פסוק א:ויקרא באזני קול גדול לאמר קרבו פקודות העיר וגו' עד וארה והנה אל הרקיע. ספר הנביא שנדמה לו כאילו שמע קול גדול ככרוזא קארי בחיל לאמר רוצה לומר באומרו קרבו פקודות העיר ואיש כלי משחיתו בידו ופירש הרד"ק פקודות העיר האנשים הפקודים על אנשי החיל של נבוכד נצר וקראם פקודות העיר לפי שבאו עליה תחילה והחיל אחריהם, (ב) ואלה פקודות העיר שמבאר מיד שהיו ששה אנשים והשביעי בתוכם שהיה סופר המלך והם שבעת שרים שבאו אל העיר כאשר הבקעה כמו שנאמר בספר ירמיהו, והם נרגל שמגר נבו שרשכיס רב סריס נרגל שראצר רב מג, ואע"פ שהם שמונה הראשון היה פקיד על השבעה ולא נמנה עמהם, והראה לו השם במראה הנבואה שבזה הדרך תלכד ירושלם, ואפלא מהחכם הזה איך נפל דעתו בזה הפירוש ואמר שהוא דרך הפשט והוא באמת דרך הכזב כי אם היה האיש לבוש הבדים כשדיי איך קראו השם ודיבר עמו וצוהו והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים וגומר, ואיך דיבר לששה הנותרים עברו בעיר וגומר ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו, האם היו כל הכשדיים ההם נביאים שרוח השם דיבר בם, ואם הכשדי לבוש הבדים ישיבהו עשיתי כאשר צויתני והוא יתברך יצוהו עוד בוא אל בינות הגלגל אל תחת הכרוב ומלא חפניך גחלי אש מבינות לכרוב ושאר הדברים כולם שהיא בושה וכלימה לפרשם כפשוטם אלא בדרך המשל והרמז, וגם בדברי חכמים ז"ל דרשו אותם כן שאמרו ששה אנשים מאי נינהו קצף אף וחמה משחית מכלה מחבל כדאיתה במסכת שבת (שבת נה, א), אמנם באיכה רבתי (ב, ד) דרשו הפסוק באופן אחר והנה ששה אנשים ולא חמש גזרות הן זקן ובחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית א"ר מלאך רחמים שבהם אמר זה סמאל איש כלי מפצו בידו, וכן דרשו שם ואיש אחד בתוכם לבוש הבדים בשלשה דברים היה משמש אותו מלאך ספיקלטור כד"א החרימם נתנם לטבח כהן גדול כדכתיב ולבש הכהן מדו בד וקריסטור כד"א וקסת הסופר במתניו וכו'. והדרשות האלה רחוקים מיושר הסברא לפי שקצף אף וחמה ושאר השמות כולם שמות נרדפים לדבר אחד ואינם ששה משחיתים, גם הדרשה השנית אין לה מקום כי הזקן ובחור והבתולה טף ונשים כולם היו נהרגין והיא היתה השחתה לא משחיתים, ומהמתפלספים מבני עמנו יש מי שפירש שהששה אנשים הם ששה מסכים והשביעי ביניהם שהוא לבוש הבדים, וידוע כי בדים הם בגדי פשתן המגוהצין והוא הסופר הגדול וכמו שזכר הרד"ק, ודעתי רחוק' מכל הדרכים האלה.
פסוק א:והנכון אצלי בו הוא האחד משני דרכים. אחד שהקול קרא קרבו פקודות העיר רוצה לומר באו ימי השלום באו ימי הפקודה להפקד על העיר עונותיה וכאילו היה מצוה למשחיתים שכל איש יביא כלי מפצו בידו לשחת את העיר, וכן דרשו באיכה רבתי (שם) קרבו פקודות העיר ע"כ עמד חטא של עגל שנאמר והיה ביום פקדי ופקדתי, והראה לזה בנבואתו ששה אנשים באים בדרך העליון והוא שער מזרחי ונקרא עליון שהוא למעלה מעזרת ישראל, ולפי שהיה מזרחי צפוני אמר אשר מפנה צפונה כאילו היה מודיע שמשם תבוא ההשחתה, ולכן היה כל אחד מהששה אנשים כלי מפצו בידו רוצה לומר משחתו כמו מפץ אתה לי (ירמיה נא, כ), ושהיה בתוכם איש לבוש הבדים וקסת הסופר היה תלוי במתניו והוא הפנקס שבו יכתבו הסופרים עניניהם, והנה ששה אנשים האלה המשחיתים היו רמז ומשל לששה סיבות משחיתות שחייבו חרבן ירושלם, וכבר ידעת שצדדי העולם ששה מעלה ומטה פנים ואחור ימין ושמאל, ואמנם המעלה שהיה סבת החרבן היא חרון השם וכעסו עליהם שהוא עליון על כל אלקים, גם רמז אל האש אשר נשלח עליהם מלמעלה מבינות לגלגל כמו שיאמר, והמטה שסיבב החרבן היא א"י וקדושת ירושלם שלא יכלה לשאת אותם בתועבותי' וכמו שאמר והארץ אזכור והארץ תעזב מהם (ויקרא כו, מג), והפנים והאחור שהיו גם כן סיבות לחרבנם הם אשר זכר למעלה שהיו אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והם משתחוים לשמש, ואמנם הימין ושמאל סיבות לחרבן היה הימין כנגד הקטרת שהיו מקטרים לעבודה זרה בידיהם כמו שאמר ואיש מקטרתו בידו, והשמאל היה רמז לשאר העונות שהיו עושים כי מלאו את הארץ חמס, כי להיותם דברים שהם בין אדם לחבירו תיאר אותם בצד שמאל ומה שבין אדם למקום תיאר בשם ימין. ולרמוז על ששת הסבות ההמה שהיו מסבבים חרבנם כפי ששת צדדי העולם הראה השם לנביא ששה אנשים באים מצד צפונה ואיש כלי מפצו ומשחתו בידו. האמנם לפי שהנביא לא יתרעם כמו שהתרעם אברהם האף תספה צדיק עם רשע (בראשית יח, כג) הראהו שהיה איש אחד בתוך המשחיתים ההם לבוש הבדים שהוא מורה על הנקיות והטהרה וקסת הסופר במתניו רמז למשפט האלהי שיהיה במעשה ההוא וכל זה להגיד שדינא יתיב וספרין פתיחו, (ג-ד) ולכן צוהו שיעבור בתוך ירושלם וישים תו על מצחות האנשים הטובים והישרים בלבותם, וצוה למשחיתים שלא יגעו בהם, וזכר הנביא ויהי בהכותם ונאשאר אני להגיד שאיש הבדים לא מצא איש צדיק בארץ אשר ישים התו על מצחו אלא הנביא, וזה כולו להודיע שבירושלם הכל סג יחדו נאלחו זהו ענין המראה הזאת והוראתה כפי הדרך הראשון והוא היותר ישר ואמתי בעיני כפי מה שיורו עליו שאר דברי המראה:
פסוק א:ואמנם כפי הדרך השנית אומר שהיו ששת האנשים המשחיתים ששה מלכים ממלכי יהודה שסבבו חרבן ירושלם בתועבותיהם, והם מנשה ואמון בנו ויואחז בנו ויהויקים בנו ויהויכין וצדקיהו, כי הנה מנשה הוא אשר שם הפסל בהיכל ואליו יחסו הנביאים בעצם וראשונה חרבן ירושלם ולכן עשיתי ממנו התחלה למלכי' הרשעים האלה, ומפני שמלך באמצעות' יאשיהו כי הוא היה בן אמון ואביו של יואחז ויהויקים וצדקיהו לכן הראהו ששה אנשים משחיתים רמז לששת המלכים האחרונים שהשחיתו את ירושלם בתועבותיהם, ואיש אחד בתוכם לבוש הבדים רוצה לומר טהור ונקי וכל עת היו בגדיו לבנים וקסת הסופר במתניו שבתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה שהוא רמז אל יאשיהו שמלך ביניהם, וחכמים זכרונם לברכה אמרו (איכה רבתי ב, ד) שהוא גבריאל מלאך של אש כי הוא זרק האש על העיר, וכשיפורש על יאשיהו הוא בבנים אשר הוליד שכולם היו רעים וחטאים לה' מאד זרק האש על העיר.
פסוק א:ואמר ויבואו ויעמדו אצל מזבח הנחשת שהוא מזבח העולה שהיה לפני האולם בעזרה לפי ששם ראה המשתחוים לשמש שהראהו כפי הפירוש ראשון שעל זה נחתם גזר דינם בסבותיו, וכפי הפירוש השני שזה היה תכלית הרשע שעשו מלכי יהודה ושבעבורו נעלה הכבוד האלהי ושכינתו מעל הכרוב אשר היה עליו בקדש הקדשים ונסע משם אל מפתן הבית ועם היות שעל הארון היו שני כרובים אמר כאן מעל הכרוב כפירוש חכמים זכרונם לברכה לפי שנסע מכרוב לכרוב ומכרוב למפתן, וכפי הפשט הכרוב הוא שם לכללות שני הכרובים, וחכמים זכרונם לברכה אמרו (איכה רבתי פתיחתא כה) עשר מסעות נסעה שכינה וזה היה המסע הראשון ממנה וכבוד ה' היא השכינה ודבקות ההשגחה שהיה שם, וסיפר הנביא ששם באותו מקום מזבח הנחשת אשר שמה הרשע שמה היה המשפט כי ראה כאילו קרא השם אל איש לבוש הבדים הנזכר ואמר לו עבור בתוך העיר בתוך ירושלם כלומר העיר אשר בחרתי לשכן שמי בה והתוית תו שהוא סימן וכתיבה על מצחות האנשים שהיו נאנקים ודואגים על כל התועבות הנעשות בתוכה, (ה) ולאלה אמר באזני רוצה לומר לאלה הששה שהיו איש כלי מפצו בידו אמר שיעברו בעיר אחרי האיש לבוש הבדים (ו) ויהרגו כל בשר, אבל לא יגשו להשחית ולהרוג מאותם אשר התו על מצחם, ואמרו וממקדשי תחלו פירשו המפרשים מן העומדים לפני מקדשי תחלו שלא תהרגו אותם, וכתב רש"י שהם אותם החקוקים בתו שהתרה בהם להזיקם וחזר וצוה לחבלם לפי שאמרה מדת הדין לפניו מה נשתנו אלו מאלו הרי לא מיחו בידם וכולי כדאיתא במסכת שבת (שבת נה, א), וכן אמרו חז"ל אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי (איכה רבתי ב, ד), ויותר נכון מה שפירש הרד"ק שתחלו הוא מלשון תחלה אמר למשחיתים שיתחילו מן המקדש כי הרשעים אשר שם עובדים עבודה זרה יותר חייבין משאר העם ושכן עשו שהחלו באנישם הזקנים שהיו לפני הבית, (ז) כי אמר השם אליהם טמאו את הבית אל תחושו לטומאת בית המקדש ומלאוה חללים ואחר כך צאו משם להכות בעיר וכן עשו שיצאו מן המקדש והכו בעיר.
פסוק ח:וסיפר הנביא שהיה בהכותם לא היה אדם שלא היה חייב בהכא' אלא הוא, וזה מורה שלא נעשה התו בשום אדם ולכן סיפר שנפל על פניו וצעק אהה ה' אלקים המשחית אתה את כל שארית ישראל כלומר כיון שצוית שלא ינצל מי שלא יהיה לו תו על מצחו ולא נכתבה התו במצח שום אדם בירושלם אם כן בהכרח תשחית את כל שארית ישראל כי לא נשאר מכל י"ב שבטים כי אם ירושלם ובני יהודה ובשפכך את חמתך על ירושלם תשחית את כל שארית ישראל, (ט) והנה השיבו השם אל תתמה מזה כי עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד, ואמרו בית ישראל הוא כנגד אנשי ירושלם ושאר ערי יהודה והוא אשר דברתי אליך שבדברי הנביא הזה נקרא מלכות יהודה בית ישראל, וסיפר מגודל עונם שמלאה הארץ דמים שהיו הורגים אלו לאלו ולארץ לא תכופר מן הדם אשר שופך בה, והעיר מלאה מוטה רוצה לומר וגם העיר ירושלם שהיתה מלאתי משפט היא עתה מלאה מוטה רוצה לומר דין מעוות ומעוקל והוא החמס, והיה כל זה לפי שאמרו עזב ה' את הארץ אין ה' רואה רוצה לומר שלא היה יודע ומשגיח בעניני העולם השפל, (י) וגם אני לא תחוס עיני ולא אחמול רוצה לומר אם אמרו שאין אני רואה ושעזבתי את הארץ לא אחוס ולא אחמול עליהם כי החמלה והחנינה תמשך אחר ההשגחה ומי שאינו רואה לא יחוס ולא יחמול, (יא) וראה הנביא כאילו בהשלים השם תשובתו אליו בא האיש לבוש הבדים והשיב דבר לאדניו לאמר עשיתי כאשר צויתני, והנה כפי הדרך הראשון מהפירוש שהיה האיש לבוש הבדים רמז לדין והמשפט שצוה השם שיכנס בדבר הזה יהיה תשובתו עשיתי כאשר צויתני להבחין בין צדיק לרשע שכל המוכים נמקו בעונם, וכפי הדרך השני שהוא היה רמז למלך יאשיהו החסיד יהיה ענין והתוית תו שזכותו יסייע להצלת הצדיקים אם מעט ואם הרבה שיהיו, ולהשלמת המשל וייפויו היה ענין התשובה עשיתי כאשר צויתני, והותרה בזה השאלה השלישית:
