פסוק א:ונתתה. העמידה מול פניך וחקוק עליה צורת עיר וחזר ופירש את ירושלים:
פסוק ב:ונתתה עליה מצור. ר״ל תצייר על העיר ההיא החקוקה צורת מצור כאלו האויבים צרים עליה:
פסוק ב:ובנית וגו׳. ר״ל תצייר עליה כעין דיק וכו׳ וכולם המה ענייני המצור:
פסוק ג:ונתתה אותה. העמיד אותה להיות כקיר ברזל מפסקת בינך ובין העיר החקוקה והיא דוגמת חומת העיר המפסקת בינה ובין הצרים עליה:
פסוק ג:והכינותה. תכין אליה פניך כאלו אתה נלחם עליה:
פסוק ג:והיתה במצור. ר״ל אף כי תהיה במצור אשר ציירת עליה צורת מצור עכ״ז גם אתה תצור עליה ותלחם בה והיא לאות לבני ישראל אשר מלבד האויב הנלחם בם אלחם בם גם אני:
פסוק ד:שכב על צדך השמאלי. כנגד שומרון ראש מלכות אפרים שהיתה משמאלה של ארץ יהודה וכמ״ש ואחותך הגדולה שומרון וכו׳ היושבת על שמאלך (לקמן טז):
פסוק ד:ושמת וגו׳. עליו על הצער הזה תשים עון ישראל ר״ל בזה הצער יכופר עון ישראל לבל יהיו כלים בעונותיהם מבלי תקומה:
פסוק ד:מספר הימים. כחשבון מספר הימים אשר תשכב על צדך השמאלי כחשבון הזה תכפר על עוונם אם הרבה הרבה ואם מעט מעט:
פסוק ה:ואני נתתי לך. למולך הקלתי לחשוב את שנות העון למספר ימים ר״ל כל שנה יחשב ליום ובשכבת יום תכפר על עון שנה:
פסוק ה:שלש וגו׳. ר״ל והרי הם שלש מאות ותשעים יום כי כן מספר שנות עוונם משנכנסו לארץ עד שגלו בימי הושע בן אלה כי לא בכל ימיהם חטאו כ״א במספר שנים אלו כן הוא בס״ע (ואף שעד ימי ירבעם היו בני יהודה במלכות אחת עם אפרים מ״מ יחשב ע״ש מלכות אפרים כי הם הרבים מול יהודה):
פסוק ה:ונשאת וגו׳. כאומר הואיל וכן תוכל לכפר עם צער השכיבה על כל שנות עוונם לבל יכלו בעוונם כי תוכל לשכוב כל מספר הימים משא״כ אם היה יום ליום ושנה לשנה כי אז לא היית יוכל לשכוב נגד כל שני עוונם לכפר על כולם כי אם לפי המספר שתוכל לשכוב על צדך:
פסוק ו:וכלית את אלה. אחר שתכלה לשכוב על צדך השמאלי כל הימים האלה:
פסוק ו:ושכבת. תשכב על צדך הימני שנית ר״ל אחריו והוא כנגד יהודה שהוא מימין שומרון:
פסוק ו:ונשאת. בצער השכיבה ההיא תכפר את כל עון בית יהודה לבל יכלו בעונם:
פסוק ו:ארבעים יום. ר״ל תשכב ארבעים יום כי למולם הקלתי לחשוב צער שכיבת יום לכפרה על שנה משני עוונם כי בני יהודה חטאו ארבעים שנה אחר גלות שומרון עד היום ההוא כי בימי מנשה חטאו כ״ב שנה כי בו נאמר כאשר עשה אחאב (מ״ב כא) ור״ל כמספר השנים שעשה אחאב את האשרה ואחאב מלך כ״ב שנים ובכל ימיו עשה את האשרה ושתים של אמון וי״א של יהויקים (כי יהואחז שמלך לפניו ויהויכין שמלך אחריו לא מלכו שניהם כ״א ששה חדשים ועשרה ימים ולא היה שנה שלימה) והנבואה ההיא נאמרה בשנה החמישית לגלות יהויכין הדי ארבעים שנה:
פסוק ז:ואל מצור ירושלים. אל צורת ירושלים החקוקה על הלבנה כאלו נתונה במצור אליה תכין פניך בין בשכבך על השמאל בין בשכבך על הימין:
פסוק ז:וזרועך חשופה. תגלה זרועך כאלו תלחם בה כדרך הנלחמים בזרוע מגולה:
פסוק ז:ונבאת עליה. ר״ל ובזה כאלו תנבא עליה על חורבנה כי בזה ירמז אשר מלבד האויב הנלחם בם אלחם בם גם אני:
פסוק ח:והנה נתתי וגו׳. ר״ל לא תהפך מצד אל צד כאלו נתתי עליך חבלים עבות לאסרך בהם לבל תוכל להתהפך:
פסוק ח:עד כלותך. עד אשר תשלים לשכוב כל הימי׳ אשר אמרתי שאתה תצור עליה בעת שכבך והם ש״ץ יום על צד שמאל ומ׳ יום על צד ימין:
פסוק ט:ונתתה אותם. את כולם יחד תתן בכלי אחד את המקח מהם לעשות לחם:
פסוק ט:ועשית אותם. מכל המינים יחד תעשה אותם לך ללחם מאכלך והוא לאות לבני יהודה שבימי המצור יאכלו אלו המינים מעורבבים מפני הרעב ולא יבררו החטין למאכלם אבל יאכלו בתערובות המינים הפחותים ההם:
פסוק ט:מספר. במספר הימים אשר תשכב על צדך השמאלי שהם ש״ץ יום תאכל לחם זה (וה״ה במספר הימים שישכב על צדו הימני שהם מ׳ יום ולקצר סמך על המבין כי דרך אחד להם):
פסוק י:ומאכלך. שעור המאכל אשר תאכלנו יהיה במשקול וכו׳:
פסוק י:מעת. ר״ל לא ליום מלבד הלילה כ״א מעת היום ההוא עד למחרתו בעת ההיא עצמה וגם זה לאות שיאכלו בעת המצור במשקל ולא כדי שביעה כי יחושו פן יתום הלחם:
פסוק יא:ששית ההין. המדה תהיה ששית ההין וזה תשתה מעת עד עת וגם זה לאות שבימי המצור ישתו במדה ולא כל הצורך:
פסוק יב:ועוגת שעורים תאכלנה. החררה אשר תאכלנה תהיה משעורים וגם זה לאות שמעקת רעבון יאכלו עוגת שעורים שהוא מאכל בהמות:
פסוק יב:והיא. החררה ההיא תאפינה לעשותה עוגה על גחלים הנעשים מגללי צאת האדם שהדליקו באש אחר שנתייבשו:
פסוק יב:לעיניהם. בני הגולה יראו בעיניהם כאשר תאפנה על גחלי גללי צאת האדם:
פסוק יג:ככה. ר״ל זה לסימן שכן יאכלו בני ישראל את לחמם מאוס במקומות אשר אדיחם שם בגולה כי לא יוכלו לשמרם בנקיות בהיותם גולים וכמו שתאכל אותה חררה אפויה על גחלי גללי צאת האדם שהוא דבר נמאס:
פסוק יד:לא מטומאה. לא גמאסה במאכל נמאס:
פסוק יד:מנעורי. עם כי עוד לא הייתי אז שלם בשכלי להשמר ביותר מנדנוד מאכל איסור מ״מ מאלה הייתי נזהר:
פסוק יד:ולא בא. מעולם לא בא בפי בשר מתועב ונאסר והוא כפל ענין במ״ש וכאומר ואיך עתה אוכל דבר נמאס כזה אשר לא אכלתי מעולם ואף לא אכלתי מעולם דבר הנאסר לשיהא זה גמול העונש:
פסוק טו:נתתי לך. החלפתי לך לקחת גחלי גללי הבקר במקום גחלי גללי האדם ועליהם תעשה לחמך שאינו מאוס כמו גללי האדם:
פסוק טז:הנני שובר. עתה פי׳ ואמר לו זהו לרמז ואות שאשבור משען לחם בירושלים ר״ל שיהיה הרעב בעבור זה יאכלו במשקל ובדאגה שידאגו פן יכלה הלחם ומים ישתו במדה ובתמהון לבב:
פסוק יז:למען יחסרו. זה יהיה בעבור כי יחסרו לחם ומים בימי המצור:
פסוק יז:ונשמו. יהיו תמהים ונבהלים איש ואחיו ר״ל כל איש ואיש ויהיו נמסים בגמול עוונם:
