פסוק א:שִׁמְעוּ־זֹאת, הַכֹּהֲנִים, וְהַקְשִׁיבוּ, ראשי בֵּית יִשְׂרָאֵל, וּבֵית הַמֶּלֶךְ, הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט. אתם המנהיגים, ועל כן אתם האחראים למצב. כִּי־פַח, מוקש ומלכודת הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה, שם יישוב מכובד, וְכיוצא בזה רֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל־תָּבוֹר ללכוד את יושביו. התנהגותכם היא שהכשילה את תושבי עריכם.
פסוק ב:וְשַׁחֲטָה, בשחיטת קרבנות לעבודה זרה, או: בשפיכת דם נקי שֵׂטִים, הסוטים מדרך הישר הֶעְמִיקוּ, וַאֲנִי מוּסָר לְכֻלָּם, אייסר ואעניש את כל הפושעים.
פסוק ג:אֲנִי יָדַעְתִּי, מכיר את אֶפְרַיִם – השבט הבכיר בממלכת ישראל, שבמקומות רבים הממלכה כולה נקראת על שמו, וְיִשְׂרָאֵל לֹא־נִכְחַד, נסתר מִמֶּנִּי, כִּי עַתָּה הִזְנֵיתָ, אֶפְרַיִם, ובהשפעתך נִטְמָא כל יִשְׂרָאֵל.
פסוק ד:לֹא יִתְּנוּ מַעַלְלֵיהֶם לָשׁוּב אֶל־אֱלֹהֵיהֶם. המעשים שכבר עשו חוסמים מהם כל אפשרות לשנות את דרכיהם, כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם, והיא מטמאת אותם, וְעל כן אֶת־ה' לֹא יָדָעוּ.
פסוק ה:וְעָנָה, יתייסר ויסבול, או: ייכנע גְאוֹן־יִשְׂרָאֵל, המלך בְּפָנָיו – בפני ישראל, וְיִשְׂרָאֵל וְאֶפְרַיִם יִכָּשְׁלוּ בַּעֲוֹנָם. העוונות יגרמו למכשולים רוחניים וחומריים. כָּשַׁל גַּם־יְהוּדָה עִמָּם – עם ישראל.
פסוק ו:בְּקרבנות צֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת־ה', וְאולם לֹא יִמְצָאוּ, כי בינתיים הוא חָלַץ, נפרד ונשמט מֵהֶם.
פסוק ז:בַּה' בָּגָדוּ כִּי־בָנִים זָרִים יָלָדוּ, ובכללם ילדי תערובת שנולדו מנשים שאינן שלהם. לכן עַתָּה יֹאכְלֵם אסון במשך חֹדֶשׁ בלבד, אותם ואֶת־חֶלְקֵיהֶם, חלקותיהם.
פסוק ח:תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה, חֲצֹצְרָה בָּרָמָה, כדי להזעיק לקרב הָרִיעוּ בֵּית אָוֶן, היא בית-אל, שכן האויב אַחֲרֶיךָ, בִּנְיָמִין. אלה קריאות אימה ומהומה. נחלת בנימין גובלת עם אפרים מדרום.
פסוק ט:אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה, שממה תִהְיֶה בְּיוֹם תּוֹכֵחָה, העונש. בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל האחרים הוֹדַעְתִּי נֶאֱמָנָה כדי להזהירם שאף אותם עלולה למצוא פורענות דומה.
פסוק י:הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל. באימוץ מנהגיה של ממלכת ישראל, בני יהודה כביכול פלשו לתחומי אפרים. אשר על כן, גם עֲלֵיהֶם אֶשְׁפּוֹךְ כַּמַּיִם את עֶבְרָתִי, כעסי, ואף הם ילקו.
פסוק יא:עָשׁוּק אֶפְרַיִם מצרותיו שבאו מבפנים ומן החוץ, רְצוּץ מִשְׁפָּט, שבור מן הייסורים, כִּי הוֹאִיל, רצה והסכים הָלַךְ אַחֲרֵי־צָו שאינו נכון, בעקבות ירבעם וחטאותיו.
פסוק יב:וַאֲנִי לא אביא על ישראל אסון פתאומי, אלא כָעָשׁ אזיק לְאֶפְרָיִם. כשם שעש משחית בשלבים את הבגד, כך תכורסם ממלכת ישראל אט-אט, ותהפוך עלובה יותר ויותר, וְכָרָקָב הפושה בבגד עד שאי אפשר ללבשו עוד, אהיה לְבֵית יְהוּדָה. אף על פי שהנביא מאשים בראש ובראשונה את ישראל, העונשים יפגעו גם בשכניהם, שחיקו את מעשיהם.
פסוק יג:וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת־חָלְיוֹ, וִיהוּדָה ראה אֶת־מְזֹרוֹ, מחלתו ומכאובו. כאשר הבחין במחלתו – וַיֵּלֶךְ אֶפְרַיִם אֶל־אַשּׁוּר לבקש מהם סיוע, וַיִּשְׁלַח אֶל־מֶלֶךְ יָרֵב, כינוי או רמז למלך אשור. באותה תקופה היו עדיין הארמים האויב הקבוע של ישראל, ושתי הממלכות פנו לכוח העולה אשור, היושב בעורף ממלכת ארם, וניסו לקשור עמו קשרים דיפלומטיים כדי להסיר מעליהם את האיום המתמיד. וְהוּא – אשור לֹא יוּכַל לִרְפֹּא לָכֶם, וְלֹא־יִגְהֶה, יסיר מִכֶּם מָזוֹר, את מכתה של ארם.
פסוק יד:כִּי אָנֹכִי כַשַּׁחַל, כמו אריה אהיה לְאֶפְרַיִם, וְכַכְּפִיר – לְבֵית יְהוּדָה. אֲנִי אֲנִי אֶטְרֹף וְאֵלֵךְ, אֶשָּׂא את הטרף וְאֵין מַצִּיל מידי. אני הוא המביא עליכם את הצרות כעונש. על כן ניסיונותיכם לפתור את המצוקות הפוליטיות בדרכים דיפלומטיות לא יצלחו.
פסוק טו:אֵלֵךְ מהם, אָשׁוּבָה אֶל־מְקוֹמִי, אסלק מהם את שכינתי עַד אֲשֶׁר־יֶאְשְׁמוּ ייענשו, וּבִקְשׁוּ אז את פָנָי, מפני שרק בַּצַּר לָהֶם, כשיסבלו מצרות, יְשַׁחֲרֻנְנִי, יחפשו אותי וישובו אלי ויאמרו:
