פסוק א:דברי תוכחה נוספים המיועדים למנהיגי ישראל: הוֹי רֹעִים שאינם ממלאים את תפקידם – המְאַבְּדִים וּמְפִצִים אֶת־צֹאן מַרְעִיתִי, נְאֻם־ה'.
פסוק ב:לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל־הָרֹעִים הָרֹעִים אֶת־עַמִּי: אַתֶּם הֲפִצֹתֶם אֶת־צֹאנִי וַתַּדִּחוּם, הרחקתם אותם, וְלֹא פְקַדְתֶּם, השגחתם, ביקרתם אֹתָם. על כן, הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיכֶם אֶת־רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם. נְאֻם־ה'.
פסוק ג:וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת־שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר־הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם, שהרי כבר שנים קודם לכן התחילה גלות, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל־נְוֵהֶן, אל מקום המרעה שלהם, וּפָרוּ וְרָבוּ.
פסוק ד:וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעִים נאמנים וְרָעוּם, וְלֹא־יִירְאוּ, יפחדו עוֹד וְלֹא־יֵחַתּוּ, יישברו וייבהלו, וְלֹא יִפָּקֵדוּ, יחסרו עוד. נְאֻם־ה'.
פסוק ה:הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם־ה', וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח מלבלב, בן צַדִּיק וּמָלַךְ כמֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל, הוא יצליח וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ.
פסוק ו:בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה, וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח, וְזֶה־שְּׁמוֹ אֲשֶׁר־יִקְרְאוֹ, שיקראוּ לו: ה' צִדְקֵנוּ, מקור ישועתנו.
פסוק ז:לָכֵן הִנֵּה־יָמִים בָּאִים, נְאֻם־ה', וְלֹא־יֹאמְרוּ עוֹד האנשים: "חַי־ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". יבואו ימים שבהם כבר לא תיחשב היציאה ממצרים למופת הגדול –
פסוק ח:כִּי אִם יאמרו: "חַי־ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת־זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם, וְיָשְׁבוּ לבסוף עַל־אַדְמָתָם". הישועה שלעתיד לבוא תהיה גדולה מיציאת מצרים.
פסוק ט:לַנְּבִאִים, על אודותיהם: נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי, הצטערתי עד כאב, רָחֲפוּ, רעדו, התפקקו כָּל־עַצְמֹתַי, הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכּוֹר וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן מִפְּנֵי ה' וּמִפְּנֵי דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ. הנביא מתאר כיצד הוא מרגיש כאשר הוא מקבל את הנבואה, כדי להסביר את ההבדל המהותי בין דבריו שלו לדבריהם של אחרים המפרסמים את תחזיותיהם בעל פה או בכתב.
פסוק י:מכאן לתוכחה על מצבם המוסרי של העם ושל מנהיגיו הרוחניים: כִּי מְנָאֲפִים מָלְאָה הָאָרֶץ, כִּי־מִפְּנֵי אָלָה, קללה, או שבועת שקר אָבְלָה, קדרה, חרבה הָאָרֶץ. הניאוף והקללות הממלאים את הארץ גורמים לפורענויות שונות – יָבְשׁוּ נְאוֹת מִדְבָּר, וַתְּהִי מְרוּצָתָם, ריצתם של יושבי הארץ רָעָה, וּגְבוּרָתָם לֹא־כֵן, אינה כראוי. ריצתם וגבורתם נחלשו.
פסוק יא:כִּי־גַם־נָבִיא וגַם־כֹּהֵן חָנֵפוּ, הושחתו וחטאו. גַּם־בְּבֵיתִי, בבית ה', מקום שהכהנים, ולפעמים גם הנביאים, נמצאים, מָצָאתִי את רָעָתָם. נְאֻם־ה'.
פסוק יב:לָכֵן יִהְיֶה דַרְכָּם החוטאת לָהֶם כַּחֲלַקְלַקּוֹת, כדברים חלקים בָּאֲפֵלָה, הם יִדַּחוּ, ייהדפו, ייתקלו וְנָפְלוּ בָהּ, כִּי־אָבִיא עֲלֵיהֶם רָעָה בשְׁנַת פְּקֻדָּתָם, בזמן קבלת גמולם. נְאֻם־ה'.
פסוק יג:וּבִנְבִיאֵי שֹׁמְרוֹן רָאִיתִי משכבר תִפְלָה, דבר מגונה – הִנַּבְּאוּ, הם התנבאו בשם הבַּעַל וַיַּתְעוּ אֶת־עַמִּי, אֶת־יִשְׂרָאֵל.
פסוק יד:וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלִַם, שהם לכאורה נביאי ה', גם בהם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה, קלקול – נָאוֹף וְהָלֹךְ בַּשֶּׁקֶר, הם נואפים והולכים בשקר בעצמם, וְיתר על כן, הם גם חִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים, מעודדים אחרים לְבִלְתִּי־שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ, וכך הָיוּ־לִי כֻלָּם כִּסְדֹם, וְיֹשְׁבֶיהָ של ירושלים – כַּעֲמֹרָה.
פסוק טו:לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת עַל־הַנְּבִאִים: הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַעֲנָה, צמח מר, וְהִשְׁקִתִים מֵי־רֹאשׁ, צמח רעיל, כִּי מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלִַם יָצְאָה חֲנֻפָּה, צביעות וטומאה לְכָל־הָאָרֶץ.
פסוק טז:כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת: אַל־תִּשְׁמְעוּ עַל, אל דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם. מַהְבִּלִים, מתעים, מטמטמים הֵמָּה אֶתְכֶם. את חֲזוֹן לִבָּם יְדַבֵּרוּ, ולֹא מִפִּי ה'.
פסוק יז:אֹמְרִים אָמוֹר אמירה ברורה ונחרצת לִמְנַאֲצַי: "דִּבֶּר ה' אלינו ואמר: שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם". ולכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבּוֹ אָמְרוּ הנביאים: "לֹא־תָבוֹא עֲלֵיכֶם רָעָה".
פסוק יח:כִּי, והרי מִי מכל אלה עָמַד בְּסוֹד, בפמליה או בשיח החשאי של ה', וְיֵרֶא וְיִשְׁמַע אֶת־דְּבָרוֹ?! מִי־הִקְשִׁיב דְּבָרוֹ וַיִּשְׁמָע?!
פסוק יט:הִנֵּה סַעֲרַת ה' בחֵמָה יָצְאָה. מה' תצא סערה זועמת. וְסַעַר מִתְחוֹלֵל, מסתובב כמערבולת, עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל.
פסוק כ:לֹא יָשׁוּב אַף, כעס ה' עַד־עֲשֹׂתוֹ וְעַד־הֲקִימוֹ מְזִמּוֹת לִבּוֹ, מחשבותיו. רק בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, לאחר זמן תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ בִּינָה. תבינו את דברי.
פסוק כא:לֹא־שָׁלַחְתִּי אֶת־הַנְּבִאִים הללו, וְהֵם רָצוּ מיהרו מעצמם לנבא. לֹא־דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם, וְהֵם נִבָּאוּ.
פסוק כב:וְאִם, ואילו באמת עָמְדוּ בְּסוֹדִי, וְיַשְׁמִעוּ, והיו משמיעים את דְבָרַי האמתיים אֶת־עַמִּי – וִישִׁבוּם, כי אז היו משיבים את העם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם. והרי עתה אין הם קוראים לשום תיקון, אלא דרכם לשמר את המצב הקיים ולהנציחו.
פסוק כג:בסגנון אחר, ומתוך תפיסה כללית יותר, ממשיך הנביא לבקר את נביאי השקר: הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי, נְאֻם־ה' וְלֹא אֱלֹהֵי מֵרָחֹק?! האם אתם חושבים שנוכחותי והשגחתי מוגבלת, ואיננה מגיעה למרחקים?!
פסוק כד:האִם־יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים, וַאֲנִי לֹא־אֶרְאֶנּוּ, נְאֻם־ה'?! האם דבר עשוי להיעלם ממני?! הֲלוֹא אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם־ה', וממילא הכול גלוי לפני ואין מושגי קרבה וריחוק תקפים לגבי.
פסוק כה:מכיוון שנוכחותי מקיפה הכול, שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר־אָמְרוּ הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי שֶׁקֶר לֵאמֹר: "חָלַמְתִּי, חָלָמְתִּי". לא כל נביאי השקר דיברו כנביאים, כי הם ידעו שנבואה של ממש נאמרת בדרך כלל מתוך סערה גדולה ומתוך מאמץ מיוחד. מכיוון שחששו להתיימר לכך, ואולי נרתעו מלהכין עצמם לנבואה כזו, הם רק טענו שחלמו חלום נבואי.
פסוק כו:עַד־מָתַי ימשיכו לומר כך?! הֲיֵשׁ אמת בְּלֵב הַנְּבִאִים האומרים כן, הלוא אינם אלא נִבְּאֵי הַשָּׁקֶר וּנְבִיאֵי תַּרְמִת, רמאות לִבָּם?!
פסוק כז:הַחֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ אֶת־עַמִּי, מעמי את שְׁמִי בַּחֲלוֹמֹתָם אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ, כַּאֲשֶׁר שָׁכְחוּ אֲבוֹתָם אֶת־שְׁמִי כשהתנבאו בַּבָּעַל. אמנם באותה עת נותרה עדיין מעט עבודה זרה בישראל, אבל פולחן הבעל על כל חומרתו וגסותו הוסתר, וכלפי חוץ לא נשארו אלא אמונות תפלות ומנהגים עממיים בלבד. לפיכך נביאי ירושלים באותה תקופה לא היו נביאים לבעל. אף על פי כן, חלומותיהם ודבריהם הסיטו את העם מדרך הישר.
פסוק כח:עליכם להבחין הבחנה מהותית: הַנָּבִיא אֲשֶׁר־אִתּוֹ חֲלוֹם, שחלם חלום יפה או מעניין – שיְסַפֵּר שאין זה אלא חֲלוֹם. ולעומת זאת אֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ, מי שקיבל נבואה – יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת. מַה־לַּתֶּבֶן אֶת, עם הַבָּר, התבואה המבוררת, נְאֻם־ה'?! ייתכן שהתיאורים נשמעים זהים, בפרט כאשר הם נאמרים ברטוריקה מוצלחת, ובכל זאת חלום ונבואה דומים לקש ותבואה. אמנם גם בחלום יכול להופיע לעתים הד של התגלות אמתית, אבל ערכו אינו כערכה של נבואה.
פסוק כט:הֲלוֹא כֹה דְבָרִי – כָּאֵשׁ, נְאֻם־ה', דברי אינו נותן מנוח למתנבא, וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע. כשם שאין הסלע חוזר לקדמותו עוד, כך פעולת הדיבור הנבואי מזעזעת את נפש הנביא בעצמה רבה. לעומת זאת, הנביאים הללו, דבר אינו מתחולל בהם, ואף לא בשומעיהם. אין הם אלא אנשים נינוחים החיים את חייהם בשקט.
פסוק ל:לָכֵן הִנְנִי עַל־הַנְּבִאִים, נְאֻם־ה', מְגַנְּבֵי דְבָרַי אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, השומעים רעיון טוב או סברה נאה מזולתם, ואומרים אותם בשם עצמם.
פסוק לא:הִנְנִי עַל, אני בא להעניש את הַנְּבִיאִם, נְאֻם־ה', הַלֹּקְחִים את לְשׁוֹנָם כמו כלי אומנות הניטל ביד האומן, וַיִּנְאֲמוּ נְאֻם, ותו לא.
פסוק לב:הִנְנִי עַל־נִבְּאֵי חֲלֹמוֹת שֶׁקֶר, נְאֻם־ה', וַיְסַפְּרוּם וַיַּתְעוּ אֶת־עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם, בקלות דעתם. וְאָנֹכִי לֹא־שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים, וְהוֹעֵיל לֹא־יוֹעִילוּ לָעָם־הַזֶּה. נְאֻם־ה'.
פסוק לג:וְכִי־יִשְׁאָלְךָ הָעָם הַזֶּה אוֹ־הַנָּבִיא אוֹ־כֹהֵן לֵאמֹר: "מַה־מַּשָּׂא, נבואת ה'?". כאשר יפנו אליך, ירמיהו, כדי לשמוע מלה טובה, אִמרה חדשה ומבריקה – וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: אֶת השאלה "מַה־מַּשָּׂא" שאלתם – וְנָטַשְׁתִּי אֶתְכֶם, כפי שמשליכים וזונחים משא כבד ומעיק. נְאֻם־ה'.
פסוק לד:וְהַנָּבִיא וְהַכֹּהֵן וְהָעָם אֲשֶׁר יֹאמַר וישאל על מַשָּׂא ה' – וּפָקַדְתִּי, אזכור להביא את המשא עַל־הָאִישׁ הַהוּא וְעַל־בֵּיתוֹ. המלה 'משא', שהשואלים השתמשו בה לציון נבואה, תקבל משמעות של כובד ומעמסה שה' יטיל עליהם.
פסוק לה:כֹּה, בסגנון הזה ראוי שתֹאמְרוּ אִישׁ עַל, אל רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶל־אָחִיו: "מֶה־עָנָה ה'?" וּ"מַה־דִּבֶּר ה'?"
פסוק לו:ואילו הביטוי "מַשָּׂא ה'" לֹא תִזְכְּרוּ־עוֹד, כִּי הַמַּשָּׂא יִהְיֶה לְאִישׁ דְּבָרוֹ, לנביא. לוֹ נחשבת הנבואה משא על שום הקושי והמאמץ לשאת את דבר ה' בקרבו. ואתם הֲפַכְתֶּם אֶת־דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵינוּ. הטיתם את משא הנבואה כרצונכם.
פסוק לז:ושוב – אתה, השואל, כֹּה תֹאמַר אֶל־הַנָּבִיא: "מֶה־עָנָךְ ה'?" וּ"מַה־דִּבֶּר ה'?" כך ראוי שתדבר על הנבואה ותתייחס אליה, כדבר ה' כמות שהוא, בלא הערכה שלילית.
פסוק לח:וְאִם "מַשָּׂא ה'" תֹּאמֵרוּ למרות כל האזהרות – לָכֵן כֹּה אָמַר ה': יַעַן אֲמָרְכֶם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה – "מַשָּׂא ה'", ביטוי שיש בו הסתייגות או לגלוג על הנושא בכובד המשא, וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם לֵאמֹר: לֹא תֹאמְרוּ "מַשָּׂא ה'" ובכל זאת לא שמעתם בקולי –
פסוק לט:לָכֵן הִנְנִי וְנָשִׁיתִי אֶתְכֶם נָשֹׁא, אשכח אתכם. ה'משא' יהיה לנשייה, וְנָטַשְׁתִּי אֶתְכֶם וְאֶת־הָעִיר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם מֵעַל פָּנָי.
פסוק מ:וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפַּת עוֹלָם, וּכְלִמּוּת, כלימת עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁכֵחַ.
