א שִׁמְע֣וּ אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ ב כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אֶל־דֶּ֤רֶךְ הַגּוֹיִם֙ אַל־תִּלְמָ֔דוּ וּמֵאֹת֥וֹת הַשָּׁמַ֖יִם אַל־תֵּחָ֑תּוּ כִּֽי־יֵחַ֥תּוּ הַגּוֹיִ֖ם מֵהֵֽמָּה׃ ג כִּֽי־חֻקּ֥וֹת הָֽעַמִּ֖ים הֶ֣בֶל ה֑וּא כִּֽי־עֵץ֙ מִיַּ֣עַר כְּרָת֔וֹ מַעֲשֵׂ֥ה יְדֵ֥י־חָרָ֖שׁ בַּֽמַּעֲצָֽד׃ ד בְּכֶ֥סֶף וּבְזָהָ֖ב יְיַפֵּ֑הוּ בְּמַסְמְר֧וֹת וּבְמַקָּב֛וֹת יְחַזְּק֖וּם וְל֥וֹא יָפִֽיק׃ ה כְּתֹ֨מֶר מִקְשָׁ֥ה הֵ֙מָּה֙ וְלֹ֣א יְדַבֵּ֔רוּ נָשׂ֥וֹא יִנָּשׂ֖וּא כִּ֣י לֹ֣א יִצְעָ֑דוּ אַל־תִּֽירְא֤וּ מֵהֶם֙ כִּי־לֹ֣א יָרֵ֔עוּ וְגַם־הֵיטֵ֖יב אֵ֥ין אוֹתָֽם׃ ו מֵאֵ֥ין כָּמ֖וֹךָ יְהוָ֑ה גָּד֥וֹל אַתָּ֛ה וְגָד֥וֹל שִׁמְךָ֖ בִּגְבוּרָֽה׃ ז מִ֣י לֹ֤א יִֽרָאֲךָ֙ מֶ֣לֶךְ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֥י לְךָ֖ יָאָ֑תָה כִּ֣י בְכָל־חַכְמֵ֧י הַגּוֹיִ֛ם וּבְכָל־מַלְכוּתָ֖ם מֵאֵ֥ין כָּמֽוֹךָ׃ ח וּבְאַחַ֖ת יִבְעֲר֣וּ וְיִכְסָ֑לוּ מוּסַ֥ר הֲבָלִ֖ים עֵ֥ץ הֽוּא׃ ט כֶּ֣סֶף מְרֻקָּ֞ע מִתַּרְשִׁ֣ישׁ יוּבָ֗א וְזָהָב֙ מֵֽאוּפָ֔ז מַעֲשֵׂ֥ה חָרָ֖שׁ וִידֵ֣י צוֹרֵ֑ף תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ לְבוּשָׁ֔ם מַעֲשֵׂ֥ה חֲכָמִ֖ים כֻּלָּֽם׃ י וַֽיהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ אֱמֶ֔ת הֽוּא־אֱלֹהִ֥ים חַיִּ֖ים וּמֶ֣לֶךְ עוֹלָ֑ם מִקִּצְפּוֹ֙ תִּרְעַ֣שׁ הָאָ֔רֶץ וְלֹֽא־יָכִ֥לוּ גוֹיִ֖ם זַעְמֽוֹ׃ יא כִּדְנָה֙ תֵּאמְר֣וּן לְה֔וֹם אֱלָ֣הַיָּ֔א דִּֽי־שְׁמַיָּ֥א וְאַרְקָ֖א לָ֣א עֲבַ֑דוּ יֵאבַ֧דוּ מֵֽאַרְעָ֛א וּמִן־תְּח֥וֹת שְׁמַיָּ֖א אֵֽלֶּה׃ יב עֹשֵׂ֥ה אֶ֙רֶץ֙ בְּכֹח֔וֹ מֵכִ֥ין תֵּבֵ֖ל בְּחָכְמָת֑וֹ וּבִתְבוּנָת֖וֹ נָטָ֥ה שָׁמָֽיִם׃ יג לְק֨וֹל תִּתּ֜וֹ הֲמ֥וֹן מַ֙יִם֙ בַּשָּׁמַ֔יִם וַיַּעֲלֶ֥ה נְשִׂאִ֖ים מִקְצֵ֣ה ארץ (הָאָ֑רֶץ) בְּרָקִ֤ים לַמָּטָר֙ עָשָׂ֔ה וַיּ֥וֹצֵא ר֖וּחַ מֵאֹצְרֹתָֽיו׃ יד נִבְעַ֤ר כָּל־אָדָם֙ מִדַּ֔עַת הֹבִ֥ישׁ כָּל־צוֹרֵ֖ף מִפָּ֑סֶל כִּ֛י שֶׁ֥קֶר נִסְכּ֖וֹ וְלֹא־ר֥וּחַ בָּֽם׃ טו הֶ֣בֶל הֵ֔מָּה מַעֲשֵׂ֖ה תַּעְתֻּעִ֑ים בְּעֵ֥ת פְּקֻדָּתָ֖ם יֹאבֵֽדוּ׃ טז לֹֽא־כְאֵ֜לֶּה חֵ֣לֶק יַעֲקֹ֗ב כִּֽי־יוֹצֵ֤ר הַכֹּל֙ ה֔וּא וְיִ֨שְׂרָאֵ֔ל שֵׁ֖בֶט נַֽחֲלָת֑וֹ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ יז אִסְפִּ֥י מֵאֶ֖רֶץ כִּנְעָתֵ֑ךְ ישבתי (יֹשֶׁ֖בֶת) בַּמָּצֽוֹר׃ יח כִּֽי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הִנְנִ֥י קוֹלֵ֛עַ אֶת־יוֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֑את וַהֲצֵר֥וֹתִי לָהֶ֖ם לְמַ֥עַן יִמְצָֽאוּ׃ יט א֥וֹי לִי֙ עַל־שִׁבְרִ֔י נַחְלָ֖ה מַכָּתִ֑י וַאֲנִ֣י אָמַ֔רְתִּי אַ֛ךְ זֶ֥ה חֳלִ֖י וְאֶשָּׂאֶֽנּוּ׃ כ אָהֳלִ֣י שֻׁדָּ֔ד וְכָל־מֵיתָרַ֖י נִתָּ֑קוּ בָּנַ֤י יְצָאֻ֙נִי֙ וְאֵינָ֔ם אֵין־נֹטֶ֥ה עוֹד֙ אָהֳלִ֔י וּמֵקִ֖ים יְרִיעוֹתָֽי׃ כא כִּ֤י נִבְעֲרוּ֙ הָֽרֹעִ֔ים וְאֶת־יְהוָ֖ה לֹ֣א דָרָ֑שׁוּ עַל־כֵּן֙ לֹ֣א הִשְׂכִּ֔ילוּ וְכָל־מַרְעִיתָ֖ם נָפֽוֹצָה׃ כב ק֤וֹל שְׁמוּעָה֙ הִנֵּ֣ה בָאָ֔ה וְרַ֥עַשׁ גָּד֖וֹל מֵאֶ֣רֶץ צָפ֑וֹן לָשׂ֞וּם אֶת־עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה שְׁמָמָ֖ה מְע֥וֹן תַּנִּֽים׃ כג יָדַ֣עְתִּי יְהוָ֔ה כִּ֛י לֹ֥א לָאָדָ֖ם דַּרְכּ֑וֹ לֹֽא־לְאִ֣ישׁ הֹלֵ֔ךְ וְהָכִ֖ין אֶֽת־צַעֲדֽוֹ׃ כד יַסְּרֵ֥נִי יְהוָ֖ה אַךְ־בְּמִשְׁפָּ֑ט אַל־בְּאַפְּךָ֖ פֶּן־תַּמְעִטֵֽנִי׃ כה שְׁפֹ֣ךְ חֲמָתְךָ֗ עַל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּךָ וְעַל֙ מִשְׁפָּח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּשִׁמְךָ֖ לֹ֣א קָרָ֑אוּ כִּֽי־אָכְל֣וּ אֶֽת־יַעֲקֹ֗ב וַאֲכָלֻ֙הוּ֙ וַיְכַלֻּ֔הוּ וְאֶת־נָוֵ֖הוּ הֵשַֽׁמּוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
שִׁמְעוּ אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל.
פסוק ב:
כֹּה אָמַר ה': ראשית לכול, אֶל, את דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם באשר היא – מנהגיהם, אמונותיהם ודתם, אַל־תִּלְמָדוּ, וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל־תֵּחָתּוּ, תפחדו. האסטרולוגיה בהיקפה הגדול אינה צריכה לאיים עליכם כִּי־יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה. לאומות העולם מתאים אולי לפחד מסימנים הבאים מצבא השמים; לא לכם.
פסוק ג:
כִּי־חֻקּוֹת הָעַמִּים, דתם ומושא יראתם הֶבֶל הוּא, כִּי הפסל שהם עובדים לו הוא עֵץ מִיַּעַר, שכְּרָתוֹ הכורת, מַעֲשֵׂה יְדֵי־חָרָשׁ, נגר בַּמַּעֲצָד, מין קרדום.
פסוק ד:
לאחר חיתוך התבנית בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ, ואז בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת, בפטישים יְחַזְּקוּם – את טסי המתכות היקרים, וְכך הפסל לוֹא יָפִיק, יצא ממקומו, יתערער.
פסוק ה:
כְּתֹמֶר, עץ תמר מִקְשָׁה, כבול עץ זקוף, או: כדחליל הניצב בשדה קישואים הֵמָּה – הפסילים, וְלֹא יְדַבֵּרוּ. נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא, הם מורמים על הידיים, כִּי־לֹא יִצְעָדוּ. לכן אַל־תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי־לֹא יָרֵעוּ, וְגַם־הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם, היכולת להיטיב אינה עמם.
פסוק ו:
מֵאֵין כָּמוֹךָ, מכיוון שאין דבר שהוא בר השוואה אליך, ה', גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה. גבורותיך ידועות בעולם.
פסוק ז:
מִי לֹא יִרָאֲךָ, מֶלֶךְ הַגּוֹיִם?! כִּי לְךָ יָאָתָה, ראויה תחושת היראה והכבוד, כִּי בְכָל־חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל־מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ, לא בחכמה ולא בגבורת ההנהגה.
פסוק ח:
וּבְאַחַת, בדבר אחד יִבְעֲרוּ, הם נבערים מדעת וְיִכְסָלוּ, נעשים טיפשים – במוּסַר הֲבָלִים, שהוא עבודת אליל, שהרי עֵץ הוּא. האלילים אמנם מפוארים, ופולחנם מרשים בלי ספק – ומשום כך האנושות בכל הזמנים פונה אליהם, אבל בסופו של דבר אינם אלא דברי הבאי.
פסוק ט:
לשם הכנתם כֶּסֶף מְרֻקָּע, מרודד מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא. ייתכן שזוהי תרשיש שבספרד, כי גם אז היו שם מכרות כסף גדולים – שאינם מצויים בסביבת ארץ ישראל. וְזָהָב יובא מֵאוּפָז לאותה מטרה, וכך יעוצבו האלילים – מַעֲשֵׂה חָרָשׁ וִידֵי צוֹרֵף, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁם של האלילים, מַעֲשֵׂה חֲכָמִים כֻּלָּם. אולי הם יצירות אמנות, אבל אינן אלא צעצועים שאין בהם רוח.
פסוק י:
וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת. הוּא־אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם. מִקִּצְפּוֹ, מכעסו תִּרְעַשׁ, תרעד כל הָאָרֶץ, וְלֹא־יָכִלוּ, יישאו גוֹיִם את זַעְמוֹ. לפי שעה האלילים נראים ממשיים, אבל כשה' יכעס לא יישאר דבר מכל אלה.
פסוק יא:
הפסוק הבא נאמר בארמית קדומה, ונראה שהוא פונה למתגוררים במדינות רחוקות, אולי אפילו לאנשים שבבבל: כִּדְנָה, כך תֵּאמְרוּן, תאמרו לְהוֹם, להם – לגויים: אֱלָהַיָּא, אותם אלוהים דִּי־שְׁמַיָּא, שאת השמים וְאַרְקָא, והארץ לָא עֲבַדוּ, לא עשו, יֵאבַדוּ, יאבדו מֵאַרְעָא, מן הארץ וּמִן־תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה, ומתחת השמים האלה. תוכן הדברים דומה לתוכן הפסוק הקודם, אלא שהוא נאמר בניב ארמי מיוחד.
פסוק יב:
עתה חוזר הנביא ללשונו וממשיך את דבריו הקודמים: ה' שהוא אלוקים חיים ומלך עולם, עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ, מֵכִין, מכונן, מייסד תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ, וּבִתְבוּנָתוֹ נָטָה את השָׁמָיִם.
פסוק יג:
לקראת קוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן, המיית מַיִם בַּשָּׁמַיִםוַיַּעֲלֶה נְשִׂאִים, עננים מִקְצֵה הָאָרֶץ. הגשם מתחיל בהיווצרות עננים. בְּרָקִים לקראת ירידת המָּטָר עָשָׂה, וַיּוֹצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו לנשוב.
פסוק יד:
ושוב, נִבְעַר כָּל־אָדָם העוסק בעבודה זרה מִדַּעַת, גם אם נכתבו ספרי שימוש ולימוד רבים בנושא. הֹבִישׁ, יתבייש, יתאכזב כָּל־צוֹרֵף מִפָּסֶל, בפסל שיצר כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ, תבניתו היצוקה, וְלֹא־רוּחַ בָּם – בפסל ובמסכה.
פסוק טו:
הֶבֶל הֵמָּה, מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים, הטעיות, דמיונות שווא, בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ.
פסוק טז:
לֹא־כְאֵלֶּה – כמו יצירי האדם חֵלֶק יַעֲקֹב, כִּי־יוֹצֵר הַכֹּל הוּא. ויתרה מזו, יִשְׂרָאֵל הוא שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ. ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, המושל בצבאות של מעלה ושל מטה. הוא בחר בישראל וקירב אותם אליו באופן מיוחד.
פסוק יז:
ציון, אִסְפִּי מֵאֶרֶץ את כִּנְעָתֵךְ, סחורתך. קבצי את רכושך מהארץ והתכונני לגלות, יוֹשֶׁבֶת בַּמָּצוֹר.
פסוק יח:
כִּי־כֹה אָמַר ה': הִנְנִי קוֹלֵעַ, יורה, זורק אֶת־יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בַּפַּעַם הַזֹּאת, וַהֲצֵרֹתִי לָהֶם, אגרום להם צרות ומצוקה, לְמַעַן יִמְצָאוּ את דרך האמת, כי כעת אין הם מחפשים אחריה.
פסוק יט:
אוֹי לִי עַל־שִׁבְרִי, נַחְלָה, אנושה מַכָּתִי. וַאֲנִי אָמַרְתִּי, חשבתי בתחילה: אַךְ זֶה חֳלִי וְאֶשָּׂאֶנּוּ. אסבול אותו כמו שנושאים חולשה זמנית, לא ידעתי שאין זו מחלה אלא מכה משמים. על דרך הדימוי:
פסוק כ:
אָהֳלִי שֻׁדָּד, נשדד, או: הוכרע, וְכָל־מֵיתָרַי המעמידים את האוהל נִתָּקוּ, האוהל התמוטט. בָּנַי יְצָאֻנִי, יצאו ממני וְאֵינָם, על כן אֵין־נֹטֶה עוֹד אָהֳלִי ואין מֵקִים את יְרִיעוֹתָי. אין מי שיקים שוב את האוהל וימתח את יריעותיו.
פסוק כא:
כִּי נִבְעֲרוּ הָרֹעִים, המנהיגים, וְאֶת־ה' לֹא דָרָשׁוּ. עַל־כֵּן לֹא הִשְׂכִּילוּ, וְכָל־מַרְעִיתָם נָפוֹצָה. העדר התפזר. ושוב תיאור הפורענות העתידה לבוא:
פסוק כב:
קוֹל שְׁמוּעָה הִנֵּה בָאָה, וְרַעַשׁ גָּדוֹל מֵאֶרֶץ צָפוֹן, ותוכן השמועה – לָשׂוּם, להפוך אֶת־עָרֵי יְהוּדָה לשְׁמָמָה ומְעוֹן תַּנִּים, מקום שחיות בר מתגוררות בו.
פסוק כג:
עד כאן דברי ה' על הפורענות שתבוא לארץ. ועתה באים דברי הנביא: יָדַעְתִּי, ה', כִּי לֹא לָאָדָם גלויה דַּרְכּוֹ. אדם איננו יודע את הדרך הנכונה, שבה הוא צריך ללכת. לֹא־לְאִישׁ הֹלֵךְ וְהָכִין, האדם עצמו אינו יודע לכוון אֶת־צַעֲדוֹ.
פסוק כד:
על כן יַסְּרֵנִי, ה', ולמד אותי אַךְ עשה זאת בְּמִשְׁפָּט, במידה המתאימה, מתוך התחשבות. אַל־בְּאַפְּךָ, לא מתוך כעס, פֶּן־תַּמְעִטֵנִי, ולא אחזיק מעמד.
פסוק כה:
במקום זאת, שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּךָ, וְעַל מִשְׁפָּחוֹת, עמים אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ, כִּי־אָכְלוּ כל אלה אֶת־יַעֲקֹב וַאֲכָלֻהוּ שוב ושוב וַיְכַלֻּהוּ, כילו אותו, וְאֶת־נָוֵהוּ, מעונו הֵשַׁמּוּ, עשו אותו שומם, ועל כך הם הראויים לעונש.