פסוק א:ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם שים פניך אל בני עמון וגומר עד סוף הנבואה, ופרשת ויהי בעשתי עשרה שנה באחד לחדש היה דבר השם אלי לאמר בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח. בעבור שהאומות שהיו קרובות אל ארץ ישראל שכניה הרעים שמחו לחרבנה והרחיבו פה האריכו לשון עליה, (ב) לכן אחרי שייעד על חרבן ארץ ישראל וארץ יהודה ייעד על חרבן האומות ההם והתחיל בבני עמון, (ג) ואמר יען אומרך האח אל מקדשי והאח הוא מלשון שמחה וגיל כמו האח האח ראתה עינינו (תהלים לה, כא), ולפי שראש מלכות בני עמון היה העיר רבתי עם שנקראת רבת בני עמון לכן דיבר הנביא כנגדה בנבואה הזאת בלשון נקבה ואמר כיון ששמחת אל מקדשי כי נחל רוצה לומר שחולל ביד הגוים כי נחל הוא מלשון חילול כאילו אמר במקום שהיה ביתי קדש וזר לא יקרב אליו חולל עתה ביד אכזרים וזהו אומרו כי נחל, וכן שמחת אל אדמת ישראל כי נשמה ונחרבה ונשארה שוממה מאין אדם, ושמחת גם כן אל בית יהודה כי הלכו בגולה והיתה א"כ שמחתה של רבת בני עמון על שלשה דברים שנעדרו מישראל שהם קדושת המקדש ומעלת הארץ הקדושה צבי לכל הארצות וכבוד בית יהודה ורבוי עמו שהלכו בגלות, (ד) ומפני זה ייעד שיתן את רבת בני עמון לבני קדם למורשה ובני קדם הם פרס ומדי, כי הנה בני עמון נכבשו ראשונה לנבוכד נצר ומרדו בו ואחר כך באו פרס ומדי וירשו את ארץ בני עמון כי לא באו לשלול שללה ולשוב כאשר עשה נבוכדנצר אלא לרשת את ארצם והוא אומרו לבני קדם למורשה וישבו טירותיהם בך רוצה לומר שמדי ופרס יבנו בתים וטירות והיכלות ומשכנות מבטחים בארץ בני עמון כמו אנשים שיכוונו לשבת בארץ בתמידות והמה יאכלו את פריו וישתו את חלבו של עמון והוא משל שימשלו על הארץ וטובה ודשנה יאכלו.
פסוק ה:ולפי שרבה היתה ראש המלכות ועיר המלוכה אמר ונתתי את רבה לנוה גמלים כלומר שאחרי שיצאו ממנה מדי ופרס האדמה תשאר שממה וברבה שהיא עיר המלוכה ירעו הגמלים בתוכה, וכן ירעו הצאן בשאר ערי בני עמון לפי שיהיו חרבות מאין אדם, ואז ידעו בני עמון כי אני השם שקצפתי על עמי מפני חטאתם ושאני שופט כל הארץ לתת לעם ועם כדרכיו, והנה הנבואה הזאת לבני עמון אינה מוכפלת לפי שהראשונה שנזכרה למעלה היה מהחרבן שעשה נבוכד נצר בבני עמון וזאת היא מחרבן שעשו בהם פרס ומדי ושירשו את ארצם ולכן אמר הנני נותנך לבני קדם למורשה, והותרה בזה השאלה החמישית:
פסוק ו:ואמנם אומרו עוד כי כה אמר ה' יען מחאך יד וגומר הוא פירוש הנבואה שקדמה שלפי שאמר בה יען אמרך האח על מקדשי ואל אדמת ישראל ואל בית יהודה שהם שלשת הרעות שבאו על עם ה' ועליהם שמחה רבת בני עמון, לכן ביאר במה ועל מה היתה שמחתה והוא אומרו יען מחאך יד שהוא תקיעת הכפים לשמחה וששון מלשון וכל עצי השדה ימחאו כף (ישעיה נה, יב) וכן ויכו כף ויאמרו יחי המלך (מלכים ב' יא, יב) ואמר זה כנגד חילול בית המקדש ששמחו עליו ראשונה, ואמנם כנגד גלות העם ואיבודו אמר ורקעך ברגל כי האדם ירקע ברגלו על הארץ משמחה ועל שוממות ארץ ישראל שהיא הרעה השלישית אמר ותשמח בכל שאטך בנפש ושאטך הוא לשון בזיון כי תרגום ויבז עשו את הבכורה (בראשית כה, לד) הוא ושאט עשו, יאמר יען שמחת לרעתם ורקעת רגלך ותקעת כפך בבזיון שהייתי מבזה על שוממות אדמת יהודה בכל לבבך (ז) לכן הנני נטיתי ידי עליך כי תחת שתקעת כפך על חלול מקדשי נטיתי ידי שהוא רמז לחרבן ולרעה עליך שתחרב ותשומם כמו בית המקדש, ואמנם כנגד מה ששמחת מגלות בני יהודה יהיה עונשך שאתנך לבג לגוים ומלת לבג הוא מלשון מאכל כמו מפת בג המלך (דניאל א, ה) והקרי הוא לבז והענין הוא אחד, וכנגד מה ששמחת על שוממות א"י יהיה עונשך שאאביד אותך מן הארצות ותהיה יותר נשמדת מארץ יהודה, והיה אם כן עונשם של בני עמון מתיחס לרשעת שמחתם בכל חלקיה:
פסוק ח:ואחר שזכר עמון זכר מואב שהם אחים מבנות לוט, האמנם זכר מואב ושעיר יחד לפי שחטאת שניהם היה אחד ושוה כי שניהם אמרו הנה ככל הגוים בית יהודה רוצה לומר שלא היה חרבן יהודה מפני עונותיה' אלא להיותם כשאר הגוים שכבש אותם נבוכד נצר ובזה כחשו בהשגחה האלקית הדבקה בישראל בחשבם שהיה בית יהודה ככל הגוים נמסרים למערכות השמימיות, (ט) אבל בענין העונש הבדיל בין מואב ושעיר כי מואב לפי שהיתה בוטחת בערים בצורות שהיו במלכותו אמר הנני פותח את כתף מעריו מקצהו רוצה לומר שיפתח אותם הכתפים מערי מואב שהם מבצריו שהם מעריו מקצהו רוצה לומר אותם המבצרים שהם בקצה ערי מלכותו שיפתח אותם באופן שיכנסו בהם האויבי', כי אותם הערים אשר בקצה גבולו היו מונעים את האויבים מלבוא בארץ מואב ועתה יפתח אותם ויבטל חזקם ושמירתם באופן שיכנס בהם מי שירצה עם היותם צבי ארץ כלומר המובחר והחזק שבכל ארץ מואב שלכן קראם כתף מואב, לפי שהכתף הוא היותר גבוה וחזק שבגוף כן היו המבצרים ההם ארץ מואב כתף מואב מהערים והם המונחים מעריו מקצהו ר"ל בקצה גבול עריו והם צבי הארץ, ומה הם אלה ביאר שהם בית הישימות בעל מעון וקריתימה, (י) ואומרו לבני קדם על בני עמון ענינו אצלי לבאר מתי יהיה זה במואב ואמר לבני קדם אקרא רוצה לומר שיבואו על בני עמון, ונתתיה למורשה רוצה לומר אתן את רבת בני עמון לאותם בני קדם פרס ומדי כמו שזכר למעלה הנני נותנך לבני קדם למורשה, ויהיה זה באופן שלא תזכר בני עמון בגוים כי אמר לא תזכר בלשון נקבה כנגד רבת בני עמון כמו שביארתי, (יא) ואז כשאקרא אל בני קדם על בני עמון ויירשו את ארצם אז במואב אעשה שפטים שאותם בני קדם אחרי שיירשו את בני עמון יירשו את מואב: הנה התבאר למה אמר ענין מואב ושעיר יחד והבדיל ביניהם בענין העונשים שהיה זה מפני שבחטא הושוו שניהם והוא יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית יהודה כי שניהם חטאו במאמר הזה, אבל בעבור שהיו עונשם מתחלף הבדיל בענין העונש ונתן עונש מואב בפני עצמו באיבוד מבצריו וביאר שיהיה זה כאשר יבאו בני קדם על בני עמון ואחר זה ביאר עונש שעיר שהוא אדום בפני עצמו, והותרה בזה השאלה הששית:
פסוק יב:ואמר בענין שעיר שהוא אדום יען עשות אדום בנקום נקם לבית יהודה וגומר ומלת עשות היא מלשון מעשה, וכבר ביאר עובדיה הנביא מה עשה אדום בחרבן ירושלם לא שהרג והחריב גם הוא את ישראל אלא שהיו רואים ברעתם ועוזרים לרעה כמו שאמר (עבדיה א, יד) ואל תעמוד על הפרק להכרית את פליטיו, ועל זה נאמר כאן יען עשות אדום בנקום נקם כלומר יען עשות אדום מה שעשה בנקמי את נקמתי בערי יהודה ובני אדום כפי מה שדברו והאריכו לשון עליהם וכפי מה שהיו עושים לנגדם בסתר לא זכרו ברית אחים ויאשמו אשום ונקמו בהם בכל לבם, (יג) לכן כה אמר ה' גם אני אטה את ידי על אדום רוצה לומר אותה יד ה' הויה אשר נטתה על ירושלם ועל עמון ומואב תנטה ג"כ היא עצמה על אדום והכרתי ממנה אדם ובהמה שאף הבהמות יהרגו הכשדיים ונתתיה חרבה מתימן רוצה לומר שתימן תחרב באופן שאתן את אדום חרבה מצד תימן, והנה תימן היה בכור אליפז בן עשו וארצו נקראת על שמו תימן והיא היתה עיר המלוכה באדום, ולפי שעיר דדן היתה עיר גדולה בארץ אדום גם כן לכן אמר ודדנה בחרב יפולו רוצה לומר יושבי דדן יפלו בחרב, וזה שניבא אפשר שיובן על חרבן שהחריב נבוכד נצר את אדום, (יד) אבל אומרו אחר זה ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגומר א"א שיפורש על נבוכד נצר, וכבר חשב ה"ר אברהם בן עזרא שנתקיים זה בבית שני שגברה יד ישראל על בני אדום והעבירום בברית מילה, אבל הכתוב הזה באמת אומר דרשני והוא המוכיח שלא נאמר על ענין בית שני שלא נעשתה אז נקמה באדום אבל הכניסום בברית ואיך יאמר על זה ועשו באדום באפי ובחמתי וידעו את נקמתי, כל שכן שהכתוב אומר יען עשות אדום בנקום נקם לבית יהודה שזה מורה שגם על חרבן בית שני שעשו הרומיים שהם מכלל אדום נאמר לפי שיהו בברית עם בני יהודה וילחמו בהם כאויבים, גם אומרו שיכרית מאדום אדם ובהמה וידוע שלא היה זה בימי נבוכד נצר ולא בימי הורקנוס.
פסוק יב:ולכן ראוי שנפרש שהנבואה הזאת כללה מה שעשו בני אדום בחרבן בית ראשון ובחרבן בית שני ולכן אמר יען עשות אדום שהוא מה שעשה בחרבן בית ראשון בנקום נקם לבית יהודה והוא מה שעשו בחרבן בית שני, ועל שניהם אמר ויאשמו אשום ונקמו בהם, וכנגד מה שעשו בחרבן ראשון אמר ונטיתי ידי על אדום וכנגד מה שעשו בחרבן שני אמר והכרתי ממנה אדם ובהמה שזה יהיה לעתיד לבא, וכנגד מה שעשה נבוכד נצר אמר ונתתיה חרבה מתימן ודדנה בחרב יפולו וכמו שאמר ירמיהו (ירמיה מט, ח) יושבי דדן, ועל מה שיהיה בהם בעתיד אמר ונתתי את נקמתי ביד עמי ישראל ועשו באדום כאפי ובחמתי וידעו את נקמתי נאם ה'.
פסוק טו:ולפי שמפלשתים הסמוכים לארץ יהודה עזה ואשקלון ושאר הערים שמחו גם כן ברעת ישראל ניבא אליהם יען עשות פלשתים בנקמה רוצה לומר יען עשות מה שעשו פלשתים לישראל בנקמה כאויבים וכאילו הרעו אליהם כן עשו בהם נקמה בשאט בנפש רוצה לומר בבזיון וקלון רבה לישראל למשחית איבת עולם רוצה לומר להיותם למשחית לישראל כאילו היה איבת עולם ביניהם, (טז) לכן הנני נוטה ידי על פלשתים רוצה לומר יד ה' הויה שהוא נבוכד נצר וחילו אשר נטה על יהודה וירושלם ועל עמון ומואב ואדום היא תנטה גם כן על פלשתים, והכרתי את כרתים שהיא משפחה גדולה מפלשתים וכן נאמר עליהם (שמואל א' ל, יד) פשטנו נגב הכרתי, וכן גוים כרתים (צפניה ב, ה), ויונתן תרגם ואשצי ית עמא דחייבין לאשתצאה עשה כרתים כמו נכרתים רוצה לומר אותם שהיו ראויים להיות נכרתים מן העולם, ואומרו והאבדתי את שארית חוף הים ענינו שארץ פלשתים יש ממנה על חוף הים ועכו שהוא סוף גבולם אבד בחרבן ארץ ישראל כי הים האחרון היה גבולם ונשארה מארץ פלשתים אותה שהיתה על חוץ הים ועל זה אמר והאבדתי את שארית חוף הים, (יז) ועשיתי בם רוצה לומר בפלשתים והכרתים נקמות גדולות בתוכחות חמה באופן שכל אחד מהאומות ההם ידעו כי אני השם:
