פסוק א:וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר, בר, תבואה בְּמִצְרָיִם, שהרי יוסף לא מכר את התבואה לבני המקום בלבד, אלא גם לזרים. נראה כי כיוון שיעקב ומשפחתו היו בעיקר אנשי מקנה, מצוקתם היתה מידית פחות ממצוקתם של החקלאים שסביבם. על כן – וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו: לָמָּה תִּתְרָאוּ? אל תציגו את עצמכם כחריגים, שמא תגרמו לכך שהרעבים שסביבנו יביטו עלינו בעין רעה או יתנפלו עלינו.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם. רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.
פסוק ג:וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה, עשרה מאחיו של יוסף לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם, שכן ככל שיגיעו אנשים רבים יותר, הם יוכלו לשאת כמות גדולה יותר של תבואה.
פסוק ד:וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף גם מצד אמו, לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת, עם אֶחָיו. כִּי אָמַר: פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן.
פסוק ה:וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יעקב לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים האחרים מארץ כנען שביקשו לקנות תבואה במצרים, כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.
פסוק ו:וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ. הוּא הַמַּשְׁבִּיר, האחראי על מכירת התבואה לְכָל עַם הָאָרֶץ. יוסף לא עסק רק במכירת המזון; הוא גם פיקח על התנהלות המכירה, ובמהלכה נדרש לשקול גם שיקולים פוליטיים סביב סיפוק התבואה ולדאוג שהזרים לא יסכנו את שלום המדינה. וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, וכשראו את השר הגדול, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה כמו הקונים האחרים.
פסוק ז:וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם. אף על פי שעברו למעלה מעשרים שנה מאז, ומראם בוודאי השתנה, יוסף הכירם בלי קושי, כיוון שהגיעו יחד והיו לבושים במלבושים האופייניים להם. ובכל זאת – וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם, התנהג כלפיהם כאיש נכרי, כאילו לא הכירם. וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת. יוסף השתמש בסמכויותיו כדי להערים עליהם קשיים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מֵאַיִן בָּאתֶם? וַיֹּאמְרוּ בתמימות גמורה: מֵאֶרֶץ כְּנַעַן, לִשְׁבָּר אֹכֶל.
פסוק ח:וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, זיהה אותם אחד אחד, וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ, משום היה מבוגר יותר, לבושו השתנה, זקנו צמח, כנראה תספורתו היתה מצרית, והוא כונה בפי כול צפנת פענח, ומעבר לכל אלה – מן הסתם האחים הניחו שהוא בינתיים מת, ובוודאי לא העלו על דעתם לראותו במעמד כזה.
פסוק ט:וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם, ובכל הקורות אותו בעקבותיהם. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אינכם קוני תבואה תמימים. מְרַגְּלִים אַתֶּם! לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. אתם סוכני עם זר. נשלחתם לראות את נקודת התורפה של מצרים.
פסוק י:וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו ביושר: לֹא אֲדֹנִי, וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל.
פסוק יא:כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ, אנחנו. אכן אנו קבוצה, אך איננו מרגלי אויב אלא אחים. כֵּנִים, אמתיים אֲנַחְנוּ, לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. אנחנו אנשים ישרים ופשוטים, ומעולם לא עסקנו בריגול.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: לֹא, אינני מאמין לכם, כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. באוזנַי סיפורכם מופרך.
פסוק יג:האחים, שהיו רועי צאן פשוטים, לא ידעו כיצד להתגונן בפני האשמתו של מושל מצרים, המופקד על שמירת ביטחונה. מתוך מצוקתם לא יכלו אלא לספר את האמת על עצמם, גם אם אין סיפור דבריהם מתקשר לנושא. וַיֹּאמְרוּ: שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ, בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ.
פסוק יד:וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר ״מְרַגְּלִים אַתֶּם״. אכן הצגתכם, על כל פרטיה, משכנעת מאוד, אך בכך יש כדי להפלילכם כשקרנים מיומנים וכמרגלים ערמומיים.
פסוק טו:בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ: חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה, שבועתו בחיי פרעה היא השבועה החמורה ביותר, כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה. לא תוכלו לצאת מכאן, עד שיבוא לכאן אחיכם. רק כך תוכיחו שהסיפור המופרך שהשמעתם באוזני – נכון.
פסוק טז:שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם מארצו, וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם, האם אתם מספרים סיפור אמתי, וְאִם לֹא – חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם. מאחורי דבריו של יוסף מצויה ההנחה המתקבלת על הדעת, שכשמרגלים נתפסים מנסים לעתים להצילם, אך אין שולחים לעזרתם מרגל נוסף. על כן, אם ישלחו את האח הקטן, יעיד הדבר על קרבת המשפחה ביניהם, וישלול את המזימה הצבאית שיוחסה להם.
פסוק יז:וַיֶּאֱסֹף אֹתָם בפקודתו אֶל מִשְׁמָר למעצר, שם ישבו במשך שְׁלֹשֶׁת יָמִים.
פסוק יח:וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ, שהרי אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא. כאדם הגון, שאינו יכול להוכיח את חשדו –
פסוק יט:אִם כֵּנִים אַתֶּם, אם סיפורכם אמתי, אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר כעירבון בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם, בבית המשמר שבו אתם יושבים, וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם. מפני שאם אכן באתם לקנות אוכל, היעדרכם הוא אסון למשפחותיכם, והוא גם כרוך במניעת אוכל מהן.
פסוק כ:יוסף יבטא ביחסו כלפיהם שילוב של רחמים עם זהירות: ברחמיו הוא יאפשר להם לשוב לביתם, ומתוך הפגנת זהירות שמא הם מרגלים ידרוש: אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי בביקורכם הבא, וְכך, כשתביאו אותו, יֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם, וְלֹא תָמוּתוּ ברעב או על ידי שלוחַי. וַיַּעֲשׂוּ כֵן, פקודתו התמלאה – ניתן להם אוכל כקונים מן השורה, והם נשלחו לביתם.
פסוק כא:עד כאן דיבר יוסף אל אחיו. ייתכן שכלא אותם בנפרד – כל אחד בתא לעצמו, ורק עתה שוחחו ביניהם. עמידתם מול האשמה חסרת שחר זו מעוררת בהם נקיפות מצפון עתיקות מן הטראומה הזכורה להם היטב של מכירת אחיהם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: אֲבָל, באמת אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ. כולנו היינו שותפים במכירתו של יוסף. בנימין היה אז צעיר מדי ולא היה שותף למכירה, וגם עתה איננו עמנו. נוכח הכוח הגדול מהם שהשליכם אל בור בית הסוהר והאשים אותם ללא הצדקה, חוו האחים מצב דומה למצב שאליו הכניסו את יוסף. היזכרות זו מעוררת אותם לחוש שהם מקבלים עתה את עונשם. עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת, כעונש משמים.
פסוק כב:וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר: הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם אז לֵאמֹר: ״אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד״, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בקולי, וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ משמים. אנחנו גרמנו למותו, ועכשיו אנו מקבלים כגמולנו.
פסוק כג:וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ, מבין יוֹסֵף, העומד שם בזמן שהם משוחחים ביניהם, שהרי עבורם הוא מצרי שאינו יודע את שפתם, כִּי הַמֵּלִיץ, המתורגמן, בֵּינֹתָם, והוא שתרגם עד עתה את דברי יוסף אליהם ואת דבריהם אליו.
פסוק כד:וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ, יוסף פנה מהם ובכה חרש. לאחר מכן – וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם כשליט מצרי, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם. וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. הם ראו שפקודותיו התמלאו. מאסרו של שמעון לא יהיה קצר, שכן גם אם האחים יחזרו מיד, הרי הדרך הכפולה אורכת לא מעט זמן.
פסוק כה:וַיְצַו יוֹסֵף את אנשיו, וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם, את שקי האחים בָּר, תבואה, וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ. בתור הממונה שהשלטון מסור בידו, הורה יוסף שיוכנס לשקיהם התשלום ששילמו בעבור התבואה, וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ. אולי בבית הסוהר לא ניתן להם מזון, והם אכלו מצידתם. על כן דאג להם יוסף לצידה חדשה. וַיַּעַשׂ אחד מפקידיו לָהֶם כֵּן.
פסוק כו:וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם, את התבואה שקנו, עַל חֲמֹרֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם.
פסוק כז:בדרכם חזרה – וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ, לָתֵת מִסְפּוֹא מן התבואה שבשק לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן, וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ, וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ, בתוך שקו.
פסוק כח:וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו: הוּשַׁב כַּסְפִּי, הכסף ששילמתי, וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי. וַיֵּצֵא לִבָּם, הם הזדעזעו, וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר: מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ? הם לא הבינו כיצד קרה הדבר, וחשו שהאירועים המוזרים והחריגים הללו באים להענישם על עוונותיהם.
פסוק כט:וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן, וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם, לֵאמֹר:
פסוק ל:דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת. וַיִּתֵּן, האשים אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ.
פסוק לא:אנחנו מצדנו נהגנו כראוי – וַנֹּאמֶר אֵלָיו: ״כֵּנִים אֲנָחְנוּ, כלבנו כך פינו, לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים מעולם.
פסוק לב:שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ. הָאֶחָד אֵינֶנּוּ, וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן״.
פסוק לג:וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ: ״בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם – אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי, וְאֶת שבר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ.
פסוק לד:וְאולם הָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי, וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם, כִּי כֵנִים אַתֶּם, ואחר כך – אֶת אֲחִיכֶם אשר בבית הסוהר אֶתֵּן לָכֶם, וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ״. תוכלו לקנות תבואה ואף לסחור במצרים, כשאר הזרים המביאים מארצם חפצי ערך כדי למכרם או להמירם בתבואה. האחים ביקשו להדגיש באוזני אביהם שיוסף הסכים לתת להם את כל הזכויות, אם רק ינוקו מחשד.
פסוק לה:וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם, בעת שרוקנו את התבואה משקיהם, וְהִנֵּה גילו שמציאת הכסף בשק לא היתה מקרה יחיד, אלא אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ, כספו של כל אחד מהם נמצא בְּשַׂקּוֹ. וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם, וַיִּירָאוּ. משראו עם אביהם את הכסף המוחזר, פחדו.
פסוק לו:וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם. יעקב לא ידע את האמת על מכירת יוסף, אך האשים אותם האשמה כללית: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְעכשיו גם שִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, שכן הוא יושב בבית הסוהר, וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ?! אתם רוצים שאשלח אתכם את בנימין?! עדיין אני כואב את היעלמותו של יוסף. ייתכן שכל זה נוגע בכם, אך אינכם יכולים להשתתף בצערי במלואו – עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה. צרות אלו במלוא עוצמתן נופלות רק עלי, כאָב.
פסוק לז:וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן הבכור, כדוברם של אחיו, אֶל אָבִיו לֵאמֹר: אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית. אתן לך את שני בנַי כעירבון כך שתוכל להמיתם, אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ. תְּנָה אֹתוֹ, את בנימין עַל יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ. אני אשא באחריות להשיבו הביתה בשלום.
פסוק לח:מן הסתם כל אחד מן האחים הציע הצעה כלשהי, שכן כולם רצו לחזור ולפדות את שמעון, וליישר את ההדורים עם המצרים, אך יעקב התעקש – וַיֹּאמֶר: לֹא יֵרֵד בְּנִי הקטן עִמָּכֶם למצרים, כִּי כידוע לכם, אָחִיו מֵת, וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר מאמו. ואם קְרָאָהוּ, יקרה לו אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ – וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה, אמות מתוך הידיעה הנוראה בדבר אבדנם של שני בניה של רחל. על כן לא ארשה שבנימין ייפרד ממני.
