א שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהוָ֖ה בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֣י רִ֤יב לַֽיהוָה֙ עִם־יוֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֠י אֵין־אֱמֶ֧ת וְֽאֵין־חֶ֛סֶד וְאֵֽין־דַּ֥עַת אֱלֹהִ֖ים בָּאָֽרֶץ׃ ב אָלֹ֣ה וְכַחֵ֔שׁ וְרָצֹ֥חַ וְגָנֹ֖ב וְנָאֹ֑ף פָּרָ֕צוּ וְדָמִ֥ים בְּדָמִ֖ים נָגָֽעוּ׃ ג עַל־כֵּ֣ן ׀ תֶּאֱבַ֣ל הָאָ֗רֶץ וְאֻמְלַל֙ כָּל־יוֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ בְּחַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה וּבְע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם וְגַם־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם יֵאָסֵֽפוּ׃ ד אַ֥ךְ אִ֛ישׁ אַל־יָרֵ֖ב וְאַל־יוֹכַ֣ח אִ֑ישׁ וְעַמְּךָ֖ כִּמְרִיבֵ֥י כֹהֵֽן׃ ה וְכָשַׁלְתָּ֣ הַיּ֔וֹם וְכָשַׁ֧ל גַּם־נָבִ֛יא עִמְּךָ֖ לָ֑יְלָה וְדָמִ֖יתִי אִמֶּֽךָ׃ ו נִדְמ֥וּ עַמִּ֖י מִבְּלִ֣י הַדָּ֑עַת כִּֽי־אַתָּ֞ה הַדַּ֣עַת מָאַ֗סְתָּ וְאֶמְאָֽסְאךָ֙ מִכַּהֵ֣ן לִ֔י וַתִּשְׁכַּח֙ תּוֹרַ֣ת אֱלֹהֶ֔יךָ אֶשְׁכַּ֥ח בָּנֶ֖יךָ גַּם־אָֽנִי׃ ז כְּרֻבָּ֖ם כֵּ֣ן חָֽטְאוּ־לִ֑י כְּבוֹדָ֖ם בְּקָל֥וֹן אָמִֽיר׃ ח חַטַּ֥את עַמִּ֖י יֹאכֵ֑לוּ וְאֶל־עֲוֺנָ֖ם יִשְׂא֥וּ נַפְשֽׁוֹ׃ ט וְהָיָ֥ה כָעָ֖ם כַּכֹּהֵ֑ן וּפָקַדְתִּ֤י עָלָיו֙ דְּרָכָ֔יו וּמַעֲלָלָ֖יו אָשִׁ֥יב לֽוֹ׃ י וְאָֽכְלוּ֙ וְלֹ֣א יִשְׂבָּ֔עוּ הִזְנ֖וּ וְלֹ֣א יִפְרֹ֑צוּ כִּֽי־אֶת־יְהוָ֥ה עָזְב֖וּ לִשְׁמֹֽר׃ יא זְנ֛וּת וְיַ֥יִן וְתִיר֖וֹשׁ יִֽקַּֽח־לֵֽב׃ יב עַמִּי֙ בְּעֵצ֣וֹ יִשְׁאָ֔ל וּמַקְל֖וֹ יַגִּ֣יד ל֑וֹ כִּ֣י ר֤וּחַ זְנוּנִים֙ הִתְעָ֔ה וַיִּזְנ֖וּ מִתַּ֥חַת אֱלֹהֵיהֶֽם׃ יג עַל־רָאשֵׁ֨י הֶהָרִ֜ים יְזַבֵּ֗חוּ וְעַל־הַגְּבָעוֹת֙ יְקַטֵּ֔רוּ תַּ֣חַת אַלּ֧וֹן וְלִבְנֶ֛ה וְאֵלָ֖ה כִּ֣י ט֣וֹב צִלָּ֑הּ עַל־כֵּ֗ן תִּזְנֶ֙ינָה֙ בְּנ֣וֹתֵיכֶ֔ם וְכַלּוֹתֵיכֶ֖ם תְּנָאַֽפְנָה׃ יד לֹֽא־אֶפְק֨וֹד עַל־בְּנוֹתֵיכֶ֜ם כִּ֣י תִזְנֶ֗ינָה וְעַל־כַּלּֽוֹתֵיכֶם֙ כִּ֣י תְנָאַ֔פְנָה כִּי־הֵם֙ עִם־הַזֹּנ֣וֹת יְפָרֵ֔דוּ וְעִם־הַקְּדֵשׁ֖וֹת יְזַבֵּ֑חוּ וְעָ֥ם לֹֽא־יָבִ֖ין יִלָּבֵֽט׃ טו אִם־זֹנֶ֤ה אַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אַל־יֶאְשַׁ֖ם יְהוּדָ֑ה וְאַל־תָּבֹ֣אוּ הַגִּלְגָּ֗ל וְאַֽל־תַּעֲלוּ֙ בֵּ֣ית אָ֔וֶן וְאַל־תִּשָּׁבְע֖וּ חַי־יְהוָֽה׃ טז כִּ֚י כְּפָרָ֣ה סֹֽרֵרָ֔ה סָרַ֖ר יִשְׂרָאֵ֑ל עַתָּה֙ יִרְעֵ֣ם יְהוָ֔ה כְּכֶ֖בֶשׂ בַּמֶּרְחָֽב׃ יז חֲב֧וּר עֲצַבִּ֛ים אֶפְרָ֖יִם הַֽנַּֽח־לֽוֹ׃ יח סָ֖ר סָבְאָ֑ם הַזְנֵ֣ה הִזְנ֔וּ אָהֲב֥וּ הֵב֛וּ קָל֖וֹן מָגִנֶּֽיהָ׃ יט צָרַ֥ר ר֛וּחַ אוֹתָ֖הּ בִּכְנָפֶ֑יהָ וְיֵבֹ֖שׁוּ מִזִּבְחוֹתָֽם
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם באור המילות

מלבי"ם

פסוק ב:
כחש. בא על כחוש האלה, גם על הכחש בה' כמו סבבוני בכחש אפרים:
פסוק ב:
פרצו. בא על פירוץ הגדר הנמוסי והטבעי:
פסוק ג:
תאבל. הולך ממדרגה למדרגה, הגם שתאבל הארץ, ויותר מזה שאומלל כל יושב בה (עמ"ש ישעיה כ"ד) וגם חיה ועוף, וגם דגים, כל זה יעשה אך איש אל ירב ריב ה':
פסוק ד:
יריב. יוכיח. הריב הוא חזקה והתוכחה היא בראיות השכל, ומוסיף שגם אל יוכיח בנחת, ומלת איש מגביל נגד ה', ריב לה', הוא יריב, אך איש אל ירב, כי לה' הריב לא לאיש:
פסוק ד:
ועמך. כינוי עמך חוזר על שם בני ישראל שבראש הענין, וזה דבור ה' אל בני ישראל. וה"ש וכשלת היום, הוא ספור ריב העם עם הכהן, כי לפי דעת המפרשים שמ"ש וכשלת היום, הוא ספור ריב העם עם הכהן, כי לפי דעת המפרשים שמ"ש וכשלת מוסב על העם, יפלא איך אחר שחשב גנוב רצוח ונאוף יתפוש לשון מכשול שמורה על הטעות והשגגה:
פסוק ה:
ודמיתי אמך. דמיתי מענין דמיון, כמו דמיתי לקאת מדבר, ושם אם בא על הכנסיה, כמו ראש אומות בית אב, ותופס הציור שהתחיל בו ריבו באמכם, שצוה שהבנים הכהן והנביא יריבו עם האם, והאם משיבה וכשלת וכו' ודמיתי אליך אני אמך:
פסוק ו:
נדמו. מענין דמוין, ר"ל נדמו אליך:
פסוק ח:
ואל עונם ישאו נפשו. פרש"י הכהן ישא נפשו אל עון ישראל, והיל"ל ישאו נפשם וראב"ע פירש ונפש עמי ישאו על עונם, וא"כ מלת אל מיותר, ועקר שר"ל שישאו את נפש העם אל עון הכהנים, ר"ל שילמדום מעשיהם:
פסוק ט:
ופקדתי עליו דרכיו, ומעלליו אשיב לו. התבאר אצלינו (ירמיה י"א י"ח, יחזקאל ז' ג'), שהדרכים הם המדות ודרכי הנפש שהם שורש להמעללים והפעולות היוצאות עלידם, וה' ישלם שכר המעללים עפ"י הדרכים, שישקול תחלה את המדות שמהם צמחו הפעולות, למשל העובד ע"ז אם עשה להכעיס או מאהבה ומיראה, הבלתי משכיל אל דל אם עשה מפני טבע הכילות או מפני אכזריות וזדון וכדומה, והשבה לא יצדק רק על המעללים והפעולות, אבל הפקידה יצדק על הדרכים שפוקד לשקל את מעשיו על פיהם, ואז ישיב העונש כפי מעלליו, וכן לקמן סי' י"ב לפקוד על יעקב כדרכיו, כמעלליו ישיב לו:
פסוק י:
הזנו. ההפעיל מורה שהוא פעל יוצא לשלישי, שהסיתו את אחרים שיזנו:
פסוק י:
ולא יפרצו. לא ירבו, כמו ובית אבותיהם פרצו לרוב:
פסוק י:
לשמר, י"מ כמו מלשמור, ורב סעדיה חברו עם שלמטה לשמור זנות :
פסוק יב:
ומקלו. המקל שמכה אותו, ויל"פ מקלו של עצו, כאילו מן העץ עצמו שעובד אותו יוקח מקל לרדותו בו, כי העון הוא המכה, כמ"ש החמס קם למטה רשע (יחזקאל ז׳:י״א). וכבר בארתי (ירמיהו א' י"א) ששם מקל מיוחד להכאה, והעשוי למשען יקרא בשם מטה, ולפירוש המפרש היל"ל ומטהו יגיד לו ?:
פסוק יג:
ההרים, הגבעות. ההרים גדולים מגבעות, והגבעות הם תחת ההרים, (ישעיהו ב׳:ב׳ ובכ"מ):
פסוק יג:
יזבחו, יקטרו. יזבחו היא עבודה קבועה וחשובה יותר מן הקטור, כמ"ש זובחים בגנות ומקטרים על הלבנים (ישעיהו ס״ה:ג׳) לבעלים יזבחו ולפסילים יקטרון (לקמן י"א) במש"ש:
פסוק יג:
תזנינה, תנאפנה. כבר התבאר (למעלה ג' א') שפעל זנה מורה על הבגידה והיציאה מרשות בעלה, ופעל נאף מורה על תאות הניאוף, ויבא גם על הפנויה וגם על איש, או באשת איש כשלא ידבר מצד היציאה מרשות בעלה רק מצד תאות הנאוף לבד:
פסוק יד:
הזונות, הקדשות. שם זונה נופל על אשת איש שהיא אינה מזומנת למשכב הפקר, ולכן אמר יפרדו, היינו שיתפרדו מן החבורה וילכו עמהן למקום סתר, ושם קדשה נופל על המזומנת למשכב כל אדם, כמו איה הקדשה היא בעינים על הדרך, ועובדי ע"ז היו להם קדשות מיוחדות לזנות לשם פסל הזימה ואתננה קדש לע"ז, ולגנאי הונח עליהן שם קדשה, הפך מה שהיה בזה קדושה לפי דעתם, ועז"א יזבחו שהזבוח היה ברוב עם לא במקום נפרד ומובדל:
פסוק יד:
ילבט. פירושו מענין יגיעה ללא תועלת:
פסוק טז:
עתה ירעם. פירש"י מרעית מצומצמת, והלשון משמע בהפך כמו ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב (ישעיהו ל׳:כ״ג), ולכן פרשתי שר"ל עתה אשר ירעם ככבש סרה כפרה:
פסוק יח:
סר. מענין סורי הגפן, סר וזעף, שכרותם יוצא מדרך הרגיל:
פסוק יח:
והזנה, פעל יוצא (כנ"ל פסוק י'):
פסוק יח:
ושם מגניה. הוא נושא המאמר, שכן דרך החוזה הזה במליצותיו ולהעמיד נושא המאמר לבסוף (כמ"ש לקמן ח' ו', י"ב ט"ו), ובא הכנוי בלשון נקבה על הכנסיה, שדמה אותה לפרה (פט"ז) וכן צרר רוח אותה בכנפיה, ר"ל את כלל הכנסיה: