א שִׁמְעוּ־זֹ֨את הַכֹּהֲנִ֜ים וְהַקְשִׁ֣יבוּ ׀ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּבֵ֤ית הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַאֲזִ֔ינוּ כִּ֥י לָכֶ֖ם הַמִּשְׁפָּ֑ט כִּֽי־פַח֙ הֱיִיתֶ֣ם לְמִצְפָּ֔ה וְרֶ֖שֶׁת פְּרוּשָׂ֥ה עַל־תָּבֽוֹר׃ ב וְשַׁחֲטָ֥ה שֵׂטִ֖ים הֶעְמִ֑יקוּ וַאֲנִ֖י מוּסָ֥ר לְכֻלָּֽם׃ ג אֲנִי֙ יָדַ֣עְתִּי אֶפְרַ֔יִם וְיִשְׂרָאֵ֖ל לֹֽא־נִכְחַ֣ד מִמֶּ֑נִּי כִּ֤י עַתָּה֙ הִזְנֵ֣יתָ אֶפְרַ֔יִם נִטְמָ֖א יִשְׂרָאֵֽל׃ ד לֹ֤א יִתְּנוּ֙ מַ֣עַלְלֵיהֶ֔ם לָשׁ֖וּב אֶל־אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם כִּ֣י ר֤וּחַ זְנוּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְאֶת־יְהוָ֖ה לֹ֥א יָדָֽעוּ׃ ה וְעָנָ֥ה גְאֽוֹן־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָנָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֣ל וְאֶפְרַ֗יִם יִכָּֽשְׁלוּ֙ בַּעֲוֺנָ֔ם כָּשַׁ֥ל גַּם־יְהוּדָ֖ה עִמָּֽם׃ ו בְּצֹאנָ֣ם וּבִבְקָרָ֗ם יֵֽלְכ֛וּ לְבַקֵּ֥שׁ אֶת־יְהוָ֖ה וְלֹ֣א יִמְצָ֑אוּ חָלַ֖ץ מֵהֶֽם׃ ז בַּיהוָ֣ה בָּגָ֔דוּ כִּֽי־בָנִ֥ים זָרִ֖ים יָלָ֑דוּ עַתָּ֛ה יֹאכְלֵ֥ם חֹ֖דֶשׁ אֶת־חֶלְקֵיהֶֽם׃ ח תִּקְע֤וּ שׁוֹפָר֙ בַּגִּבְעָ֔ה חֲצֹצְרָ֖ה בָּרָמָ֑ה הָרִ֙יעוּ֙ בֵּ֣ית אָ֔וֶן אַחֲרֶ֖יךָ בִּנְיָמִֽין׃ ט אֶפְרַ֙יִם֙ לְשַׁמָּ֣ה תִֽהְיֶ֔ה בְּי֖וֹם תּֽוֹכֵחָ֑ה בְּשִׁבְטֵי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל הוֹדַ֖עְתִּי נֶאֱמָנָֽה׃ י הָיוּ֙ שָׂרֵ֣י יְהוּדָ֔ה כְּמַסִּיגֵ֖י גְּב֑וּל עֲלֵיהֶ֕ם אֶשְׁפּ֥וֹךְ כַּמַּ֖יִם עֶבְרָתִֽי׃ יא עָשׁ֥וּק אֶפְרַ֖יִם רְצ֣וּץ מִשְׁפָּ֑ט כִּ֣י הוֹאִ֔יל הָלַ֖ךְ אַחֲרֵי־צָֽו׃ יב וַאֲנִ֥י כָעָ֖שׁ לְאֶפְרָ֑יִם וְכָרָקָ֖ב לְבֵ֥ית יְהוּדָֽה׃ יג וַיַּ֨רְא אֶפְרַ֜יִם אֶת־חָלְי֗וֹ וִֽיהוּדָה֙ אֶת־מְזֹר֔וֹ וַיֵּ֤לֶךְ אֶפְרַ֙יִם֙ אֶל־אַשּׁ֔וּר וַיִּשְׁלַ֖ח אֶל־מֶ֣לֶךְ יָרֵ֑ב וְה֗וּא לֹ֤א יוּכַל֙ לִרְפֹּ֣א לָכֶ֔ם וְלֹֽא־יִגְהֶ֥ה מִכֶּ֖ם מָזֽוֹר׃ יד כִּ֣י אָנֹכִ֤י כַשַּׁ֙חַל֙ לְאֶפְרַ֔יִם וְכַכְּפִ֖יר לְבֵ֣ית יְהוּדָ֑ה אֲנִ֨י אֲנִ֤י אֶטְרֹף֙ וְאֵלֵ֔ךְ אֶשָּׂ֖א וְאֵ֥ין מַצִּֽיל׃ טו אֵלֵ֤ךְ אָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־מְקוֹמִ֔י עַ֥ד אֲשֶֽׁר־יֶאְשְׁמ֖וּ וּבִקְשׁ֣וּ פָנָ֑י בַּצַּ֥ר לָהֶ֖ם יְשַׁחֲרֻֽנְנִי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם באור המילות

מלבי"ם

פסוק א:
שמעו, הקשיבו, האזינו. כבר בארתי (ישעיה א' י') שהסדר הוא, תחלה מקשיב קשב מרחוק, ואחר כך מאזין היינו שמטה אזנו לשמוע מה היה הקול אשר הקשיב, ואח"כ שומע, ועם השמיעה משותף ג"כ הבנת הלב, וכשידבר אל שלש נושאים מתחלפים, ידבר אל הנושא העקרי במאמר בלשון שמיעה, ואל הבלתי עקרי כ"כ ידבר בלשון האזנה, ואל הטפל ידבר בלשון הקשבה, והכהנים היו העקרים המסיתים את בית המלך בל יניחו את העם ללכת לירושלים להם ייחד הנבואה בפרטות בלשון שמיעה, והעם הם יקשיבו מרחוק, ובית המלך שהיה מצד א' בלתי עקרים כ"כ כי היו מוסתים מן הכהנים, ומצד אחד היו עקרים כי הם היו הפוקדים והמכריחים את העם, דבר אליהם בלשון האזנה, ובאר שצריך שיטו אזן באשר לכם המשפט משפט העונש, או ר"ל משפט ההנהגה שאתם המנהיגים והמכריחים את העם, וכ"ז נכלל בשיתוף שם משפט:
פסוק א:
פח, רשת. הרשת פורשים סביב הפח, שכשילך הנצוד בדרך סבובי ולא יגע בפח תלכדנו הרשת, כמ"ש טמנו גאים פח לי וחבלים פרשו רשת ליד מעגל (תהלות ק"מ), ומצייר שעקר הדרך היה במצפה (כמו שנראה מירמיה מ"א ט') ושם היה הפח, ויש שנטה ליד מעגל ודרך סבובי אל הר תבור ושם היה הרשת, ויש שהעמיק ללכת בעמק ושם היה השחטה:
פסוק ב:
ושחטה. שם המושפט של השחיטה:
פסוק ב:
ושטים. הנוטים מן הדרך אל העמק. כמו שטה מעליו ועבור:
פסוק ב:
ואני מוסר. אני איש מוסר, כמו ואני תפלה, איש תפלה:
פסוק ג:
ידעתי. לא נכחד ממני. לא נכחד מוסיף אף דברים שראוי שיוכחדו גם מן היודע, כמו מעשה ההמון שהם בלתי עקרים. ועז"א לא לבד שידעתי את אפרים שהם שבט המולך והם המחטיאים, כי גם ישראל שהם ההמון קטני המעלה והם אינם המסיתים רק המוסתים, בכ"ז לא נכחד ממני כי ברע הם:
פסוק ג:
כי עתה. שיעור הכתוב כי עתה לא יתנו מעלליהם, (והזנית אפרים הוא כענין מאמר מוסגר אחר שהזנית), והזנית פעל יוצא, כמו הזנו (למעלה ד' י'), הזנה הזנו (שם י"ח):
פסוק ד:
לא יתנו. כבר יסדתי בס' התו"ה קדושים (סי' צ') שפעל נתן הבא בשלילה ואחריו המקור תרגומו לא תשבק, ור"ל לא יעזבו מעשיהם הרעים:
פסוק ה:
וענה. מענין הכנעה, כמו עד מתי מאנת לענות מפני, וי"מ מענין עדות, כמו כחשי בפני יענה, ר"ל גאותו תעיד בו להענישו:
פסוק ה:
יכשלו, כשל. כשל בקל מציין שסבת החולשה בו בעצמו, ובנפעל מציין נכשל מזולתו, אפרים יכשלו בעונם, ויהודה יהיה חלוש בעצמו אחרי גלות אפרים:
פסוק ו:
חלץ מהם. מענין הסרה או הוצאה והוא עומד, וחלצה נעלו פעל יוצא:
פסוק ח:
תקעו, הריעו, שופר, חצוצרה, החצוצרה היה מיוחד יותר מן השופר שהיו מחצצרים בו במקדש, והתרועה מעוררת יותר מן התקיעה שהוא קול פשוט, ובזה מוסיף והולך במליצתו, חצוצרה על שופר, הריעו על תקעו:
פסוק ט:
ביום תוכחה. כמו יום צרה ותוכחה (ישעיהו ל״ז:ג׳) ויל"פ ג"כ ששיעור הכתוב תקעו שופר בגבעה וכו' ביום תוכחה, ר"ל ביום צום שאז העם מתאספים וזקן דורש תוכחות ודברי כבושים אז ביום ההוא תקעו שופר והודיעו ברבים לאמר אחריך בנימין כי אפרים לשמה תהיה, בשבטי ישראל, המאמרים מקבילים, בשבטי ישראל הודעתי נאמנה. היו שרי יהודה עליהם אשפוך [כמסיגי גבול] כמים עברתי:
פסוק י:
עברתי. ההבדל בין עברה לבין אף וחמה ודומיהם, שהעברה היא שבסבת האף והחמה והקצף שי"ל על החוטא יעבור גבול הכעס ואינו מבחין בין טוב לרע ויקצוף על הכלל באין הבדל כמ"ש ישעיה (סי' י"ג ט'), (לפי' המפ' הכתובים מבולבלים, התחיל מבנימין, וחזר לאפרים, וחזר לשרי יהודה. וחזר לאפרים. ומהו מסיגי גבול, וכל המליצה אין טעם לה):
פסוק יא:
כי הואיל. פעל יאל בא על הרצון ועל ההתחלה, וגדרו על הרצון שהוא הפך שלילת הרצון, (הפך מלת אל שמורה השלילה, כדרך השרשים המשמשים דבר והפוכו) ובא על רצון אחרי שלא רצה תחלה, או שהיה ראוי שלא ירצה, ויואל משה לשבת את האיש, הואל קח ככרים, לא רצה בתחלה. הנה נא הואלתי לדבר אל ה', ר"ל והיה ראוי שלא אדבר, הואיל משה באר את התורה, תחלה לא רצה כי חשב שיחיה. ובזה משתתף עם התחלה שמתחיל לרצות מה שלא רצה, ופה ר"ל שנתרצה אל דבר בלתי ראוי, והוא התחיל לרצות:
פסוק יב:
כעש כרקב. (עי' ישעיה נו"ן, ט', איוב י"ג כ"ח):
פסוק יג:
חליו. מזורו, שם מזור בא על זריית אבק סממנים שיזרו על המכה שעל הגוף כמו לא זורו (ישעיה א'), אין דן דינך למזור (ירמיהו ל"א), ועי"כ יקרא גם המכה החיצונה בשם מזור ע"ש זריית האבק המרפא אותה, גם י"ל שנקרא מזור על שסוחטים אותה להוציא ממנה הליחה. מענין ויזר את הגזה (שופטים ו׳:ל״ח), והחולי היא פנימית וצריך רפואה ע"י שתיית משקים או הרקות, ועז"א נגד החולי והוא לא יוכל לרפוא לכם, ונגד המזור ולא יגהה מכם מזור, ומלת יגהה מענין הוצאה, כמו הגו סגים מכסף (משלי כ״ה:ד׳), שלא יוציא המכה, או שלא יוציא הליחה המתעפשת, וילך אפרים אל אשור, וישלח אל מלך ירב. אפרים הלך בעצמו, ולא אל המלך לבדו רק אל אשור כלו, כי כולם נעשו עבדים למדינת אשור, אבל יהודה שלח רק שלוחים, ולא אל אשור רק אל המלך, ולא להשתעבד אליו רק שירב ריבו מיד שונאיו, לכן קראו מלך ירב:
פסוק יד:
כשחל וככפיר. ההבדל שכתבתי בפנים תמצאהו (יחזקאל ל"ב ב', עמוס ג' ד', תהלות י' ט', י"ז י"ב):
פסוק יד:
אטרף, אשא. עי' בפי'. י"ל עוד הטורף ממית והוא משל ההריגה, והנשיאה היא משל הגלות:
פסוק טו:
ובקשו פני, ישחרנני. בקשת פנים, היא בתפלה או בדורון, ויבקש דוד את פני ה' (ש"ב כ"א א'), ויתפללו ויבקשו פני (דה"ב ז' י"ד). והמשחר יחפש דבר שנעלם ממנו. וגם יאמר או שיכירו אשמתם ויבקשו פני בעודי עמהם, או אם לא בצר להם ישחרונני, כי אז לא אהיה עוד בתוכם ויצטרכו לדרוש ולשחר: