א שִׁמְעוּ־זֹ֨את הַכֹּהֲנִ֜ים וְהַקְשִׁ֣יבוּ ׀ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּבֵ֤ית הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַאֲזִ֔ינוּ כִּ֥י לָכֶ֖ם הַמִּשְׁפָּ֑ט כִּֽי־פַח֙ הֱיִיתֶ֣ם לְמִצְפָּ֔ה וְרֶ֖שֶׁת פְּרוּשָׂ֥ה עַל־תָּבֽוֹר׃ ב וְשַׁחֲטָ֥ה שֵׂטִ֖ים הֶעְמִ֑יקוּ וַאֲנִ֖י מוּסָ֥ר לְכֻלָּֽם׃ ג אֲנִי֙ יָדַ֣עְתִּי אֶפְרַ֔יִם וְיִשְׂרָאֵ֖ל לֹֽא־נִכְחַ֣ד מִמֶּ֑נִּי כִּ֤י עַתָּה֙ הִזְנֵ֣יתָ אֶפְרַ֔יִם נִטְמָ֖א יִשְׂרָאֵֽל׃ ד לֹ֤א יִתְּנוּ֙ מַ֣עַלְלֵיהֶ֔ם לָשׁ֖וּב אֶל־אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם כִּ֣י ר֤וּחַ זְנוּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְאֶת־יְהוָ֖ה לֹ֥א יָדָֽעוּ׃ ה וְעָנָ֥ה גְאֽוֹן־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָנָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֣ל וְאֶפְרַ֗יִם יִכָּֽשְׁלוּ֙ בַּעֲוֺנָ֔ם כָּשַׁ֥ל גַּם־יְהוּדָ֖ה עִמָּֽם׃ ו בְּצֹאנָ֣ם וּבִבְקָרָ֗ם יֵֽלְכ֛וּ לְבַקֵּ֥שׁ אֶת־יְהוָ֖ה וְלֹ֣א יִמְצָ֑אוּ חָלַ֖ץ מֵהֶֽם׃ ז בַּיהוָ֣ה בָּגָ֔דוּ כִּֽי־בָנִ֥ים זָרִ֖ים יָלָ֑דוּ עַתָּ֛ה יֹאכְלֵ֥ם חֹ֖דֶשׁ אֶת־חֶלְקֵיהֶֽם׃ ח תִּקְע֤וּ שׁוֹפָר֙ בַּגִּבְעָ֔ה חֲצֹצְרָ֖ה בָּרָמָ֑ה הָרִ֙יעוּ֙ בֵּ֣ית אָ֔וֶן אַחֲרֶ֖יךָ בִּנְיָמִֽין׃ ט אֶפְרַ֙יִם֙ לְשַׁמָּ֣ה תִֽהְיֶ֔ה בְּי֖וֹם תּֽוֹכֵחָ֑ה בְּשִׁבְטֵי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל הוֹדַ֖עְתִּי נֶאֱמָנָֽה׃ י הָיוּ֙ שָׂרֵ֣י יְהוּדָ֔ה כְּמַסִּיגֵ֖י גְּב֑וּל עֲלֵיהֶ֕ם אֶשְׁפּ֥וֹךְ כַּמַּ֖יִם עֶבְרָתִֽי׃ יא עָשׁ֥וּק אֶפְרַ֖יִם רְצ֣וּץ מִשְׁפָּ֑ט כִּ֣י הוֹאִ֔יל הָלַ֖ךְ אַחֲרֵי־צָֽו׃ יב וַאֲנִ֥י כָעָ֖שׁ לְאֶפְרָ֑יִם וְכָרָקָ֖ב לְבֵ֥ית יְהוּדָֽה׃ יג וַיַּ֨רְא אֶפְרַ֜יִם אֶת־חָלְי֗וֹ וִֽיהוּדָה֙ אֶת־מְזֹר֔וֹ וַיֵּ֤לֶךְ אֶפְרַ֙יִם֙ אֶל־אַשּׁ֔וּר וַיִּשְׁלַ֖ח אֶל־מֶ֣לֶךְ יָרֵ֑ב וְה֗וּא לֹ֤א יוּכַל֙ לִרְפֹּ֣א לָכֶ֔ם וְלֹֽא־יִגְהֶ֥ה מִכֶּ֖ם מָזֽוֹר׃ יד כִּ֣י אָנֹכִ֤י כַשַּׁ֙חַל֙ לְאֶפְרַ֔יִם וְכַכְּפִ֖יר לְבֵ֣ית יְהוּדָ֑ה אֲנִ֨י אֲנִ֤י אֶטְרֹף֙ וְאֵלֵ֔ךְ אֶשָּׂ֖א וְאֵ֥ין מַצִּֽיל׃ טו אֵלֵ֤ךְ אָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־מְקוֹמִ֔י עַ֥ד אֲשֶֽׁר־יֶאְשְׁמ֖וּ וּבִקְשׁ֣וּ פָנָ֑י בַּצַּ֥ר לָהֶ֖ם יְשַׁחֲרֻֽנְנִי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
שמעו זאת הכהנים - גם הקשיבו בית ישראל שהוכחתים, או בית ישראל הם הסנהדרין.
פסוק א:
ובית המלך האזינו - כי כולם שופטים.
פסוק א:
כי פח הייתם למצפה - שלא תניחו לעלות החוגגים אל בית השם.
פסוק ב:
ושחטה - ולשחוט בדרך.
פסוק ב:
סטים - הם עובדי הבעל.
פסוק ב:
העמיקו - הפח אלו הנזכרים אולי לא יראוהו העוברים ואני איסרם כולם על זאת הרעה שעשו, כי לא נעלם ממני, אשר העמיקו על כן.
פסוק ג:
אני - דע כי אשת יעקב אבינו היא רחל והנה לאה נכסה במקומה, גם רחל נתנה שפחתה לו ובעבור קנאת לאה, נתנה לו גם השפחה האחרת, על כן כאשר ילדה רחל את יוסף אמר: שלחני ויעקב אמר אל אפרים ומנשה: ויקרא בהם שמי על כן יקראו כל ישראל אפרים. ויפת אמר: אולי ממלכת יהוא היתה מאפרים ובעבור שמצא ואת רמות בגלעד לגדי, הוצרך לומר איננה הכתובה בדברי יהוא ובספר עמוס אפרש שהוא מאפרים. והנכון בעיני: כי כאשר באו אבותינו ארץ כנען והנה עמד יהודה על גבולו מנגב ובית יוסף שהוא כל שבט אפרים וחצי שבט מנשה מצפון, על כן יזכור יהודה ואפרים וככה בירמיהו: הבן יקיר לי אפרים ואין מלך בימים ההם מאפרים.
פסוק ג:
הזנית - נפשך גם אחרים.
פסוק ד:
לא יתנו - לא יעשו מעשים שישובו, או לא ינוחו על דרך על כן לא נתתיך.
פסוק ה:
וענה - אמר יפת: כמו בני יענה. ואין לו טעם, רק הוא מגזרת עני.
פסוק ו:
בצאנם - שב אל יהודה לבדו שבית המקדש בנחלתם.
פסוק ו:
חלץ - כבודו מהם כאשר יאמר אלכה ואשובה אל מקומי. ולמה חלץ מהם? כי בה' בגדו.
פסוק ז:
עתה יאכלם - אלה הבנים עם חלקיהם חדש רע, כמו: כי קרוב יום אידם. ור' ישועה אומר: חדש אב. ויפת אמר: כי חדש הוא חגור חרב, כמו: והוא חגור חדשה.
פסוק ח:
תקעו - הטעם השמיעו זאת וידעו הכל כי אפרים.
פסוק ט:
הודעתי נאמנה - משפט נאמן, כמו גזרה והדומה לה.
פסוק י:
היו - עושים רע לאשר הם ברשותם.
פסוק י:
כמסיגי גבול - בסתר על כן אענישם.
פסוק יא:
עשוק אפרים - עשקוהו מלכיו ורימוהו.
פסוק יא:
כי הואיל הלך - שנים פעלים עוברים, כמו: הגשם חלף הלך לו, כי הואיל שהלך אחרי מצות אנשים והוא צו, כמו: צו לצו. ויפת אמר: כי אפרים יהיה עשוק מהגוים.
פסוק יב:
ואני - טעם שאכלם.
פסוק יג:
וירא, את מזורו - מכה שהיא צריכה שיזורו אותה.
פסוק יג:
וישלח - יהודה כי כן אחריו.
פסוק יג:
ירב - שם מקום באשור.
פסוק יג:
יגהה - כמו ייטיב גהה מראית העין.
פסוק יד:
כי - בתחילה אמר: ואני כעש בפנים מהגוף ועתה כשחל בחוץ, ומי יוכל לרפא לכם.
פסוק טו:
אלך - לי ואין רודף אחרי, או אלך עם הטרפה והנכון שאטרפם ואלך לי כאשר כתוב אחריו.
פסוק טו:
אלך עד אשר יאשמו - שיודו שאשמו, או כטעם שממה תשם שומרון. והאדמה לא תשם חסר אל"ף.
פסוק טו:
ישחרונני - יבקשוני כשחר ויאמרו אלה לאלה לכו. אמר טרף בעבור ככפיר.