א שִׁמְע֣וּ אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ ב כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אֶל־דֶּ֤רֶךְ הַגּוֹיִם֙ אַל־תִּלְמָ֔דוּ וּמֵאֹת֥וֹת הַשָּׁמַ֖יִם אַל־תֵּחָ֑תּוּ כִּֽי־יֵחַ֥תּוּ הַגּוֹיִ֖ם מֵהֵֽמָּה׃ ג כִּֽי־חֻקּ֥וֹת הָֽעַמִּ֖ים הֶ֣בֶל ה֑וּא כִּֽי־עֵץ֙ מִיַּ֣עַר כְּרָת֔וֹ מַעֲשֵׂ֥ה יְדֵ֥י־חָרָ֖שׁ בַּֽמַּעֲצָֽד׃ ד בְּכֶ֥סֶף וּבְזָהָ֖ב יְיַפֵּ֑הוּ בְּמַסְמְר֧וֹת וּבְמַקָּב֛וֹת יְחַזְּק֖וּם וְל֥וֹא יָפִֽיק׃ ה כְּתֹ֨מֶר מִקְשָׁ֥ה הֵ֙מָּה֙ וְלֹ֣א יְדַבֵּ֔רוּ נָשׂ֥וֹא יִנָּשׂ֖וּא כִּ֣י לֹ֣א יִצְעָ֑דוּ אַל־תִּֽירְא֤וּ מֵהֶם֙ כִּי־לֹ֣א יָרֵ֔עוּ וְגַם־הֵיטֵ֖יב אֵ֥ין אוֹתָֽם׃ ו מֵאֵ֥ין כָּמ֖וֹךָ יְהוָ֑ה גָּד֥וֹל אַתָּ֛ה וְגָד֥וֹל שִׁמְךָ֖ בִּגְבוּרָֽה׃ ז מִ֣י לֹ֤א יִֽרָאֲךָ֙ מֶ֣לֶךְ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֥י לְךָ֖ יָאָ֑תָה כִּ֣י בְכָל־חַכְמֵ֧י הַגּוֹיִ֛ם וּבְכָל־מַלְכוּתָ֖ם מֵאֵ֥ין כָּמֽוֹךָ׃ ח וּבְאַחַ֖ת יִבְעֲר֣וּ וְיִכְסָ֑לוּ מוּסַ֥ר הֲבָלִ֖ים עֵ֥ץ הֽוּא׃ ט כֶּ֣סֶף מְרֻקָּ֞ע מִתַּרְשִׁ֣ישׁ יוּבָ֗א וְזָהָב֙ מֵֽאוּפָ֔ז מַעֲשֵׂ֥ה חָרָ֖שׁ וִידֵ֣י צוֹרֵ֑ף תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ לְבוּשָׁ֔ם מַעֲשֵׂ֥ה חֲכָמִ֖ים כֻּלָּֽם׃ י וַֽיהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ אֱמֶ֔ת הֽוּא־אֱלֹהִ֥ים חַיִּ֖ים וּמֶ֣לֶךְ עוֹלָ֑ם מִקִּצְפּוֹ֙ תִּרְעַ֣שׁ הָאָ֔רֶץ וְלֹֽא־יָכִ֥לוּ גוֹיִ֖ם זַעְמֽוֹ׃ יא כִּדְנָה֙ תֵּאמְר֣וּן לְה֔וֹם אֱלָ֣הַיָּ֔א דִּֽי־שְׁמַיָּ֥א וְאַרְקָ֖א לָ֣א עֲבַ֑דוּ יֵאבַ֧דוּ מֵֽאַרְעָ֛א וּמִן־תְּח֥וֹת שְׁמַיָּ֖א אֵֽלֶּה׃ יב עֹשֵׂ֥ה אֶ֙רֶץ֙ בְּכֹח֔וֹ מֵכִ֥ין תֵּבֵ֖ל בְּחָכְמָת֑וֹ וּבִתְבוּנָת֖וֹ נָטָ֥ה שָׁמָֽיִם׃ יג לְק֨וֹל תִּתּ֜וֹ הֲמ֥וֹן מַ֙יִם֙ בַּשָּׁמַ֔יִם וַיַּעֲלֶ֥ה נְשִׂאִ֖ים מִקְצֵ֣ה ארץ (הָאָ֑רֶץ) בְּרָקִ֤ים לַמָּטָר֙ עָשָׂ֔ה וַיּ֥וֹצֵא ר֖וּחַ מֵאֹצְרֹתָֽיו׃ יד נִבְעַ֤ר כָּל־אָדָם֙ מִדַּ֔עַת הֹבִ֥ישׁ כָּל־צוֹרֵ֖ף מִפָּ֑סֶל כִּ֛י שֶׁ֥קֶר נִסְכּ֖וֹ וְלֹא־ר֥וּחַ בָּֽם׃ טו הֶ֣בֶל הֵ֔מָּה מַעֲשֵׂ֖ה תַּעְתֻּעִ֑ים בְּעֵ֥ת פְּקֻדָּתָ֖ם יֹאבֵֽדוּ׃ טז לֹֽא־כְאֵ֜לֶּה חֵ֣לֶק יַעֲקֹ֗ב כִּֽי־יוֹצֵ֤ר הַכֹּל֙ ה֔וּא וְיִ֨שְׂרָאֵ֔ל שֵׁ֖בֶט נַֽחֲלָת֑וֹ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ יז אִסְפִּ֥י מֵאֶ֖רֶץ כִּנְעָתֵ֑ךְ ישבתי (יֹשֶׁ֖בֶת) בַּמָּצֽוֹר׃ יח כִּֽי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הִנְנִ֥י קוֹלֵ֛עַ אֶת־יוֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֑את וַהֲצֵר֥וֹתִי לָהֶ֖ם לְמַ֥עַן יִמְצָֽאוּ׃ יט א֥וֹי לִי֙ עַל־שִׁבְרִ֔י נַחְלָ֖ה מַכָּתִ֑י וַאֲנִ֣י אָמַ֔רְתִּי אַ֛ךְ זֶ֥ה חֳלִ֖י וְאֶשָּׂאֶֽנּוּ׃ כ אָהֳלִ֣י שֻׁדָּ֔ד וְכָל־מֵיתָרַ֖י נִתָּ֑קוּ בָּנַ֤י יְצָאֻ֙נִי֙ וְאֵינָ֔ם אֵין־נֹטֶ֥ה עוֹד֙ אָהֳלִ֔י וּמֵקִ֖ים יְרִיעוֹתָֽי׃ כא כִּ֤י נִבְעֲרוּ֙ הָֽרֹעִ֔ים וְאֶת־יְהוָ֖ה לֹ֣א דָרָ֑שׁוּ עַל־כֵּן֙ לֹ֣א הִשְׂכִּ֔ילוּ וְכָל־מַרְעִיתָ֖ם נָפֽוֹצָה׃ כב ק֤וֹל שְׁמוּעָה֙ הִנֵּ֣ה בָאָ֔ה וְרַ֥עַשׁ גָּד֖וֹל מֵאֶ֣רֶץ צָפ֑וֹן לָשׂ֞וּם אֶת־עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה שְׁמָמָ֖ה מְע֥וֹן תַּנִּֽים׃ כג יָדַ֣עְתִּי יְהוָ֔ה כִּ֛י לֹ֥א לָאָדָ֖ם דַּרְכּ֑וֹ לֹֽא־לְאִ֣ישׁ הֹלֵ֔ךְ וְהָכִ֖ין אֶֽת־צַעֲדֽוֹ׃ כד יַסְּרֵ֥נִי יְהוָ֖ה אַךְ־בְּמִשְׁפָּ֑ט אַל־בְּאַפְּךָ֖ פֶּן־תַּמְעִטֵֽנִי׃ כה שְׁפֹ֣ךְ חֲמָתְךָ֗ עַל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּךָ וְעַל֙ מִשְׁפָּח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּשִׁמְךָ֖ לֹ֣א קָרָ֑אוּ כִּֽי־אָכְל֣וּ אֶֽת־יַעֲקֹ֗ב וַאֲכָלֻ֙הוּ֙ וַיְכַלֻּ֔הוּ וְאֶת־נָוֵ֖הוּ הֵשַֽׁמּוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק ב:
אל דרך וכו׳. אל תלמדו ללכת אל דרך עכו״ם לעבוד אל הפסילים הנעשים למזלות השמים:
פסוק ב:
ומאותות. ר״ל אל תחשבו שבעבור עבודתם תהיו נצולים מהרעות אשר יורו עליהם מחברות הכוכבים ולקיית המאורות כי אין לכם לפחוד מאלה כי העכו״ם יפחדו מהם:
פסוק ג:
כי חוקות. אשר חוקות העכו״ם הבל הוא גם למולם במה שעושים צורה לצבא השמים ואליו יעבודו:
פסוק ג:
כי עץ. ר״ל אף אם היה הכח ביד צבא השמים להפך הרעה לטובה ע״י העבודה להם מ״מ הבל הוא לעבוד את הצורה כי הלא הוא עץ בעלמא הנכרת מן היער והוא מעשה ידי אומן בכלי המעצד:
פסוק ד:
ייפהו. מייפה את הצורה בחפוי כסף וזהב ומחזק עליו החפוי ע״י מסמרות ובהכאת המקבות:
פסוק ד:
ולא יפיק. למען לא יהיה נכשל ר״ל שלא יתקלקל להפרד הצפוי ממנו:
פסוק ה:
כתומר מקשה המה. ר״ל אין הפרש בין אלה הצורות ובין צורת אילן תמר הנעשה בהקשת הקורנס ממתכת כי גם המה כמוהו ולא יוכלו לדבר כמוהו:
פסוק ה:
נשוא ינשוא. מהצורך לשאתו על כתף כי לא יצעדו בעצמם א״כ הואיל וכן אין לך הבל גדול מזה:
פסוק ה:
אל תיראו מהם. ר״ל ועתה ישראל אל תיראו אף מצבא השמים עצמם כי אין בידם לעשות לכם רעה וגם אין עמהם לעשות טובה למי מכם כי הכל בא לכם בהשגחת המקום:
פסוק ו:
מאין כמוך. ממה שאנו רואים שאין כמוך ה׳ לכן גדול אתה על כל צבא השמים:
פסוק ו:
בגבורה. במה שאתה מתגבר עליהם לבטל הוראתם:
פסוק ז:
מי לא יראך. מי לא יפחד ממך אתה מלך על כל העמים:
פסוק ז:
כי לך יאתה. כי לך נתרצת דבר היראה:
פסוק ז:
כי בכל חכמי וכו׳. כי היראה ממך תקועה בלב כל חכמי וכו׳ ממה שהם רואים שאין כמוך אף בצבא השמים (אבל יחשבו שגם להם מועיל העבודה):
פסוק ח:
ובאחת. בדבר אחת הם כולם בוערים וכסילים:
פסוק ח:
מוסר הבלים. במה שהם מייסרים ומוכיחים את העם לעבוד להבלי עכו״ם כי הלא עץ הוא, ומה א״כ יעבדו ור״ל אף לפי טעותם שמועיל עבודה לצבא השמים הנה זהו בודאי כסילות לחשוב שגם יועיל העבודה לצורה מעץ:
פסוק ט:
כסף מרוקע. טסי כסף יובא מתרשיש לצפות בהם את הצורה והזהב יקחו מזהב אופז לייפות בו את הצורה:
פסוק ט:
מעשה חרש. כל עכו״ם נעשה ממעשה חרש וידי צורף העץ עשה החרש והצפוי עשה ידי צורף:
פסוק ט:
לבושם. בגדי הפסילים מתכלת וארגמן:
פסוק ט:
מעשה חכמים כולם. כל הלבושים המה מעשה חכמים וכאומר ואיך יעסקו חכמים בדבר שטות כזה:
פסוק י:
וה׳. אבל ה׳ אלהים אמת הוא אלהים חיים ר״ל הוא חיי כל הברואים והוא מלך מושל על כל העולם מקצפו תרעש כל יושבי הארץ וכל העכו״ם לא יסבלו זעמו כי כל אשר יחפוץ יעשה, ואין ערוך אליו בכל צבא השמים:
פסוק יא:
כדנה. כן אמר הנביא לישראל שיאמרו אל עכו״ם העובדים לצבא השמים:
פסוק יא:
אלהיא. האלהים אשר לא עשו את השמים ואת הארץ יהיו נאבדים מן הארץ ומתחת השמים האלה שעשה המקום ב״ה ר״ל מהראוי שיהיה נאבד מהם שם אלהות בכל המקומות שברא אלהי האמתי כי מה להם בהמקומות האלה (ולפי שכן צוה לומר להכשדים אמר בלשון ארמי לשון שמכירים בו הכשדים ולזה פתח ואמר כדנה תאמרון להום ג״כ בל׳ ארמי):
פסוק יב:
עושה ארץ בכחו. עתה בא לגמור דבריו שאמר ה׳ אלהים אמת וכו׳ ואמר הוא העושה ארץ בכוחו:
פסוק יב:
מכין תבל. המקומות המיושבות מכין בהם בחכמתו כל הדברים הנצרכים שמה:
פסוק יב:
נוטה שמים. אמר בל׳ שאלה מנטיות אוהל:
פסוק יג:
לקול תתו. בעבור נתינתו קול המיית מים באויר השמים אז מעלה את העננים לרום השמים:
פסוק יג:
מקצה הארץ. ר״ל כאשר המה נראים למראה העין שהם בשפולי הרקיע בקצה הארץ אז מעלה אותם אל מול המקום אשר ירצה להמטיר שמה:
פסוק יג:
ברקים. לעת בא המטר מבריק ברקים ואין המטר מכבה אותם:
פסוק יג:
ויוצא. הוא מוציא את הרוח ממקום אוצרו:
פסוק יד:
נבער. כל אדם העובד הפסל הוא נבער מהיות בו דעת וכל צורף העושה צורת כוכבים יקבל בושה מן צורת כוכבים בראותו כי שקר המסכה שנסך ואין במי מהם רוח החיוני:
פסוק טו:
מעשה תעתועים. המה מעשה ידי התועים מדרך השכל:
פסוק טו:
בעת פקודתם. בעת ישגיח המקום להפרע מהם אז יאבדו מבלי תקומה:
פסוק טז:
לא כאלה. לא כצורת כוכבים האלה הוא אלהי יעקב הנתון לחלקי:
פסוק טז:
כי יוצר הכל הוא. לא כצורת כוכבים שהמה מעשה ידי אדם כי חלק יעקב הוא היוצר את הכל:
פסוק טז:
וישראל. ואת ישראל בחר להיות כ״א משבטיו שבט נחלתו:
פסוק טז:
ה׳ צבאות שמו. כי הוא מושל על צבאות מעלה ומטה:
פסוק יז:
אספי. אתם היושבת בירושלים הבצורה אספי סחורתך מן הארץ אל תוך העיר להשאר בה גם אתם:
פסוק יח:
הנני קולע. ר״ל גם אתם לא תשארו בה כי בפעם הזאת אשליך להלאה מן העיר את יושביה כאדם המשליך אבן בקלע וכאומר אל תחשבו שתתחזקו עתה במשגב העיר כמו מאז כשבא עליכם סנחריב כי בפעם הזאת לא תתחזקו עוד:
פסוק יח:
והצרותי להם. אביא עליהם צרות למען ימצאו הגמול הראוי:
פסוק יט:
אוי לי וכו׳. זהו מאמר הנביא המתאונן על צרות ישראל:
פסוק יט:
נחלה מכתי. המכה הבאה אלי יש בה חולי רב:
פסוק יט:
ואני אמרתי. מתחילה חשבתי שאף זה חלי בעלמא ואוכל לשאתו ולסובלו וכאומר אבל לא כן הוא וקצר בדבר המובן:
פסוק כ:
וכל מיתרי נתקו. כל חבלי האוהל נעתקו ממקומם והוא משל על חורבן ירושלים ובה״מ:
פסוק כ:
בני יצאוני. בני יצאו ממני ואינם ואין א״כ מי עוד לנטות אהלי ומקום יריעות האוהל:
פסוק כא:
כי נבערו הרועים. שרי העם נשחטו:
פסוק כא:
לא השכילו. לא הצליחו על כי המצליח נראה שעושה דבריו בהשכל:
פסוק כא:
וכל מרעיתם. כל צאן מרעיתם נפוצו הנה והנה ר״ל בני העם הלכו בגולה ואמר דבריו כאלו כבר נעשה כי כן ראה במראה הנבואה:
פסוק כב:
מארץ צפון. היא בבל:
פסוק כב:
מעון תנים. להיות מדור לתנים השוכנים במקום שממון:
פסוק כג:
ידעתי ה׳. זהו מאמר בני יהודה שיאמרו אתה ה׳ הן ידעתי כי לא היה לאדם מכל בני יהודה את הדרך הראוי לו להלוך בו:
פסוק כג:
לא לאיש. לא ימצא בינינו איש שהיה הולך ומכין את צעדו ללכת בדרך הישר אבל הלכו כפי ההזדמן והקרי:
פסוק כד:
יסרני ה׳. אבל עכ״ז יסרני ה׳ אך במשפט ר״ל שיהיו הייסורין בדרך משפט ייסורין לבד הבאים לגלות אוזן למוסר אבל אל תייסרני באפך כדרך המתנקם פן אהיה מתמעט והולך עד לא ישאר ממני מאומה:
פסוק כה:
שפוך. על האומות חמתך לעשות בהם נקם:
פסוק כה:
אשר לא ידעוך. שלא היו רוצים לדעת אותך ולקרות בשמך:
פסוק כה:
כי אכלו את יעקב ואכלוהו. ר״ל פעם אחר פעם:
פסוק כה:
ויכלוהו ואת נוהו השמו. גם כלו אותו גם השמו את נוהו זהו בה״מ: