פסוק א:ואתה בן אדם קח לך לבנה וכולי עד ואתה שכב על צדך השמאלי. עתה יבאר מהו אשר יעשה בהיותו סגור בבית, והלבנה כתב רש"י שהיא טבלא רוצה לומר לוח עץ, ויותר נכון מה שכתב הרד"ק שהיא מהלבנים שבונים מהם הערים, וצוה בה לפי שהלבנה היא רכה ונוחה לחקק בה יותר מהאבן הקשה ולזה ת"י לבנה אבנא לרמוז אל האבן הרך לא על הקשה, וצוהו שיחקה בלבנה העיר ירושלם חומותיה וישובה, (ב) ושיחקה גם כן עליה מצור כאלו אויבים צרים עליה לכובשה, וכן יחקה כאלו עומד עליה ר"ל לנגדה דייק והוא מגדל עץ שמשליכין בו אבנים בתוך העיר, וכן יחקה סוללה שופכת עליה ות"י ותצבר עלה מלית' והוא ששופכין עפר בחפירות שסביב העיר למלאת' ועושין מן העפר תל גבוה כדי לעלות ממנה אל החומה או להלחם משם כך פירשו רש"י והרד"ק גם כן. ומאשר אמר הכתוב ושפכת עליה סוללה נראה לי שאינו כן אלא שהסוללה הוא כלי גדול מברזל ומנחשת ושמים בתוכו אבן עגול ויכניסו האש מצד הסוללה ותצא האבן אשר שם בחזקה רבה נדחה מהאש וישחית השחתה רבה בבתים אשר תגע בהם, ולזה אמר בה לשון שפיכה. ואומרו ונתת עליה מחנות ושים עליהם כרים סביב ענינו גם כן שיחקה בלבנה מחנות אנשי צבא הלוחמים על העיר, והכרים כתב רש"י שהם השרים הממונים על הצבא, ויותר נכון מה שכתב הרד"ק בשם אביו שכרים הם כבשים כמו עם חלב כרים (דברים לב, יד) והוא שעושים אילי ברזל לנגח בם את החומה, והיה כל זה רמז שיבאו הכשדיים וישימו מצור על ירושלם ויבנו עליה דייק וישפכו עליה סוללה ויהיו מחנות האויבים סביבה ובידיהם כרים ואילי הברזל לנגח את החומה ולהפילה ולכבוש את העיר.
פסוק ג:ואמנם אומרו אחר זה ואתה קח לך מחבת ברזל כבר בארתי מה שכתב רש"י שהיה דוגמת חומת העיר המפסקת בין הצבא ובין העיר, ושאינו בעיני נכון כי כבר נכללה חומת העיר בחקויה ולא נזכר כאן מה יהיה בה, והרד"ק כתב שהיה קיר ברזל דמיון לישראל שלבם חזק כברזל ועונותים שחורים וכעורים כמוהו וזה דרך דרש הוא. והנראה לי שאחרי שצוהו בחקוי עיר ירושלם צוהו שיקח מחבת ברזל ויתן אותה כאילו היא קיר ברזל בינו ובין העיר לרמוז שעם היות שבזמן הטובה היה אוהב הש"י שערי ציון כל מעייניו בם הנה עתה מפני כובד עונותיהם יסתיר פני השגחתו מירושל' וכאילו קיר ברז' מונע ומבדיל שלא יעבור חוש הראות בינו לבינה, והוא אומרו ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר כי היה הנביא משל לבורא יתברך וקיר הברזל משל להסתרת פניו וחקוי ירושלם משל לכל בית יהודה, ועליו אמר גם כן והכינות את פניך אליה והיית במצור וצרת עליה רוצה לומר עם היות קיר הברזל בינך ובין העיר מונע הראות וההשגחה הנה אתה תכין את פניך אליה לא להשגיח עליה לטוב אבל לשתהיה במצור ובמצוק, ואתה צרת עליה רוצה לומר אתה תהיה בעל המצור גוזר אותו ומחייבו, וכל זה יהיה אות לבית ישראל, ולא נאמר כאן בית ישראל על מלכות אפרים של עשרת השבטים אלא על ירושלם שהיא באמת בית ישראל ובית אלקי יעקב ויהיה להם לאות שאני מסתיר פני מהם מלהטיב אותם ושיהיו במצור ובמצוק האויבים ושהמצור ההוא ממני יתחייב ויהיה נגזר על חטאתם והותרה בזה השאלה השלישית:
פסוק ד:ואתה שכב על צדך השמאלי וגומר עד והנה נתתי עליך עבותים. בפסוקים האלה נבוכו בהם מאד המפרשים, וכתב רש"י שהשכיבה על צד השמאלי היה כנגד שומרון ראש מלכות אפרים שהיה לשמאלה של ארץ יהודה וכמו שאמר ואחותך הגדולה שומרון היושבת על שמאלך (להלן טז, מו), ואינו נכון כי שמאל הנביא לא היה שמאל העולם, וה"ר דוד קמחי כתב שלהיות רוב שכיבת האדם על הצד השמאלי לפיכך צוה לשכוב עליו על עון בית ישראל שהם היו רובי השבטים, אבל אין הדבר כן כי אין רוב בני אדם שוכבים על השמאל כי אם על הימין וכן כתבו הרופאי' מפני עכול הכבד, ורש"י פירש תשא את עונם תכפר עליהם ויהיה לדעתו עון הנזכר כאן חטא ופשע, אבל אין זה מתישב בפרשה כי תכלית הנבואה הזאת היא לספר בחרבנם לא בכפרתם, וה"ר דוד קמחי פירש תשא את עונם תסבול כי כמו שהם בהיותם חוטאים יסבלו עול האומות ושעבודם כן יעשה הנביא בשכיבתו, ויפרש אם כן העון הנזכר בפרשה על העונש שיקרא פעמים רבות בכתוב בלשון עון, וגם זה אינו נכון כי הנה לא ידמה השכיבה על הצד שהיא מנוחה והשקט לעול הגלות והשעבוד שהוא טלטול וצער רב.
פסוק ה:ובענין הש"צ יום לשנה כתב רש"י שנינו בסדר עולם שחטאו ישראל ש"צ שנה משנכנסו לארץ עד שגלו ממנה י' השבטים, ואתה מוצא מהם מפורשים רמ"א שנה משמלך ירבעם בן נבט עד שגלה הושע בן אלה ובימי השופטים קי"א שנה והם שנות השעבוד שבין שופט לשופט והשאר מהשנים הם סתומים, וז"ש והשאר מהשנים הם סתומים מספיק לבטל פירושם אחרי שלא מצאו בכתובים הסכמת השנים כולם, ולכן הרד"ק השתדל לבקש הסתומים ההם ויחסם לשנות שמשון ולשמגר ולשנים שהיו בין שמשון לעלי שאז נעשה פסל מיכה, אבל כיון שזה כולו מסברתו ואין סמך ולא ראיה בכתוב שבשנות שמשון ושמגר היו עובדים ע"ז אין ראוי לקבלו, כי הנה פסל מיכה היה עון איש פרטי ולא יחשב לכל ישראל, ומלבד זה כולו אומר אני שהרמ"א שנים ממלכי ישראל היה ראוי ליחסם למלכות אפרים אבל הקי"א שנה שחטאו ישראל בימי השופטים הם כוללים לכל שבטי ישראל לא למלכות אפרים בלבד ולמה אם כן שמם על הצד השמאלי המיוחס למלכות אפרים בפרט ולא על הצד הימני שייחס לבית יהודה, (ו) וכן בארבעים שנה של הצד הימני שייחס לבית יהודה כתב רש"י מלמד שחטאו בית יהודה משגלו השבטים עד שנחרבה ירושלם ארבעים שנה והם עשרים ושתים שנה של מנשה שכתוב בו ויעש ככל אשר עשה אחאב, ואחאב מלך עשרים ושנים שנה ושתי שנים לאמון וי"א ליהויקים, ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנת ה' לצדקיהו המלך הרי ארבעים שנה, אמנם הרד"ק לא קבל דרש ויעש ככל אשר עשה אחאב ללמוד מזה שחטא עשרים ושנים שנה כאחאב כי הנה הכתוב ההוא בא לספר איכות חטאו שהיה כחטא אחאב לא מספר שנות רשעו, ולכן הארבעים שנה כתב שהיו כולם ממלכות מנשה כי הוא מלך חמשים וחמש שנה וארבעים מהם חטא והחמשה עשר האחרונים עמד בתשובה, וגם זה אין לו סמך הכתוב ולא בדברי חז"ל וגם יקשה לו שנות אמון ושנות יהויקים שגם כן היו במרד ובמעל ולמה לא יזכרם הנבואה, וכל זה ממה שיוכיח שדרכי המפרשים מבני עמנו אינם מכוונים ולא מיושבים בפסוקים מבלי דוחקים וזריות בדברים בלתי מאומתים.
פסוק ה:אמנם מפרשי הנוצרים כשנלחצו בפסוקים האלה נטו לדרכים אחרים ילכו אורחות עקלקלות, כי מהם אמרו שהיו שלש מאות וצ' שנים מחרבן שומרון וגלות עשרת השבטים עד שנפדו והצילם השם בימי מרדכי ואסתר, והוא באמת דעת נפסד מכמה פנים. אחד שאין המספר ההוא אמיתי שלש מאות ותשעים שנה כי הנה חרבן שומרון היה מאה ושלשים ושלש שנה קודם חרבן ירושלם וגלות בבל היה שבעים שנה ומרדכי מעולי בבל היה כמו שנזכר בספר עזרא, ישארו אם כן מאה ותשעים שנה שיצטרכו להודות שחיה עוד מרדכי אחרי שעלה לירושלם בפקידת בית שני והוא בלתי אפשר להיות, ועוד שהיהודי' שהיו במלכות אחשורוש שנעשה להם הנס לא היו מחרבן שומרון ומגלות עשרת השבטים אבל היו משבטי יהודה ובנימין מחרבן ירושלם, ועוד שאז בזמן הנס לא יצאו היהודים אשר במלכות אחשורוש מגלותם אבל הרחיב השם להם מצרת המן ונשארו גולים שמה, וכל זה ממה שיורה הפסד הדעת הזה, וניקול"ב דליר"ה המפרש המובחר שלהם כתב בזה מדעתו שהימים האלה הם ימים ממש ושהם מספר הימים שהיו מן היום שסמך מלך בבל על ירושלם עד שנלכד העיר ונשרף בית ה' שהם היו ת"ל יום, והם שני המספרים שנזכרו כאן על הצד השמאלי ועל הצד הימני שניהם יחד, והבל הביא גם הוא בפירוש הזה מפני שמלך בבל סמך על ירושלם בעשרה ימים לחדש העשירי מהשנה התשיעית למלכות צדקיהו וירושלם נלכדה בתשעה באב ובחדש הרביעי מהשנה האחד עשר למלכותו והם חמש מאות וארבעה וארבעים יום לא שלש מאות ותשעים כמו שנזכר כאן, ועוד שהשם ביאר לנביא שהימים האלה היו רמז לשנים יום לשנה ואיך אם כן נפרש ענינם והמשלם על ימים ממש, ועוד שאם היה המספר אחר ארבע מאות ושלשים יום למה עשה מהם שני מספרים ג' מאות וצ' בפני עצמו וייחסו לבית ישראל וארבעים יום בפני עצמו ייחסו לבית יהודה כיון שאלו ואלו על מצור ירושלם וחרבנו שהוא בית יהודה נאמרו לא על בית ישראל אם הוא מלכות אפרים כמו שקבלו גם המפרש הזה, הראיתיך בעיניך מבוכת המפרשים במספרים האלה והוראותיהם והוא ממה שיוכיח שסתומים וחתומים הדברים מאד:
פסוק ה:ולכן הנני בא לפרש הפסוקים האלה בשני אופנים אחרים מיושרים בעניניהם מסכימים עם עדות הכתובים במקומות אחרים מבלי דוחקים ובלא הנחות מדומות, והצד השוה בשניה' הוא בשנדע שהנביא יחזקאל לא קרא בית ישראל את מלכות אפרים ועשרת השבטים כי הוא נקרא בדבריו תמיד שומרון ומלכות אפרים כבר היה חרב ושמם, והשבטים גולים זה כמה מהשנים כמו שביארתי למעלה ואיך ינבא עליו עתה אחרי נבואתו במצור ירושלם, אבל קרא בית ישראל אותם השבטים שנשארו במלכות יהודה כי הם היו בית ישראל ובית אלקי יעקב שהם בניו וזרעו, ופעמים יקראם בית ישראל מיוחסים אל אביהם הזקן ישראל ופעמים יקראם בית יהודה בבחינת המלכות שהיה משבט יהודה, ואעידה לי ע"ז עדים נאמנים. ראשון אומרו למעלה בחקוי עיר ירושלם ובמצור בלבנה אות היא לבית ישראל ומבואר הוא שלא נאמר זה על מלכות אפרים כי ירושלם ראש מלכות יהודה היה עוד, שני תראה אח"ז בפרשת תער הגלבים שאמר ממנו תצא אש אל כל בית ישראל והייעוד ההוא כולו על גלות בבל היה, וגם אח"כ תמצא נבואה אחרת שים פניך אל הרי ישראל וידוע שכולה על ההרים שסביב ירושלם נאמרה לא על הרי שומרון שכבר היה ביד הכותיים יותר ממאה ושלשים ושלש שנה, ובכ"ז הספר נקראו בני יהודה תמיד בית ישראל כמו שאבאר במקומותיהם, וכ"ז יוכיח שבית ישראל כאן נאמר על מלכות יהודה עצמו. ואחרי אמות ההקדמה הזאת אפרש הפסוקים כפי האופן הראשון, והוא שהעונש הנזכר כאן בפרשה הוא נאמר על העונש וענין המאמר הזה הוא שהנביא כאשר ראה החקוי שצוהו השם לחקות על הלבנה עיר ירושלם והמצור והסתר פני השם מהם ומכוון להחריבם ולהחרימם, תמה מאד על גודל העונש ההוא והפלגתו, ומפני זה צוהו השם ואתה שכב על צדך השמאלי וידוע בחכמת הטבע שהלב הוא נוטה לצד השמאל ושם המחשבות והעיונים כולם, וידוע שבהיות האדם שוכב על מטתו נעור בלילה פנוי מהעסקים וטרדות בני אדם תזדכך מחשבתו ויראה האמתיות וישיגם, לכן להמשיל זה א"ל ואתה שכב ר"ל אתה יחזקאל המתרעם מהעונש אשר אני אומר להעניש את יהודה וירושלם שכב על צדך השמאלי שהוא כנגד הלב, תנה בני לבך לי ועיין בלבך משפטי ודיני לא תעיין בזה בריהטא טרוד ומתעסק עם בני אדם אבל בהיותך יחידי ומתבודד שוכב על צדך השמאלי הקרוב ללב שים את עון בית ישראל עליו והוא העונש שנענש בגלות מצרים בית ישראל אבינו הזקן בניו וזרעו כמה גדול היה העונש ההוא ומה היה העון שבעבורו נתחייבו כל אותו גלות ארוך ושים זה על לבך ועיין בו, ומה טוב אומרו עון בלשון יחיד וכן תשא את עונם ונשאת את עון בית יהודה כי תמיד יזכור אותו בלשון יחיד עון לרמוז אל עון מכירת יוסף שבעבורו נתחייבו עונש הגלות ההוא, והנה צוהו לשכב על הצד השמאלי וכן על הצד הימני בעבור שצוהו ואל מצור ירושלם שים פניך ר"ל שתהיה הלבנה חקוקה תמיד לנגד פניו מפני זה הוצרך לצוותו שלא ישכב פרקדן ולא נופל וגלוי עינים כ"א על צדו באופן שיהיו פניו כנגד החקוי ההוא.
פסוק ה:ולפי שלא יחשוב לשכב על זה יום או יומים אמר מספר הימים אשר תשכב עליו בחשבך בזה תשא את עונם, ומלת תשא במקום הזה הוא מענין מנין ומספר כמו כי תשא את ראש בני ישראל (שמות ל, יב) נשא את ראש (במדבר ד, ב), כלומר תמנה בשכבך כל הזמן שישבו ונענשו בגלות מצרים, ומפני שהם היו שנים רבות לכן אני נתתי לך את שני עונם רוצה לומר שנות גלותם ועונשם למספר ימים, ויהיו א"כ ימי שכבך על צדך השמאלי לחשוב בלבך על זה ש"צ יום ונשאת את עון בית ישראל רוצה לומר ואז יעלה בידך מספר עונש וגלות ישראל במצרים:
פסוק ה:וכלית את אלה רוצה לומר אחרי שתכלה למנות הש"צ יום תשכב עוד על צדך הימני שנית רוצה לומר אחריו ונשאת ותמנה את עון בית יהודה והוא הגלות שסבל ג"כ שבט יהודה במצרים, ארבעים יום שיהיו הימים כולם על שני הצדדים ת"ל יום, וביאר ואמר שהיה יום לשנה בכל אחד מהמספרים האלה ולזה אמר שני פעמים יום לשנה יום לשנה נתתיו לך כי הם השנים שהיו בגלות, אבל בערך הנביא לענין השכיבה נתן אותם השם ברמז הימים, והת"ל השנים ההם הם אשר ישבו במצרים ופסוק מלא הוא ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות (שמות יב, מ) וגומר, והבדילם בשני המספרים בית ישראל בפני עצמו ובית יהודה בפני עצמו לפי שגם קודם חלוק המלכיות היו במספר העם, וביתר הענינים תמיד מונים כל השבטים בחלק אחד ושבט יהודה בפני עצמו בחלק אחר וזה מפני כבוד שבט יהודה ומעלתו על שאר אחיו כמו שתמצא בשאול שאמר ויפקדם בבזק ויהיו בני ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף (שמואל א' יא, ח), ובפעם השנית שפקדם נאמר ויפקדם בטלאים מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה (שם טו, ד), וכשמנה דוד את ישראל נאמר ותהי ישראל שמנה מאות אלף איש חיל שולף חרב ואיש יהודה חמש מאות אלף איש (שמואל ב' כד, ט), וגם בתחילת מלכות שלמה נאמר יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב אוכלים ושותים ושמחים (מלכים א' ד, כ), כי תמיד למעלת שבט יהודה היו זוכרים אותו בפני עצמו ולא היה נכלל עם שאר השבטים, ועל דרך הזה כשרצה עתה השם להודיע לנביא ארבע מאות ושלשים שנה שישבו כל זרע יעקב במצרים באותו חטא ממכיר' יוסף אחיהם ייחס לעשרת השבטים כולם מספר אחד שלש מאות ותשעים יום ולשבט יהודה בפני עצמו ארבעים יום, לא מפני חלוק מלכיות כי אם למעלת שבט יהודה על כל שאר השבטים כאלו נגזר על כל שבט ארבעים שנה מהגלות ומפני שבנימין נטפל עמהם מפני עטיו של נחש נתמעטו בבחינתו עשרה שנים והיו שנות גלות עשרת השבטים בני יעקב ש"צ יום וגלות יהודה בפני עצמו ארבעים יום ועלו כולם אל ת"ל שנה שישבו בני ישראל בארץ מצרים.
פסוק ז:ואמנם אומרו אחר זה ואל מצור ירושלם תכין פניך הוא כאילו אמר אל תתמה מהחרבן אשר אני מביא על בני יהודה וירושלם מפני כובד עונותיהם הביטה וראה וחשוב בלבך בשכבך על לבך כמה מהעונש נתחייבו בני ישראל במצרים ארבע מאות ושלשים שנה מפני מכירת יוסף שהיה חטא אחד ובלתי חמור ועם זה תכין פניך אל מצור ירושלם אשר ידעת כמה ע"ז גלוי עריות שפיכות דמים נעשו בה האם אין ראוי שתבא עליה המצור והחרבן אשר אני מראה אותך, הנה באמת כשתחשוב בזה לא תתרעם ממשפטי אבל תהיה זרועך חשופה כאדם הנלחם עליה ונבאת עליה מה שראוי להיות בה כפי חטאתיה. זהו האופן הראשון מפירוש הפסוקים האלה לפני.
פסוק ז:והאופן השני מהפירוש הוא שהעון הנזכר בפרשה הזאת הוא רמז לפשעים ולעונות ולחטאי' שהיו בבני יהודה וירושלם, ובעבור שהיה הנביא דואג ועצב על הרעה החרבן והגלות שהיה עתיד לבא עליה כמו שראה מחקוי הלבנה לכן צוהו השם שישכב על צדו השמאלי הקרוב ללב וישים על לבו את עון בית ישראל רוצה לומר העונות והפשעים שהיו בתוך בני ישראל אשר בערי יהודה וירושלם, וידוע שמעת שנחלקו מלכיות מלכו מבית יהודה מרחבעם עד חרבן ירושלם שלש מאות ותשעים שנה כמו שתראה משנות מלכי יהודה, כי עם היות שעולים כולם אל מספר שלש מאות ותשעים ושלשה שנה הנה היו שלשת השנים למקוטעות ונשארו אם כן מימות שלמה והמלכת רחבעם בנו עד החרבן שלש מאות ותשעים שנה בדיוק כפי עדות הכתובים, ולכן צוה לנביא שישים על לבו כמה מהשנים חטאו ופשעו בית ישראל שהם מלכות יהודה וירושלם באלהיה', ושימנה וישא את עונם כמו שפירשתי מספר הימים אשר ישכב עליו וכאילו יסבול הנביא בשכבו על לבו צער ויסורין מנין ימים כמספר השנים אשר סבל הקדוש ברוך הוא עונותיהם ופשעיהם, וכדי להקל עליו הצער נתן לו את שני עונם למספר ימים שהם שלש מאות ותשעים יום כאילו אמר לו תסבול אתה כזה צע' בימים כצער שאני קבלתי מהם בשנים, ואומרו ע"ז ונשאת את עון בית ישראל נראה לי לפרשו כפי הפירוש הזה בתמיהה כאומר האם תוכל לנשוא ולסבול את עונות בית ישראל כל הימים האלה כמו שסבלתי אני כל השנים ההם, ויהיה תשא ונשאת מלשון אני אשא ואני אסבול (ישעיה מו, ד) וצוהו עוד וכלית את אלה רוצה לומר כאשר תכלה את שלש מאות ותשעים יום על הצד השמאלי תשכב עוד על צדך הימני ועוד תשוב תראה תועבות גדולות והם מעוון בית יהודה ארבעים יום, ואחשוב שרמז בזה אל מלכות שלמה שהוא היה ראש בית יהודה והוא מלך כמו שנזכר בכתוב ארבעים שנה, וידוע שבתחלת מלכותו נשא את בת פרע' והיה נותן מקום לנשיו לעבוד אלוהיהן בירושלם עיר הקדש עד שלעת זקנתו נשיו הטו את לבבו, ועל זה אמר כאן ונשאת את עון בית יהודה ארבעים יום יום לשנה וגומר, וכאשר תחשוב בלבך כל הזמן הרב הזה שחטאו בני ישראל ובית יהודה מלכם אל האלקים בירושלם אל מצור ירושלם תכין פניך ותראה שבדין ובמשפט הוא וחשוף זרועך להלחם עליה כמוני ונבאת עליה כל הייעודים הרעים אשר הודעתיך, ואין לאומר שיאמר שהיו רבים ממלכי יהודה טובים וישרים בלבותם ואיך יכנסו שנות מלכותם בכלל שנות העונות, כי הנה עם היות המלכים ההם טובים יראי השם וחושבי שמו הנה עם בני ישראל לא היו כן הלא תרא' מה שכתוב באסא שהי' חסיד עליון והבמות לא סרו רק לבב אסא היה שלם עם השם כל ימיו כי לבו היה שלם אבל לא לב עמו, וכן ביהושפט כתוב וילך בכל דרך אסא אביו לא סר ממנו לעשות הישר בעיני השם אך הבמות לא סרו עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות (מלכים א' כג, מג - מד), וכן יואש אמר הכתוב עליו ויעש יהואש הישר בעיני השם כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן (מלכים ב' יב, ג) כי באותם הימים עשה הישר אבל לא אח"כ כי במצותו נהרג זכריה הנביא בבית ה', ואמנם חזקיהו צדיק גמור היה אבל בימיו נגזרה גזרה על חרבן הבית והוא המורה שדורו לא היה נקי מעון, ואמנם יאשיהו שהעיד הכתוב עליו וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל השם בכל לבבו ובכל נפשו (שם כג, כה) כבר גילה ירמיהו הנביא שלא היה דורו כן שנאמר ויאמר אלי בימי יאשיהו המלך הראית אשר עשתה משובת ישראל הלכה היא על כל הר גבוה ואל תחת כל עץ רענן ותזני שם (ירמיה ג, ו), ואומר אחרי עשותה את כל אלה אלי תשוב (שם ז) ולא שבה, וכל זה ממה שיעיד שכל השנים ההמה למלכי יהודה היו שני העונות. הנה התבארו הפסוקים האלה בכל אחד משני אופני הפירוש שזכרתי. והותרו כפי כל אחד מהם השאלה הרביעית והשאלה החמישית:
פסוק ח:והנה נתתי עליך עבותים וגומר עד ואתה בן אדם קח לך חרב חדה. בעבור שלא יאמר הנביא איככה אוכל לסבול הצער הגדול הזה לשכב על צד אחד מבלי היפוך שלש מאות ותשעים יום ועל הצד האחד ארבעים יום, אמר לו ה' יתברך הנה נתתי עליך עבותים כאלו אתה אנוס ומוכרח לשכב כל הזמן ההוא על צדך כאשר צויתיך באופן שלא תוכל לההפך מצדך אל צדך, ויהיה זה המאסר והאונס עד כלותך ימי מצורך שהם ארבע מאות ושלשים יום כמו שזכר, והנה השכיבה הזאת לא העיד הכתוב שנעשת בפועל ולכן ראוי לומר שהיה כל זה במראה הנבואה שהראהו האל, כל זה להודיעו אמתת הענין וכדי שיספר לבני יהודה כל מה שראה להיות להם למשל ולמוד אמתי, וממה שאמר הכתוב כאן עד כלותך ימי מצורך יש לנו עדות ברורה שהחשבון והמספר כולו אחד מארבע מאות ושלשים יום עם היות שנחלק לשני חלוקים ואלו הארבע מאות ושלשים שנה שהיו ברשעם בטלו השמיטות והיובלות ותמצא בהם שבעים שמיטות וכנגדם היו בגלות בבל שבעים שנה כמו שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה (ויקרא כו, לד), וכיצד הם שבעים שמיטות הנה ששים ואחת שמיטות יש תכ"ז שנים גם יש בת' שנים שמונה יובלין והשמיטה שגלו בה עלתה להם למנין והיו אם כן כל השנים המקודשים שלא שמרו בארץ מהשמטות והיובלים שבעים.
פסוק ט:ובעבור שיאמר הנביא ואם אני אשכב כך מהימים על צדי מה אוכל בשכבי שמה, לכן אמר לו קח לך חטין ושעורים שצוה לו לעשות גם זה לאות לבני ישראל כי יאכלו במצור אלו המינים מעורבים מפני הרעב שלא יברור אדם חטין למאכלו אבל יאכלם מעורבים עם המינים הפחותים ההם שלא יעשה מהם לחם אלא בימי הרעב המופלג, ואמר ונתת אותם בכלי אחד להגיד שלא יעשה כל אחד בפני עצמו אלא יערבם כולם בכלי שלשין בו הפת ושמן, הלחם ההוא יאכל בהיותו שוכב על צדו ש"צ יום שהוא השמאלי כמו שזכר, (י) ושגם מאותו הלחם הפחות והנבזה לא יאכל לשובע כי אם במשקל עשרים שקל ליום, (יא) וגם המים לא ישתה לשבעה כי אם במשורה ששית ההין מעת עד עת, והנה צוה לו כל זה בענין המאכל להיות לאות לבני ישראל שיאכלו במצור ובמצוק האויבים הלחם ההוא המעורב במדה במשקל, וגם מים במשורה ישתו מפני זלעפות רעב וחסרון המים אשר יהיה ביניהם, ולפי שלא כבדה הרעב בירושלם מן העת שחנו עליה הכשדיים אלא אחר כך שחסר הלחם מפני כובד מלחמה בכמות שנה אחת או י"ג חדשים לכן צוהו שיאכל הלחם הזה ש"צ יום לרמוז שזה המספר מהימים יהיה כן מאכלם במצור ירושלם ברעב ובצמא ובחוסר כל, ולפי שלא בא זה המספר לרמוז מנין השני לכן לא נאמר בו יום לשנה כמ"ש למעלה כי היה ענין הראשון רמז ומשל בפני עצמו והענין הזה משל אחר למה שיקרם במצור, ולכן לא נזכר כאן דבר מהארבעים יום והותרה בזה השאלה הו'.
פסוק יב:ואומרו עוד ועוגת שעורים תאכלנה ענינו שג"כ יאכל פת של שעורים בפני עצמו כי תהיה הרעב כל כך שיאכלו שעורים כבהמות, והודיעו עוד שלא יהיה להם עצים לאפות הפת כי לא יוכלו לצאת מן העיר לכרתם מן היער ולכן בגללי צאת האדם והיא היוצאת מן המעים תעוגינה לעיניהם ר"ל תאפינה העוגות בגחלים ההם לעיני עמו כי בזה ידעו מה שעתיד לבא עליהם מחסרון הלחם והמים והעצים, (יג) גם אמר שיהיה זה להם סימן ש ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים אשר ילכו בגלות שמה, (יד) והנה התרעם הנביא מהצווי הזה באומרו הנה נפשי לא מטומאה כלומר באמונתה ובדעותיה אינה מטומאה, וכן הגוף נבלה וטרפה לא באה אל פי לא עתה ולא מנעורי שלא היה בי שכל ואיך עתה אוכל העוגה הנאפת בגללי צואת אדם, וחכמים ז"ל פירשו הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה, ונבלה וטרפה לא אכלתי שלא אכלתי מבשר כוס מעולם פי' בהמה מסוכנת שאומרים עליה שחוט שחוט מהרה שלא תמות כי כוס כמו נכוס שהוא תרגום שחוט כ"א ר"ל נבלה וטרפה ממש מאי רבותיה דיחזקאל, ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם איסור ובא אחר והתירה, ומשום רבי נתן אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, (טו) והקדוש ברוך הוא השיבו ראה נתתי פניך בענין הטהרה והרשתי לך לאפות העוגה בצפיעי הבקר ולא בגללי אדם כי צפיעי הבקר אינה מאוסה כגללי אדם, (טז) וביאר לו הנמשל בכל זה באומרו הנני שובר מטה לחם בירושלם וגומר ובדאגה ומים במשורה ובשממון ישתו, (יז) ותהיה הדאגה אליהם למען לא יהיה להם משען לחם ומים ונשמו מפני זה כולם איש ואחיו ומתוך הרעב יהיו נשחתים וזהו ונמקו בעונם. ובזה נשלמה המראה הזאת בכל חלקיה: