לו יעקב כאילו היה המלכות שלש אפרים ויהודה ויעקב:
פסוק י:השאלה החמישית באומרו וריב ליי עם יהודה, וזה כי אם היה כמו שזכר בתחילת הפרשה ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן איך אם כן יהיה ריב ליי עמו על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו, אף כי לא זכר הנביא שיהיה לו ריב עם אפרים הפושע ואיך יאמר אותו על יהודה הנאמן ואין לפרש שאמר זה על מה שיהיה ביהודה אחר כך כי אין זה ענין הפרשה ולא מקום נאות אליו:
פסוק י:השאלה השישית באומרו אפרים מה לי עוד לעצבים, כי אם נאמר שהפסוק הזה כולו הם דברי השם יקשה אומרו מה לי עוד לעצבים כי זה המאמר לא יצדק כי אם על עובדיהם שמתחרטים על עבודתם ואם נאמר שהם דברי אפרים יקשה אומרו אני עניתי ואשורנו אני כברוש רענן וגומר כי הדברים האלה יצדקו על השם יתברך לא על אפרים. והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כולם:
פסוק י:הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להוכיח את מלכות אפרים בית ישראל על חטאתיהם מהניאוף שהיה בתוכם והע"ז והעגלים שהיו עובדים, ויעדם בעונשים שיבאו עליהם משכולם שימותו בניהם בקוצר שנים ושיפלו ביד אויביהם אותם אשר קראו לעזרה אשור ומצרים, ושהיה הנביא מתרה בהם שישובו בתשובה והם היו משיבים שישוב השם ראשונה מחרון אפו, ועל זה כולו הוכיחם הנביא תוכחת מגולה והיה תכלית דבריו שובה ישראל עד ה' אלקיך וכמו שיתבאר בפסוקים:
פסוק י:כענבים במדבר וגומר. מפני שהנביא בנבואה שלמעלה הוכיח את ישראל על שני מיני ניאוף שהיו ביניהם האחד על היותם מנאפים כמו שנאמר כולם מנאפים כמו תנור, ועל היותם עובדי ע"ז שהוא מין אחר מן הזנות, לכן התחיל עתה בתוכחתו אותם לדבר אליהם בענין הניאוף לומר כי כן דרכם כל הימים להרבות בניאוף ובזנות הנשים ושלכן לא יחיו בניהם אבל ימותו בקטנותם לפי שהיתה התחלתם בזמה וזנות בלתי הגון, ובעבור שהזנות אם כן שני מינים עם הנשים ועם העבודה זרה והיה הזנות הגופיי התחלה והכנה לזנות הנפשיי לכן התחיל להוכיחם על הזנות הגופני, ואמרו חכמים ז"ל בפרשת גפן בוקק ישראל יוכיחם מהנפשיי, והוא אומרו כאן כענבים במדבר מצאתי ישראל כי עם היות שהש"י ככה הוציאם ממצרים ולא מצאם במדבר הנה מתוך חבתו אליהם היו לפניו כשהקריבם אליו חביבים כמו הענבים אשר ימצא האדם פתאום במדבר השמם נחש שרף וצמאון בהיותו רעב וצמא שישמח עמהם כן שמח הקב"ה עם האומה בהיותם במדבר סיני כשקבלו את התורה, והיה הדמוי הזה מפאת הענבים שהוא פרי משובח כן היו ישראל ממשפחה יקרה מפאת המקום שהוא המדבר וכמאמר הנביא (ירמיה ב, ב) לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, עוד עשה דמיון שני באומרו כבכורה בתאנה בראשיתה רוצה לומר כתאנה המבושלת כשיראה האדם בעץ התאנה בראשית ותחילת בשול התאנים כן ראה את יוצאי מצרים כי היו לפניו כתאנים הטובות טובות מאד, ולפי שעד אותו זמן לא יחד הקב"ה כבודו על שום אומה לכן היו הנה בענין הדבוק האלקי כבכורה בתאנה בראשיתה, אבל עכ"ז המה הקלו בעצמם ובמקום שהיו חביבין לפני נתגנו בענינם כי הנה במקום כשבאו לבעל פעול נפרדו מצניעותם וקדושתם לבשת רוצה לומר לזנות בנות מואב שזה היה להם לבשת וגם לחרפה, והיתה אהבתם אותם הזונות שקוץ מופלג וטומאה עצומה והוא אומרו ויהיו שקוצים כאהבם כלומר נעשו שקוצים וטמאים כמו שהיתה אהבתם את בנות מואב שקוץ וטומאה, והנה אם כן לא היתה התוכחה הזאת על הע"ז שעבדו שמה כ"א על הניאוף והשקוץ אשר עשו את בנות מואב ולכן לא זכר הנה עון העגל ושאר העונות שעשו במדבר קודם לכן כי היתה כוונתו בלבד להוכיחם על הניאוף לא בעון אחר, והותרה בזה השאלה הראשונה:
פסוק י:והנה זכר שני מיני הפירות האלה ענבים ותאנים לפי שהם מבין שאר מיני הפירות האלה כולם יותר טובים ויותר מזוניים וכמו שזכר ן' סינא בספר הראשון מהקאנון אופן ב' פ' מה שיאכל וישתה, וגם אומרו עובדי אדמה היודעים בהרכבת האילנות שלא יעשו מהם הרכבה בעץ אחר ולכן אמר כענבים במדבר כלומר שהם צומחים מאליהם ואין שם הרכבה ולא זיוף כלל, אמנם בתנחומא אמרו כענבים במדבר מצאתי ישראל מה הענבים מבחוץ נאות וכעורות מבפנים כך היו ישראל בשעה שעמדו על הר סיני אמרו כל אשר דבר השם נעשה ונשמע הרי בפיהם אבל בלבם לא היה נכון שנאמר ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו, דבר אחר מה הענבים הללו החרצנים מבפני' כך היו ישראל והאספסוף אשר בקרבו, מה הענבים הללו יש בהם מאכל ומשקה כך ישראל יש בהם בני תורה ויש בהם בני מעשים, ד"א כענבים במדבר למה במדבר ולא ביישוב אלא כשאדם מהלך במדבר והוא רעב והוא צמא אם נותנים לו פת אוכלה ומבקש לשתות אם נותנין לו מים או יין שותה ומבקש לאכול אבל אם נותנין לו ענבים הוא אוכלן ואינו מבקש מאומה למה שיש בהם אכילה ויש בהם שתייה כך קבלו ישראל את התורה במדבר דכתיב בה לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי.
פסוק י:ומפני שהוכיחם כאן על הזנות והניאוף (יא) הודיעם שבעון זה היו בניהם מתים לפי שבהיותם נעשים מתוך זמה מרה היתה באחריתם ועל זה אמר אפרים כעוף יתעופף כבודם רוצה לומר כמו העוף הממהר בתנועתו כן יתעופף כבודם מלידה ומבטן ומהריון כי מהם שימותו בלידה ולא יעשו להם הכבוד שעושין לנולדים בהכנסם בבריתו של אברהם אבינו ומהם שימות מבטן כנפל טמון ולא יגיעו ללידה הטבעית לשיקבלו כבוד בלדתם ומהם שהנשים עקרות ולא תבאנה לידי הריון, (יב) ואם ימלטו מהם מזה ויבאו ללידה ולגדול הנה הם יגדלו את בניהם ושכלתים מאדם שימותו קודם שיגיעו לגבול איש, ולא לבד בזה אבל גם בכל מעשיהם אוי להם בשורי, ושורי השי"ן תחת הסמ"ך כאלו אמר בסורי והפרדי מהם, והנה אמר בבנים לשון כבוד יתעופף כבודם לפי שהאדם המעולה לא יחפוץ בחיים כי אם לתכלית הכבוד, ואמר הנביא מארבעה אופני המות אשר זכר באומרו מלידה ומבטן ומהריון וגומר ושכלתים מאדם שטוב להם שימותו בניהם מבטן ומהריון כמו שזכר משיגדלו וישכלו מהם, (יג) וזהו אומרו אפרים כאשר ראיתי לצור שתולה בנוה כלומר אחר שאני רואה לצור והיא הסמוכה לירושלם מהפלשתים שהיא שתולה בנוה ומיושבת ביופי שלוה ושקטה אין שטן ואין פגע רע, ואפרים אני רואה בהפך כל זה שאין עסקו כל היום כי אם להוציא אל הורג בניו שכל היום היו בני אפרים יוצאים למלחמות ונהרגין שמה, אחר שהדבר כן (יד) תן להם השם מה תתן רוצה לומר תן להם השם אלקים מה שאתה עתיד לתת להם שהוא המות והשכול לא אחר הגדול וגם לא אחר הלידה אבל בשני האופנים האחרים שאמרת מבטן ומהריון שיהיה להם רחם משכיל שנשי אפרים יפילו העוברים ולא יגיעו ללידה ושדים צומקים כלומר שלא יבאו לידי הריון וכאשר לא יעצר דם נדותן לא יבא החלב לשדים ולא יתנפחו אבל יהיו צומקים, כי כבר ביארו חכמי הרפואה שהסבה כשיתנפחו שדי ההרות הוא מפני שיעצר דם נדותן בהריון ואז אותו חומר הנעצר יבא לשדים וינפחם ולכן העקרות לא יתנפחו שדיהן ויהיו צומקים, והכלל שיותר טוב היה זה להם שימותו בניהם מבטן ומהריון יותר משיגיעו ללידה וכל שכן לגדול אחר שתכליתם להרע ולא לטוב כאנשי צור, והתבאר מזה שלא היה הנביא מדמה אפרים לצור אבל בהפך, והותרה עם זה השאלה השנית.
פסוק טו:ואמנם אומרו כל רעתם בגלגל כי שם שנאתים פירשו המפרשים שבגלגל היו עובדים עבודה זרה בבמות כי לפי שהיה שם המשכן תחילה היו אומרים להם נביאי הבעל שהוא מקום נבחר, אבל לדעתי לא כיוון בזה לענין העבודה זרה כי אם להמלכת שאול שבגלגל חדשו המלוכה ולכן אמר כל רעתם בגלגל כי שם שנאתים על רוע מעלליהם כי כן אמר שמואל (שמואל א' יב, יז) ודעו וראו כי רעתכם רבה לפני השם לשאול לכם מלך, ועל אותה הרעה אמר כאן כל רעתם בגלגל ועל רוע מעלליהם שעל זה היתה השנאה, ועל כל זה אמר מביתי אגרשם לא אוסיף אהבתם כלומר לא אוסיף אהוב אותם ואגרשם מארצי שהוא ביתי מפני שכל שריהם סוררים ואמר זה על המלכים שמלכו על ישראל אחרי שנחלקה המלכות שכולם היו סוררים רעים וחטאים לה' מאד.
פסוק טז:וכאילו הוציא הנביא תולדה מכל מה שאמר עד הנה באמרו הוכה אפרים שרשם יבש פרי בל יעשון כלומר אחרי שהוכה אפרים מידי אויביו והשרש שהוא האנשים הגבורים הוא יבש ראוי הוא שפרי בל יעשון כלומר שלא יולידו בנים, כיון שגם כי ילדון והמתי מחמדי בטנם כמו שאמר למעלה כי אם יגדלו את בניהם ושכלתים מאדם. ואפשר לפרש שהפסוק הזה הוא תשובת השם יתברך על דברי הנביא תן להם השם מה תתן וכאילו אמר ה' אין דעתי לעשות מה ששאל הנביא כי כבר הוכה אפרים בגזרת הגלות ויהיה שרשם יבש רמז לאבות שימותו בו ולמה יהיו כולם עקרים אבל יהיה עונשו בכל האופנים והצדדין שנזכרו פעם שפרי בל יעשון וכמו ששאל הנביא רחם משכיל ושדים צומקים ופעמים שילדו אבל גם כי ילדון והמתי מחמדי בטנם, (יז) ועל זה אמר הנביא ימאסם אלקי כי לא שמעו לו ויהיו נודדים בגוים כלומר יותר טוב הוא שהאלוה שלי ימאס אותם כיון שלא שמעו וילכו בגלות נודדים בגוים אבל לא יתנם להריגה: