א כֹּֽה־אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י הָל֞וֹךְ וְקָנִ֤יתָ לְּךָ֙ אֵז֣וֹר פִּשְׁתִּ֔ים וְשַׂמְתּ֖וֹ עַל־מָתְנֶ֑יךָ וּבַמַּ֖יִם לֹ֥א תְבִאֵֽהוּ׃ ב וָאֶקְנֶ֥ה אֶת־הָאֵז֖וֹר כִּדְבַ֣ר יְהוָ֑ה וָאָשִׂ֖ם עַל־מָתְנָֽי׃ ג וַיְהִ֧י דְבַר־יְהוָ֛ה אֵלַ֖י שֵׁנִ֥ית לֵאמֹֽר׃ ד קַ֧ח אֶת־הָאֵז֛וֹר אֲשֶׁ֥ר קָנִ֖יתָ אֲשֶׁ֣ר עַל־מָתְנֶ֑יךָ וְקוּם֙ לֵ֣ךְ פְּרָ֔תָה וְטָמְנֵ֥הוּ שָׁ֖ם בִּנְקִ֥יק הַסָּֽלַע׃ ה וָאֵלֵ֕ךְ וָאֶטְמְנֵ֖הוּ בִּפְרָ֑ת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אוֹתִֽי׃ ו וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י ק֚וּם לֵ֣ךְ פְּרָ֔תָה וְקַ֤ח מִשָּׁם֙ אֶת־הָ֣אֵז֔וֹר אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִ֖יךָ לְטָמְנוֹ־שָֽׁם׃ ז וָאֵלֵ֣ךְ פְּרָ֔תָה וָאֶחְפֹּ֗ר וָֽאֶקַּח֙ אֶת־הָ֣אֵז֔וֹר מִן־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־טְמַנְתִּ֣יו שָׁ֑מָּה וְהִנֵּה֙ נִשְׁחַ֣ת הָאֵז֔וֹר לֹ֥א יִצְלַ֖ח לַכֹּֽל׃ ח וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ט כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה כָּ֠כָה אַשְׁחִ֞ית אֶת־גְּא֧וֹן יְהוּדָ֛ה וְאֶת־גְּא֥וֹן יְרוּשָׁלִַ֖ם הָרָֽב׃ י הָעָם֩ הַזֶּ֨ה הָרָ֜ע הַֽמֵּאֲנִ֣ים ׀ לִשְׁמ֣וֹעַ אֶת־דְּבָרַ֗י הַהֹֽלְכִים֙ בִּשְׁרִר֣וּת לִבָּ֔ם וַיֵּלְכ֗וּ אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים לְעָבְדָ֖ם וּלְהִשְׁתַּחֲוֺ֣ת לָהֶ֑ם וִיהִי֙ כָּאֵז֣וֹר הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִצְלַ֖ח לַכֹּֽל׃ יא כִּ֡י כַּאֲשֶׁר֩ יִדְבַּ֨ק הָאֵז֜וֹר אֶל־מָתְנֵי־אִ֗ישׁ כֵּ֣ן הִדְבַּ֣קְתִּי אֵ֠לַי אֶת־כָּל־בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וְאֶת־כָּל־בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה לִֽהְי֥וֹת לִי֙ לְעָ֔ם וּלְשֵׁ֥ם וְלִתְהִלָּ֖ה וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלֹ֖א שָׁמֵֽעוּ׃ יב וְאָמַרְתָּ֨ אֲלֵיהֶ֜ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כָּל־נֵ֖בֶל יִמָּ֣לֵא יָ֑יִן וְאָמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֲיָדֹ֙עַ֙ לֹ֣א נֵדַ֔ע כִּ֥י כָל־נֵ֖בֶל יִמָּ֥לֵא יָֽיִן׃ יג וְאָמַרְתָּ֨ אֲלֵיהֶ֜ם כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה הִנְנִ֣י מְמַלֵּ֣א אֶת־כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֪רֶץ הַזֹּ֟את וְאֶת־הַמְּלָכִ֣ים הַיֹּשְׁבִים֩ לְדָוִ֨ד עַל־כִּסְא֜וֹ וְאֶת־הַכֹּהֲנִ֣ים וְאֶת־הַנְּבִיאִ֗ים וְאֵ֛ת כָּל־יֹשְׁבֵ֥י יְרוּשָׁלִָ֖ם שִׁכָּרֽוֹן׃ יד וְנִפַּצְתִּים֩ אִ֨ישׁ אֶל־אָחִ֜יו וְהָאָב֧וֹת וְהַבָּנִ֛ים יַחְדָּ֖ו נְאֻם־יְהוָ֑ה לֹֽא־אֶחְמ֧וֹל וְלֹֽא־אָח֛וּס וְלֹ֥א אֲרַחֵ֖ם מֵהַשְׁחִיתָֽם׃ טו שִׁמְע֥וּ וְהַאֲזִ֖ינוּ אַל־תִּגְבָּ֑הוּ כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ טז תְּנוּ֩ לַיהוָ֨ה אֱלֹהֵיכֶ֤ם כָּבוֹד֙ בְּטֶ֣רֶם יַחְשִׁ֔ךְ וּבְטֶ֛רֶם יִֽתְנַגְּפ֥וּ רַגְלֵיכֶ֖ם עַל־הָ֣רֵי נָ֑שֶׁף וְקִוִּיתֶ֤ם לְאוֹר֙ וְשָׂמָ֣הּ לְצַלְמָ֔וֶת ישית (וְשִׁ֖ית) לַעֲרָפֶֽל׃ יז וְאִם֙ לֹ֣א תִשְׁמָע֔וּהָ בְּמִסְתָּרִ֥ים תִּבְכֶּֽה־נַפְשִׁ֖י מִפְּנֵ֣י גֵוָ֑ה וְדָמֹ֨עַ תִּדְמַ֜ע וְתֵרַ֤ד עֵינִי֙ דִּמְעָ֔ה כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה עֵ֥דֶר יְהוָֽה׃ יח אֱמֹ֥ר לַמֶּ֛לֶךְ וְלַגְּבִירָ֖ה הַשְׁפִּ֣ילוּ שֵׁ֑בוּ כִּ֤י יָרַד֙ מַרְאֲשׁ֣וֹתֵיכֶ֔ם עֲטֶ֖רֶת תִּֽפְאַרְתְּכֶֽם׃ יט עָרֵ֥י הַנֶּ֛גֶב סֻגְּר֖וּ וְאֵ֣ין פֹּתֵ֑חַ הָגְלָ֧ת יְהוּדָ֛ה כֻּלָּ֖הּ הָגְלָ֥ת שְׁלוֹמִֽים׃ כ שאי (שְׂא֤וּ) עֵֽינֵיכֶם֙ וראי (וּרְא֔וּ) הַבָּאִ֖ים מִצָּפ֑וֹן אַיֵּ֗ה הָעֵ֙דֶר֙ נִתַּן־לָ֔ךְ צֹ֖אן תִּפְאַרְתֵּֽךְ׃ כא מַה־תֹּֽאמְרִי֙ כִּֽי־יִפְקֹ֣ד עָלַ֔יִךְ וְ֠אַתְּ לִמַּ֨דְתְּ אֹתָ֥ם עָלַ֛יִךְ אַלֻּפִ֖ים לְרֹ֑אשׁ הֲל֤וֹא חֲבָלִים֙ יֹאחֱז֔וּךְ כְּמ֖וֹ אֵ֥שֶׁת לֵדָֽה׃ כב וְכִ֤י תֹאמְרִי֙ בִּלְבָבֵ֔ךְ מַדּ֖וּעַ קְרָאֻ֣נִי אֵ֑לֶּה בְּרֹ֧ב עֲוֺנֵ֛ךְ נִגְל֥וּ שׁוּלַ֖יִךְ נֶחְמְס֥וּ עֲקֵבָֽיִךְ׃ כג הֲיַהֲפֹ֤ךְ כּוּשִׁי֙ עוֹר֔וֹ וְנָמֵ֖ר חֲבַרְבֻּרֹתָ֑יו גַּם־אַתֶּם֙ תּוּכְל֣וּ לְהֵיטִ֔יב לִמֻּדֵ֖י הָרֵֽעַ׃ כד וַאֲפִיצֵ֖ם כְּקַשׁ־עוֹבֵ֑ר לְר֖וּחַ מִדְבָּֽר׃ כה זֶ֣ה גוֹרָלֵ֧ךְ מְנָת־מִדַּ֛יִךְ מֵֽאִתִּ֖י נְאֻם־יְהוָ֑ה אֲשֶׁר֙ שָׁכַ֣חַתְּ אוֹתִ֔י וַֽתִּבְטְחִ֖י בַּשָּֽׁקֶר׃ כו וְגַם־אֲנִ֛י חָשַׂ֥פְתִּי שׁוּלַ֖יִךְ עַל־פָּנָ֑יִךְ וְנִרְאָ֖ה קְלוֹנֵֽךְ׃ כז נִֽאֻפַ֤יִךְ וּמִצְהֲלוֹתַ֙יִךְ֙ זִמַּ֣ת זְנוּתֵ֔ךְ עַל־גְּבָעוֹת֙ בַּשָּׂדֶ֔ה רָאִ֖יתִי שִׁקּוּצָ֑יִךְ א֥וֹי לָךְ֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם לֹ֣א תִטְהֲרִ֔י אַחֲרֵ֥י מָתַ֖י עֹֽד׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
כה אמר ה' אלי הלוך וקנית אזור וגומר עד ואמרת אליהם את הדבר הזה. ארבע' צוויים נצטווה ירמיהו על דבר האזור. הראשון, שיקנה אזור פשתים וישימהו על מתניו ובמים לא יבא וענין זה כי בעבור שהיתה הכונה שישחת האזור היה ראוי שיהיה כמו שנארג מבלי שיבא במים, כי הנה בגד הפשתן בבואו במים יתעצם מאד ויהיה יותר קיים וחזק וכדי שהאזור הזה לא יהיה כן כי אם נכון להשחת צוה שלא יבא במים, ונראה שלזה כיוון רש"י במה שפירש ובמים לא תביאהו לכבסו שימלא זיעה כדי שימהר לרקוב. והצווי השני הוא, (ד) שיקח האזור ויוליכהו אל נהר פרת ויטמנהו שם בנקיקי הסלע וכבר ידעת שפרת היה גבול ארץ ישראל בין ירושלם ובבל ובנקיקי הסלע הוא החורים והנקבים הנעשים בסלע.
פסוק ו:
והצווי השלישי הוא, שילך לפרת ויקח משם את האזור שטמן שם, (ז) וכן עשה ומצאו נשחת באופן שלא יצלח לכל.
פסוק ח:
ובדבור הד' הודיעו השם הנמשל במשל הזה (ט) באומרו כי כמו שנשחת האזור ההוא ככה ישחית את גאון יהודה ואת גאון ירושלם שהוא גאון מאד (י) לפי שהיו ממאנים לשמוע דברי האל והולכים בשרירות לבם הרע בעבודת האלהים הזרים ולכן לא יצלחו לכל כמו האזור.
פסוק יא:
וביאר אליו עוד שהיה האזור משל לישראל לפי שכמו שידבק האזור אל מתני איש כן הדביק אליו כל בית ישראל וכל בית יהודה בהוציאו אותם מארץ מצרים להיות לו לעם לשם ולתהלה ולתפארת, ועם כל זה לא שמעו אל דבר השם.
פסוק יא:
והנה הרב המורה כתב שקניית האזור הטמנתו והוצאתו והשחתתו הכל היה במראה הנבואה, ולפי שהוא נתן הגזרה הזאת כוללת בכל ספורי מעשי הנביאים חקרתי אני עליו בנבואה הראשונה מספר הושע ושם הוכחתי שיש הפרש רב בין מה שיעיד הכתוב שנעשה כן ובין מה שיספר הנביא בספוריו שעשאו, ושבמקום שמעיד הכתוב שנעשה הדבר כן כמו וילך הושע כן ויקח לו את גומר בת דבלים (הושע א, ג) והדומים לאלה שהם עדות הכתובים לא דברי הנביאים שיספרו אותו ראוי שנאמין שכך היה הדבר בפועל כי איך נכחיש מה שהעיד עליו הכתוב, ואם היה בידנו להכחיש הספורים ולומר שהיו במראה הנבואה לא בפועל פשה תפשה הנגע להכחיש דברים אחרים חמורים ממה שהעיד הכתוב על אמתתם, אבל בנדון אשר לנו שאמר הנביא ואקנה את האזור וגומר ראוי שנאמר כדברי הרב המורה שאפשר שהיה זה כולו במראה הנבואה ושלא הלך ירמיהו אל פרת לעשותו, ואמנם על מה ירמוז חלקי המשל הזה אשר צוה יתברך עליהם ראוי שיאמר בענינו, והוא שהאזור היה רומז לבית ישראל כולו כי כמו שהאזור ידבק אל מתני האיש ככה היה דבק העם הזה לאלקיו ולכן אמר יתברך כאן כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל, וכמו שהאזור הוא לשם ולתפארת אל האזור בו כן הוא דבקות ישראל באלקיו ולתהלה ולשם ולתפארת לאלוה יתברך וכמו שאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג), ולכן צוה שיקח אזור ולא דבר אחר, והנה צוה השם לנביא שיקנה האזור להדמותו לישראל שהיה קנין הקדוש ברוך הוא בעולמו והוא קנה אותו במצרים במסות באותות ובמופתים כי לא יצאו הם מעצמם ולא נתנם פרעה להלוך אבל השם הוציאם בכחו ולכן אמרו חז"ל (אבות ו, י) שהיה ישראל אחד מחמשה קנינים שקנה הקדוש ברוך הוא בעולמו, וכמאמר אדון הנביאים בשירתו (שמות טו, טז) עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית, והנה צוה שיהיה האזור מפשתן להגיד שעם היות האומה במצרים עם בזוי ושסוי הנה תתפשט אחרי צאתם משם ותהיה לגוי גדול כי פשתן הוא מלשון רבוי והתפשטות מגזרת ואם פשה תפשה הנגע (ויקרא יג, כב), ופשו פרשיו (חבקוק א, ה). וכבר זכר הרב המורה שפעמים בספרי הנבואה יבאו רמזי הענינים בשיתוף השמות והנה צוהו שישים האזור על מתניו לפי שהיה האזור משל לאומה כמו שנזכר מהנביא היה משל להקדוש ברוך הוא שכמו שהוא יתברך קנה את עמו וקרבו לעבודתו ונדבק עמו בהיותם זכאים במדבר ובארץ ימים רבים כן הנביא יקנה האזור ויקרבהו אליו וידבקהו על מתניו, והנה צוה ובמים לא תביאהו להמשיל עוד לאומה כי כמו שהיא עברה בים סוף ביבשה ולא בא במים וכן בהעברת ישראל הירדן ביבשה עבר ישראל ולא באו במים כך האזור לא יכנס במים, והנה צוה לנביא שילך לטמון האזור בנהר פרת לפי שהוא היה גבול ארץ ישראל ורמז בזה שכאשר יצאו מארץ ישראל יפרדו מדבקות האלקי כמו שהאזור שהיה על מתני הנביא הוסר מאותו הדבקות להגיעו לפרת ושם נשחת, ואפשר גם כן שלהיות ארץ ישראל זבת חלב ודבש רבת הפירות המשילה בפרת כלומר בעלת הפירות, וצוהו שיטמנהו בנקיקי הסלע לרמוז שבהיות האזור בנקיקי הסלע היה בסתר עליון כמו שאמר יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה (שיר השירים ב, יד), ובהיותם בארץ השם דבקים בהשגחתו נשחתו במעשיהם ולכן האזור בצאתו מאותו הדבקות נראה השחתתו, והנה זכר שכאשר הוציא האזור מפרת נמצא משחת לרמוז שכשתצא האומה מארץ ישראל הנמשלת לפרת היתה גולה וסורה ונשחתת שלא יצלח לכל דבר. הנה התבאר שכל הדברים שצוה השם בענין האזור היו מורים על ענינים בנמשל אבל השם יתברך לא ביאר כי אם שנים מהרמזים ההם ההתחלה ממה שרמז האזור והסוף ממה שרמז השחתתו כי באלה יוכללו כל שאר הדברים. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה החמשית:
פסוק יב:
ואמרת אליהם את הדבר הזה כה אמר ה' אלקי ישרא' כל נבל ימל' יין וכו' עד סוף הנבואה. אחשוב שכאשר ראו בני יהודה מעשה ירמיהו או דבריו בקנין האזור והטמנתו והשחתתו היו צוחקים ולועגים ממנו ואומרים כי בשכרות היה עושה כל זה, ומפני זה נאמר לו מיד אחר צווי האזור ואמרת אליהם וגומר, מבלי הפרשה ולא התחלת דבור ולא שהיה זה תשלום הענין שעבר, כאומר ובעבור שהם מיחסים זה אליך לשכרות שגעון לכן אמור אתה אליהם כל נבל ימלא יין ונבל הוא הכלי שבו יתנו היין, (יג) ושכן הוא מלא את כל יושבי הארץ מלכים כהנים ונביאים ושאר העם שכרון רוצה לומר שכרות, וכאילו רמז להם בזה גם כן שיתוף שם הנבל כלומר שכל הנבלים והפחותים במעשיהם הם משתכרים ושהם הנבלים השכורים והם המלאים יין לא הנביא. והותרה בזה השאלה הששית.
פסוק יב:
וכמו שהשכור אין בו דעת ולא ידע מה יעשה ויתנועע בלי סדר מפה ומפה כן יהיו הם בצרותיהם נבהלים ולא ידעו מה לעשות (יד) ויהיו מנופצים ונפרדים איש מאחיו, והאבות והבנים יחדו וכמ"ש ואני לא אחוס ולא ארחם להשחיתם, (טו) ולכן אתם המלכים ושרי יהודה כהנים ונביאים שמעו דבר ה' אל תגבהו בעצמיכם (טז) ותנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשיך רוצה לומר בטרם תבוא הצרה שדומה לחשך ויהיה לכם היום ללילה מרוב הצרות, ובטרם תבאו להשגב במבצרים וההרים הרמים מפני האויבים ועל זה אמר ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף כלומר על הרי החשך שהם כלילה, כי כאשר תחשבו להשגב בעזר מצרים או בערי המבצרים וההרים הרמים יתנגפו רגליכם כמו ההולך בחשך שיתנגף רגלו באבנים והוא לא יראה ואז תקוו לאור והאל יתברך ישים אותה תקוה לצלמות ישית לערפל רוצה לומר וישית השם תקותם לערפל, (יז) ואם לא תשמועה כלומר הנבואה הזאת אמר הנביא במסתרים תבכה נפשי כי אני רואה אתכם אחריתכם לרעה ועל זה תבכה נפשי באשר היא שם במסתרים, ובכית הנפש היא הדאגה תהיה בביתי מפני גוה כלומר מפני גאותכם שהיתה כל כך שלא שמעתם דבר ה' ולא שבתם אליו להצילכם, ולפי המדרש מפני גוה מפני גאותו של מלכות שמים שנתן לפסילים, ואמר שמלבד בכית נפשו עוד דמוע תדמע ותרד דמעה עיניו בעבור שנשבה עדר ה' והוא עם מרעיתו וצאן ידו, ועל זה אמר השם לנביא (יח) אמור למלך שהוא צדקיהו ולגבירה שהיא המלכה אשתו השפילו שבו כלומר שישבו בשפלה כאבלים וירדו כאבלים ולפי שירדה מראשותיהם עטרת תפארתם רוצה לומר עטרת המלכות שהוסרה מהם והם אינם כבר מלכים ולכן צוה אותם השפילו שבו ולא תשבו על כסאות המלכים, והמפרשים פירשו זה על יהויכין ואמו, (יט) הלא תדעו כי ערי הנגב והם ערי יהודה שבדרום ארץ ישראל הרי הם חרבים ולכן סוגרו ואין פותח כי הנה במקום החרב שאין בו אדם אין מי שיפתח שער העיר והגלת יהודה כלומר גלות בני יהודה היא עתה הגלת שלומים רוצה לומר גלות שלימה, כי מפני שראשונה גלה יהויכין והחרש והמסגר ונשארו המלך צדקיהו והשרים וכל עם הארץ שלא גלו לכן אמר עתה שהגלות הזה יהיה הגלת שלומים שיגלו כולם, ולפי שזה היה יעוד העתיד להיות ועדיין לא באו האויבים והוא היה מנבא כאלו הדבר כבר בא לזה אמר (כ) שאו עיניכם וראו הבאים מצפון והם הכשדים, ושאי וראי הם בכתב בלשון נקבה כנגד כנסת ישראל וקרי שאו וראו כנגד האישים. והרד"ק פירש שאו וראו שהוא כנוי למלך ולגבירה וכנגדם אמר איה העדר ניתן לך צאן תפארתך שהם בני יהודה שהיית רועה אותם, וא"ת שלא תחוש לעדר שהוא עם מרעיתך (כא) מה תאמרי כי יפקוד עליך רוצה לומר האויב, והענין כאשר יבא הצר הצורר להגלות אותך המלך והגבירה מה תאמרי ואת למדת אותם עליך אלופים לראש רוצה לומר ואתה יהודה למדת את הכשדיים להיות עליך אלופים לראש כי הנה אחז שלח למלך אשור לומר עבדך ובנך אני עלה והושיעני מכף מלך ארם ומלך ישראל הקמים עלי (מלכים ב' טז, ז), ואם למדת אותם להיות לך לאלופים וראשים מה תאמרי עתה שיבאו עליך בהכרח הוא שחבלים וכאבים יאחזום כאשה יולדת בהיותה על המשבר, (כב) וכי תאמרי בלבבך מדוע קראוני אלה הצרות דע לך כי ברוב עונך נגלו שוליך נחמסו עקביך רצה לומר כאשר היית בסתר עליון ובצל שדי תתלונן היית נסתר ולא יראה בך ערות דבר, אבל עתה שהיית כאשה זונה נגלו שוליך והם שולי כסותך ואז נחמסו שהוא נתגלו או נכרתו מלשון ויחמוס כגן סוכו (איכה ב, ו) עקביך שהם המקומות המטונפים שבגופך, והוא משל לענשה שכאשר יצאה מתחת כנפי השם נגלית בגלות וכל הגוים ראו את ערותה, (כג) ואמר כ"כ היתה הרשעה מורגלת ביניכם עד שנעשית בכם כדבר טבעי כשחרות הכושי שלא יוכל להפוך עורו וכנמר שלא יוכל להפוך חברבורותיו כן אתם תוכלו להטיב כלומר אם יוכל הכושי להפוך עורו השחור ונמר חברבורותיו ג"כ תוכלו אתם להטיב כ"כ הייתם למודי הרע שנהפך הרשע טבעי בכם, והשגת זה ההקש התנאי המתדבק היא אבל לא יוכל להפוך הכושי עורו כן לא תוכלו אתם להטיב מפני למוד הרשע אשר למדתם, (כד) ולפיכך אפיץ אותם כקש עובר לרוח מדבר כלומר כקש שהוא עובר מהרה לסבת הרוח ובפרט במדבר שאין הרים שישגבו שם מהרוח, (כה) וכל זה העונש הוא גורלך והוא מנת מדיך רוצה לומר מדותיך מאתי שמדדתי לך מדה כנגד מדה לפי ששכחת אותי ותבטחי בשקר גם אני שכחתיך בטחת בשקר שהוא מצרים תשאר בנוי על שקר, וכמו שאתה זנית מעבודתי (כו) כן גם אני עשיתי לך כאשר יעשו לאשה זונה וחשפתי שוליך על פניך באופן שנראה קלונך, (כז) והקלון שנראה הוא נאופיך ומצהלותיך כמצהלות הזונים שהוא זמת זנותך כי הנה על גבעות בשדה ראיתי שקוציך שהוא העבודה זרה שעבדת אוי לך ירושלם לא תטהרי אחרי שנטמאת עד כה ואם תאמר שעדיין תטהרי מתי עוד כלומר מתי תטהרי עוד האם אחרי שתלך בגלות: תמה הנבואה החמשית: