פסוק א:כי ריב לה׳. אשר המקום יתוכח עם ישראל יושבי הארץ וכאלו יאמר הלא נתתי להם הארץ ע״מ שישמעו אלי והואיל ואינם שומעים מה להם לשבת בארץ:
פסוק א:כי אין אמת. שהרי אין בארץ לא אמת ולא חסד ואין מי נותן לב לדעת את אלהים:
פסוק ב:אלה וכחש. נשבעים ומשקרים בשבועתם:
פסוק ב:פרצו. ר״ל פרצו גדר ומשמירת התורה:
פסוק ב:ודמים. הרבו לשפוך דם עד שנגעו דמי הרוג זה בדמי הרוג זה:
פסוק ג:תאבל. תשחת הארץ ותכרת כל היושב בה גם בחיות וגו׳ תהיה הכריתה וגם דגי הים יאבדו לא תשאר מה בארץ והוא ענין גוזמא והפלגה:
פסוק ד:אך איש וגו׳. באמת שום איש אל יריב עם חבירו ולא יוכיחנו כי כולם עושים הרע ומה להם להוכיח לזולתם:
פסוק ד:ועמך. מאמר המקום אל הנביא הנה בני עמך המה כעדת קרח שהיו מריבים עם אהרן הכהן ואמר כמוכיחים ומדוע תתנשאו וגו׳ והמה עשו הרע:
פסוק ה:וכשלת היום. לכן תכשל באור היום וגם נביא השקר המיועד לך טובה יכשל גם הוא עמך כמו הנכשל בחשכת הלילה ואכריתה כל הכנסיה שלך:
פסוק ו:נדמו עמי. הנה עמי נכרתו על כי לא ידעו אותי:
פסוק ו:כי אתה. על הכהן ללמד כמ״ש כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב׳:ז׳) ולכן אמר הואיל ואתה הכהן מאסת את הדעת ולא למדת את העם לכן גם אני אמאס אותך מלכהן לי:
פסוק ו:ותשכח. על ששכחת את התורה אשכח גם אני את בניך ולא אושיע להם:
פסוק ז:כרובם. כפי מה שאני מוסיף לגדלם כן מוסיפים הם לחטוא לי לכן אחליף כבודם בקלון ר״ל בתמורת הכבוד אתן להם קלון:
פסוק ח:חטאת עמי יאכלו. ר״ל אינם אוחזים בדין כהונה ללמד את העם ורק אוחזים בכהונה לאכול בשר חטאת עמי:
פסוק ח:ואל עונם ישאו נפשו. כ״א מהכהנים נושא נפשו ר״ל מצפה לעון העם לאמר מתי יחטא ויביא חטאת:
פסוק ט:והיה. לכן יהיה כעם ככהן שניהם ישוו בפורענות הואיל וגם הכהנים השחיתו:
פסוק ט:ופקדתי עליו. על כל אחד אזכיר דרכיו וגמול מעשיו אשיב לו:
פסוק י:ולא ישבעו. כי תבא המארה במעיים:
פסוק י:הזנו. לכל בעילתם קורא זנות הואיל והמה במחשבה רעה לא לקיים מצות ה׳:
פסוק י:ולא יפרצו. לא יתרבו בבנים ובבנות:
פסוק יא:זנות. טרדת הזנות ושכרות היין הישן והחדש כ״א מהם יקח לב הכהן ר״ל יטריד שכלו כאלו ישאר בלא לב להבין ולהורות את העם:
פסוק יב:בעצו ישאל. שואל עתידות בצלם העשוי מעץ:
פסוק יב:ומקלו. צלם העשוי מן המקל וכפל הדבר במ״ש:
פסוק יב:רוח זנונים. רצון זנות עבודת כוכבים התעה אותם מדרך השכל ולכן זנו מתחת אלהיהם:
פסוק יג:יזבחו. אל עבודת כוכבים:
פסוק יג:כי טוב צלה. כי כ״א מהם צלה טוב כי הוא מרובה בענפים וטוב לעמוד תחתיו:
פסוק יג:על כן. הואיל והאנשים יוצאים על ההרים לזבוח לעבודת כוכבים לכן מצאו הבנות והכלות מקום לזנות כי אין רואה:
פסוק יד:לא אפקוד. לא אזכור על בנותיכם אשר תזנינה לשלם להן גמול וכן על כלותיכם ופי׳ כי הן לומדת מאביהן כי הם ילכו עם הזונות ויפרדו מן האנשים להתיחד עמהן:
פסוק יד:יזבחו. זבחי שמחה לאכול עמהן:
פסוק יד:ועם לא יבין ילבט. ר״ל והואיל והם עם אשר לא יבין לכן ילבט ויכשל:
פסוק טו:אם זונה וגו׳. אם ישראל זנו אחרי עבודת כוכבים אין בזה אשמה על יהודה עם שעל ידי שנלחמו עמהם נמנעו לבא לבית המקדש שהוא במלכות יהודה מ״מ לא הדיחם אחר העבודת כוכבים:
פסוק טו:ואל תבואו הגלגל. ר״ל לא היה לך לבא אל הגלגל מקום העבודת כוכבים כמ״ש וכל רעתם בגלגל (לקמן ט) וכאומר וכי על ידי יהודה באת הגלגל היה לך לשבת בית:
פסוק טו:בית און. הוא בית אל ושם העמיד ירבעם את העגל ולכן כנהו לגנאי:
פסוק טו:ואל תשבעו. אחר שאינן עובדים לה׳ מה לכם לשבוע בשמו כי לבד העובד את ה׳ ראוי לשבע בשמו כמ״ש ואותו תעבוד ובשמו תשבע (דברים י׳:כ׳) אבל מי שאינו עובדו ונשבע בו תחשב לבזיון:
פסוק טז:כפרה סוררה. כמו הפרה האוכלת על האבוס הנה מרוב כל היא סוררת ומורדת ואינה רוצת למשוך בעול כן מרד ישראל בה׳ מרוב כל ומהשפעה מרובה:
פסוק טז:עתה. לכן ארעם עתה ככבש הרועה במקום מרחב ומשוקטת אנה ואנה לבקש עשב למאכלה ר״ל מעתה אצמצם השפעתה:
פסוק יז:חבור. הנה אפרים נתחבר הרבה אל העצבים לכן הנח לו ואל תוכיחו כי א״א להפרישו מהם:
פסוק יח:סר סבאם. מיד כשסר מעליהם שכרות היין אז עסקו בזנות עכו״ם וכל היום או הם שכורים או עובדים עכו״ם:
פסוק יח:אהבו הבו קלון מגניה. המלכים יקראו מגנים כי הם למגן ומחסה אל העם וכן כי לה׳ מגננו (תהילים פ״ט:י״ט) והוא מקרא מסורס והראוי מגניה אהבו קלון הבו ור״ל מלכי ישראל אהבו הקלון הזה והם יתנו אותו אל העם ר״ל הם הסיתום אל היין ואל העבודת כוכבים והמה דברו קלון ובזיון:
פסוק יט:צרר רוח. ר״ל הרוח קשר את עצמו אל העדה בכנפיה להוליכם מהר בגולה ואז יבושו מן הזבחים שעשו אל העבודת כוכבים כי לא ימצא בהם עזר ורק המה לבושת ולכלימה:
