פסוק א:וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר:
פסוק ב:בֶּן־אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ אֶל, עסוק בבְנֵי עַמּוֹן וְהִנָּבֵא עֲלֵיהֶם.
פסוק ג:וְאָמַרְתָּ לִבְנֵי עַמּוֹן: שִׁמְעוּ דְּבַר־ה' אֱלוֹהִים, כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: האומה העמונית, יַעַן אָמְרֵךְ הֶאָח, כיוון שאת קוראת קריאות שמחה אֶל־מִקְדָּשִׁי כִי־נִחָל, על מקדשי שחולל, וְאֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה, חרבה, וְאֶל־בֵּית יְהוּדָה כִּי הָלְכוּ בַּגּוֹלָה. אף שהעמונים היו שותפים במידה מסוימת במרד צדקיהו בבבל, הם שמחו על חורבן יהודה כחלק מהעוינות המסורתית שלהם לישראל.
פסוק ד:לָכֵן הִנְנִי נֹתְנָךְ לִבְנֵי־קֶדֶם, עמי המזרח ששכנו מחוץ לתחום המיושב של עמון, שמאוחר יותר הוגדרו כשבטים הערביים, לְמוֹרָשָׁה, וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם, הם יקבעו את מחנות האוהלים שלהם בָּךְ, בארצך, וְנָתְנוּ בָךְ מִשְׁכְּנֵיהֶם, מגוריהם. הֵמָּה יֹאכְלוּ פִרְיֵךְ, וְהֵמָּה יִשְׁתּוּ חֲלָבֵךְ.
פסוק ה:וְנָתַתִּי אֶת־רַבָּה, בירתה של ממלכת עמון, לִנְוֵה, מעון גְמַלִּים, וְאֶת־בְּנֵי עַמּוֹן לְמִרְבַּץ־צֹאן, וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'. ואכן בשלב מסוים השבטים הערביים התנחלו בארץ בני עמון ונשארו בה עד היום הזה. לְמִרְבַּץ־צֹאן, וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'.
פסוק ו:כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלוֹהִים לעמון: יַעַן מַחְאֲךָ יָד, מחאת כפיים, וְרַקְעֲךָ בְּרָגֶל, כעין ריקוד, וַתִּשְׂמַח בְּכָל־שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ, בבוז מלא אֶל, על שממת אַדְמַת יִשְׂרָאֵל,
פסוק ז:לָכֵן הִנְנִי נָטִיתִי אֶת־יָדִי עָלֶיךָ, וּנְתַתִּיךָ לְבַז, שוד לַגּוֹיִם, וְהִכְרַתִּיךָ מִן־הָעַמִּים, וְהַאֲבַדְתִּיךָ מִן־הָאֲרָצוֹת, אַשְׁמִידְךָ כעם, וְיָדַעְתָּ כִּי־אֲנִי ה'. באותה תקופה לא יצאו העמונים למלחמה של ממש נגד ישראל, אך הם נמנעו מכך רק מפני שלא היו רבים וחזקים דיים. איבתם לעם ישראל ניכרת בשמחתם במפלתו. לכן סופם להיאבד מן העולם.
פסוק ח:ועתה נבואה על שכנות עמון שמדרום: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: יַעַן אֲמֹר, אמרו מוֹאָב וְשֵׂעִיר: הִנֵּה כְּכָל־הַגּוֹיִם שהיו ונעלמו, כך בֵּית יְהוּדָה. ויש באמירה זו חילול שם שמים.
פסוק ט:לָכֵן הִנְנִי פֹתֵחַ בפני האויב אֶת־כֶּתֶף, קצה שטח בולט, כמו צלע הר מוֹאָב, מֵאזור הֶעָרִים, מֵעָרָיו מִקָּצֵהוּ, מערי הקצה שלו, שהן צְבִי, פאר אֶרֶץ – בֵּית הַיְשִׁימוֹת, בַּעַל מְעוֹן, וְקִרְיָתָיְמָה.
פסוק י:אני פורץ את גבול מואב לִבְנֵי־קֶדֶם בבואם עַל־בְּנֵי עַמּוֹן, וּנְתַתִּיהָ – את עמון להם לְמוֹרָשָׁה, לְמַעַן לֹא־תִזָּכֵר בְּנֵי־עַמּוֹן בַּגּוֹיִם.
פסוק יא:וגם בְמוֹאָב עצמה אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה'.
פסוק יב:ולמדינה דרומית יותר: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם לְבֵית יְהוּדָה, האדומים נקמו בממלכת יהודה, שברוב הזמן שלטה בהם, וגם תמכו באויבי יהודה בשעת החורבן, וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם, וְנִקְּמוּ בָהֶם,
פסוק יג:לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: וְנָטִתִי יָדִי, אפנה את כוחי עַל־אֱדוֹם, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן, חבל ארץ או עיר באדום, וּדְדָנֶה, דדן. בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ.
פסוק יד:ובעתיד, נָתַתִּי אֶת־נִקְמָתִי בֶּאֱדֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי, וְיָדְעוּ האדומים אֶת־נִקְמָתִי. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.
פסוק טו:כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: יַעַן עֲשׂוֹת פְּלִשְׁתִּים עִם ישראל בִּנְקָמָה, וַיִּנָּקְמוּ נָקָם בִּשְׁאָט, בבוז בְּנֶפֶשׁ לְמַשְׁחִית, כדי לחבל באֵיבַת עוֹלָם, שנאה תמידית,
פסוק טז:לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הִנְנִי נוֹטֶה יָדִי עַל־פְּלִשְׁתִּים, וְהִכְרַתִּי אֶת־כְּרֵתִים, כינוים של הפלשתים, אולי על שם מקום מוצאם – האי כרתים בים התיכון ליד יוון, המכונה 'כפתור', וְהַאֲבַדְתִּי אֶת־שְׁאֵרִית חוֹף הַיָּם. הפלשתים אינם יושבי הארץ הקדמונים אלא פלשו מאיי הים והתיישבו באזור החוף.
פסוק יז:וְעָשִׂיתִי בָם נְקָמוֹת גְּדֹלוֹת בְּתוֹכְחוֹת חֵמָה. וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה' בְּתִתִּי אֶת־נִקְמָתִי בָּם.
