א שִׁמְע֣וּ אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ ב כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אֶל־דֶּ֤רֶךְ הַגּוֹיִם֙ אַל־תִּלְמָ֔דוּ וּמֵאֹת֥וֹת הַשָּׁמַ֖יִם אַל־תֵּחָ֑תּוּ כִּֽי־יֵחַ֥תּוּ הַגּוֹיִ֖ם מֵהֵֽמָּה׃ ג כִּֽי־חֻקּ֥וֹת הָֽעַמִּ֖ים הֶ֣בֶל ה֑וּא כִּֽי־עֵץ֙ מִיַּ֣עַר כְּרָת֔וֹ מַעֲשֵׂ֥ה יְדֵ֥י־חָרָ֖שׁ בַּֽמַּעֲצָֽד׃ ד בְּכֶ֥סֶף וּבְזָהָ֖ב יְיַפֵּ֑הוּ בְּמַסְמְר֧וֹת וּבְמַקָּב֛וֹת יְחַזְּק֖וּם וְל֥וֹא יָפִֽיק׃ ה כְּתֹ֨מֶר מִקְשָׁ֥ה הֵ֙מָּה֙ וְלֹ֣א יְדַבֵּ֔רוּ נָשׂ֥וֹא יִנָּשׂ֖וּא כִּ֣י לֹ֣א יִצְעָ֑דוּ אַל־תִּֽירְא֤וּ מֵהֶם֙ כִּי־לֹ֣א יָרֵ֔עוּ וְגַם־הֵיטֵ֖יב אֵ֥ין אוֹתָֽם׃ ו מֵאֵ֥ין כָּמ֖וֹךָ יְהוָ֑ה גָּד֥וֹל אַתָּ֛ה וְגָד֥וֹל שִׁמְךָ֖ בִּגְבוּרָֽה׃ ז מִ֣י לֹ֤א יִֽרָאֲךָ֙ מֶ֣לֶךְ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֥י לְךָ֖ יָאָ֑תָה כִּ֣י בְכָל־חַכְמֵ֧י הַגּוֹיִ֛ם וּבְכָל־מַלְכוּתָ֖ם מֵאֵ֥ין כָּמֽוֹךָ׃ ח וּבְאַחַ֖ת יִבְעֲר֣וּ וְיִכְסָ֑לוּ מוּסַ֥ר הֲבָלִ֖ים עֵ֥ץ הֽוּא׃ ט כֶּ֣סֶף מְרֻקָּ֞ע מִתַּרְשִׁ֣ישׁ יוּבָ֗א וְזָהָב֙ מֵֽאוּפָ֔ז מַעֲשֵׂ֥ה חָרָ֖שׁ וִידֵ֣י צוֹרֵ֑ף תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ לְבוּשָׁ֔ם מַעֲשֵׂ֥ה חֲכָמִ֖ים כֻּלָּֽם׃ י וַֽיהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ אֱמֶ֔ת הֽוּא־אֱלֹהִ֥ים חַיִּ֖ים וּמֶ֣לֶךְ עוֹלָ֑ם מִקִּצְפּוֹ֙ תִּרְעַ֣שׁ הָאָ֔רֶץ וְלֹֽא־יָכִ֥לוּ גוֹיִ֖ם זַעְמֽוֹ׃ יא כִּדְנָה֙ תֵּאמְר֣וּן לְה֔וֹם אֱלָ֣הַיָּ֔א דִּֽי־שְׁמַיָּ֥א וְאַרְקָ֖א לָ֣א עֲבַ֑דוּ יֵאבַ֧דוּ מֵֽאַרְעָ֛א וּמִן־תְּח֥וֹת שְׁמַיָּ֖א אֵֽלֶּה׃ יב עֹשֵׂ֥ה אֶ֙רֶץ֙ בְּכֹח֔וֹ מֵכִ֥ין תֵּבֵ֖ל בְּחָכְמָת֑וֹ וּבִתְבוּנָת֖וֹ נָטָ֥ה שָׁמָֽיִם׃ יג לְק֨וֹל תִּתּ֜וֹ הֲמ֥וֹן מַ֙יִם֙ בַּשָּׁמַ֔יִם וַיַּעֲלֶ֥ה נְשִׂאִ֖ים מִקְצֵ֣ה ארץ (הָאָ֑רֶץ) בְּרָקִ֤ים לַמָּטָר֙ עָשָׂ֔ה וַיּ֥וֹצֵא ר֖וּחַ מֵאֹצְרֹתָֽיו׃ יד נִבְעַ֤ר כָּל־אָדָם֙ מִדַּ֔עַת הֹבִ֥ישׁ כָּל־צוֹרֵ֖ף מִפָּ֑סֶל כִּ֛י שֶׁ֥קֶר נִסְכּ֖וֹ וְלֹא־ר֥וּחַ בָּֽם׃ טו הֶ֣בֶל הֵ֔מָּה מַעֲשֵׂ֖ה תַּעְתֻּעִ֑ים בְּעֵ֥ת פְּקֻדָּתָ֖ם יֹאבֵֽדוּ׃ טז לֹֽא־כְאֵ֜לֶּה חֵ֣לֶק יַעֲקֹ֗ב כִּֽי־יוֹצֵ֤ר הַכֹּל֙ ה֔וּא וְיִ֨שְׂרָאֵ֔ל שֵׁ֖בֶט נַֽחֲלָת֑וֹ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ יז אִסְפִּ֥י מֵאֶ֖רֶץ כִּנְעָתֵ֑ךְ ישבתי (יֹשֶׁ֖בֶת) בַּמָּצֽוֹר׃ יח כִּֽי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הִנְנִ֥י קוֹלֵ֛עַ אֶת־יוֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֑את וַהֲצֵר֥וֹתִי לָהֶ֖ם לְמַ֥עַן יִמְצָֽאוּ׃ יט א֥וֹי לִי֙ עַל־שִׁבְרִ֔י נַחְלָ֖ה מַכָּתִ֑י וַאֲנִ֣י אָמַ֔רְתִּי אַ֛ךְ זֶ֥ה חֳלִ֖י וְאֶשָּׂאֶֽנּוּ׃ כ אָהֳלִ֣י שֻׁדָּ֔ד וְכָל־מֵיתָרַ֖י נִתָּ֑קוּ בָּנַ֤י יְצָאֻ֙נִי֙ וְאֵינָ֔ם אֵין־נֹטֶ֥ה עוֹד֙ אָהֳלִ֔י וּמֵקִ֖ים יְרִיעוֹתָֽי׃ כא כִּ֤י נִבְעֲרוּ֙ הָֽרֹעִ֔ים וְאֶת־יְהוָ֖ה לֹ֣א דָרָ֑שׁוּ עַל־כֵּן֙ לֹ֣א הִשְׂכִּ֔ילוּ וְכָל־מַרְעִיתָ֖ם נָפֽוֹצָה׃ כב ק֤וֹל שְׁמוּעָה֙ הִנֵּ֣ה בָאָ֔ה וְרַ֥עַשׁ גָּד֖וֹל מֵאֶ֣רֶץ צָפ֑וֹן לָשׂ֞וּם אֶת־עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה שְׁמָמָ֖ה מְע֥וֹן תַּנִּֽים׃ כג יָדַ֣עְתִּי יְהוָ֔ה כִּ֛י לֹ֥א לָאָדָ֖ם דַּרְכּ֑וֹ לֹֽא־לְאִ֣ישׁ הֹלֵ֔ךְ וְהָכִ֖ין אֶֽת־צַעֲדֽוֹ׃ כד יַסְּרֵ֥נִי יְהוָ֖ה אַךְ־בְּמִשְׁפָּ֑ט אַל־בְּאַפְּךָ֖ פֶּן־תַּמְעִטֵֽנִי׃ כה שְׁפֹ֣ךְ חֲמָתְךָ֗ עַל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּךָ וְעַל֙ מִשְׁפָּח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּשִׁמְךָ֖ לֹ֣א קָרָ֑אוּ כִּֽי־אָכְל֣וּ אֶֽת־יַעֲקֹ֗ב וַאֲכָלֻ֙הוּ֙ וַיְכַלֻּ֔הוּ וְאֶת־נָוֵ֖הוּ הֵשַֽׁמּוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ולפי שהיו בני יהודה מתרעמים איך ישפטם הקב"ה ויענישם ככל הגוים הערלים בהיותם נמולים על דבר כבוד שמו ועל מצותו לכן סמך הנביא למאמר הקודם הנבואה הזאת שמעו את הדבר הזה אשר דיבר ה' עליכם בית ישראל כלומר שמעו את התשובה אשר הקב"ה משיב על דבריכם, (ב) והיא אל דרך הגוים אל תלמודו רוצה לומר אם אתם רוצים להיות מיוחדים נבדלים ונפרשים משאר הגוים מפני אות ברית המילה אשר בבשרכם ראוי הוא שאל דרכם אל תלמודו מעבודת הצלמים, וכאשר לא תעשו כמעשיהם לא תענשו בענשיהם, ואם תאמרו שאתם עובדים הצלמים כדרך הגוים בעבור שהם צורות הכוכבים המושלים בארץ השמש והירח וכל צבא השמים ואתם יראים ופוחדים מהם ולכן להפיק רצונם תעבדו את צלמיהם ופסיליהם, הנה זה באמת טעות הוא בידכם כי מאותות השמים לקיות המאורות ומחברות הכוכבים אין ראוי שתחתו ותפחדו אתם אעפ"י שייראו ויחתו הגוים מהמה, והיה זה לפי מה שביאר משה אדוננו באומרו אשר חלק השם אלקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' (דברים ד, כ), ולכן ראוי הוא שיחתו הגוים מאותות השמים אחרי שהם מושלים בהם ואתם לא תחתו יען היותכם מיוחדים להשגחה האלקית ואינכם תחת המערכה השמימיית.
פסוק ג:
ואמנם אומרו עוד כי חקות העמים הבל הוא בא להגיד טענה אחרת למה שלא ילמדו דרך הגוים והיא כי אף שיחתו מאותות השמים מי הגיד להם שהפסילים שעושי' העמים והגוים ההם שהם דברים מלאכותיים מעשה ידי אדם הם מתיחסים אל העליונים ההם וששרי מעלה הכוכבים והשרים העליונים ההם ייטיבו אל העובד לפסיליהם וירעו למי שלא יעבדם, כי הנה באמת חקות העמים רוצה לומר מעבודת הצלמים והפסילים הבל הוא כי הפסל אינו דבר שמימיי אבל הוא עץ מן היער כרתו רוצה לומר שכרת אותו מהיער והוא מעשה ידי חרש שעושה אותו בכלי הנקרא מעצד, (ד) אע"פ שבכסף וזהב ייפהו שירקעו הכסף והזהב על העץ לתכלית היופי ובמסמרות ובמקבות יחזקום כלומר שיחזקו הפסילים ההם במסמרות ובמקבות שיכו על המסמרות וכל זה כדי שלא יפיק רוצה לומר שלא יצא העץ ממקומו, (ה) הנה לסוף סוף כתמר מקשה המה רוצה לומר דבר מלאכותיי הם נעשים מעץ או ממתכות ולא ידברו, אבל הם כפגרים מתים שנשוא ינשוא רוצה לומר שינשאום ויוליכום ממקום למקום ככלי אין חפץ בו כי לא יצעדו רוצה לומר שהם מעצמם לא יוכלו ללכת, והיה תכלית המאמר הזה אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם כלומר אחרי שהם דברים מלאכותיים איך יתיחסו לכוכבים ולגרמים השמימיים לשאתם תחתו מהם, ובעבור זה תעבדו את הצלמים אל תיראו מהם ר"ל מאותות השמים אשר זכר למעלה כי אין בידם להרע ולא להטיב אלא ביד הקב"ה שהוא רוכב שמים לכל אשר יחפוץ יטם. הנה התבאר מה ענין חקות העמים והפסילים אצל אותות השמים ושלא אמר אל תיראו מהם כי לא ירעו וגומר על הפסילים אלא על השמים שזכר. והותרה בזה השאלה החמישית:
פסוק ו:
מאין כמוך ה' וכו' עד אספי מארץ כנעתך. אחרי שזכר שהפסילים הבל המה ושהשמים לא ירעו וגם היטב אין אותם אמר שאין כן אלקי יעקב, ולכן אמר כנגד הש"י מאין כמוך השם כלומר אין בכל השרים העליונים ולא בתחתונים אלוה שיהיה כמוך גדול אתה כי הגדול יאמר בהצטרף אל הקטון והנה כל שרי מעלה הם קטנים מקבלים השפע ממך ולכן באמת גדול אתה רוצה לומר על כל אלקים וסבה ראשונה אתה לכל העליונים והתחתונים, ואמנם אומרו וגדול שמך פירושו לא לבד אתה גדול בקרב עמך אשר ראו נפלאותיך אבל בקרב הגוים כולם ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' ומלאכי הנביא אמר (א, יב) כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים, ולהיותך בקרב כל הגוים גדול בגבורה (ז) מי לא ייראך מלך הגוים כי אתה אינך בלבד מלך ישראל אבל גם מלך כל הגוים כיון שגם בקרבם גדול שמך בגבורה, ואומרו כי לך יאתה פירשו המפרשים המלוכה, ויותר נכון לפרש כנוי יאתה על היראה כי לפי שאמר למעלה מאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהם וכאן אמר מי לא ייראך מלך הגוים אמר כי לך יאתה רוצה לומר לך תאות היראה להיות כחך בלתי בעל תכלית ובידך הטוב והרע ולא בשמים כי הנה בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם נודע והכל מודים שאין כמוך, ואם הם עובדים הכוכבים הוא בחשבם שהם אמצעיים בינך ובינם אבל הכל יודו שאין כמוך כי אתה הסבה הראשונה והם כולם מסובבים, (ח) והוא אומרו עוד ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא רוצה לומר אבל כל חכמי הגוים ובכל מלכותם עם היות שיודו במציאות הסבה הראשונה בדבר אחת הם בוערים וכסילים והיא במה שמיסרים את העם לעבוד הפסילים שהם דבר מלאכותיי עץ הוא כי היה מהפסילי' מעץ, (ט) ומקצתם היה כסף מרוקע מתרשיש שהיו מביאים הכסף משם ומרקעים הטסים לחפות בו פסילי העץ ליפותם, ומהם שהיו מחופים מזהב המובא מאופז, אבל הצד השוה שבהם בין שיהיה הפסל מעץ או מכסף או מזהב שהם כולם דבר מלאכותיי בין שיהיה בעץ מעשה חרש וידי צורף או בכסף ובזהב ולובשים אותם תכלת וארגמן שהלבושים הם מעשה חכמים כולם, הנה אם כן הפסילים ההם הם אלקי כסף והם אלקים מתים כי אין בהם רוח חיים ואין בהם ממשלה כלל לא להטיב ולא להרע, (י) אמנם הקב"ה הוא הפך כל זה כי הוא אלקים אמת ואין בו כזב כמו אלה, הוא אלקים חיים ולא מת כמו אלה והוא מלך העולם שמקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו ואיך אם כן אתם בני יהודה לא תיראו מלפניו ותיראו מהפסילים וצבאות השמים.
פסוק יא:
ואמנם אומרו עוד כדנה תאמרון להום אלקיא די שמיא וארקא לא עבדו וגו' ת"י דנא פתשגן אגרתא די שלח ירמיהו נבייא לות שאר סבי גלותא דבבל דאם יימרון לכון עממיא דאתון ביניהון פלחו לטעותא בית ישראל כן תתיבו וכדין תימרון להון טעון דאתון פלחין להון טעות דלית בהון צרוך אינון מן שמיא לא יכלין לאחתא מטרא ומן ארעא לא יכלין לצמחא פירין אינון ופלחיהון ייבדו מארעא וישתיצון מן תחות שמיא אלין, ושלזה נאמר אחריו לקול תתו המון מים בשמים וגומר, ולזה נמשכו המפרשים כולם ששלח זה ירמיהו לומר לבני הגולה שהלכו עם יהויכין, ושלכך היה הפסוק הזה בלשון ארמי ולא המשיך הענין כולו באותו לשון לפי שאולי לא יבינוהו אנשי דורו שהיה מדבר עמהם, ומאשר לא נזכר דבר מזה בכתוב נראה לפרש אחרי שזכר טענותיו לההביל ענין הפסילים וצבאות השמים ואמר עליו וה' אלקים אמת הוא אלקים חיים ומלך עולם וגומר, הביא עוד להם טענה אחרת לומר שאם עכ"פ חכמי הגוים אשר זכר יחזיקו בענין הפסילים לא מפאת עצמם אלא מפאת היותם צורות לכוכבים ושרי מעלה שראוי שיאמרו להם בני ישראל הטענה הזאת והיא שהאלוהות שלא עשו ושאין כח בידם לעשות שמים וארץ ראוי שיאבדו מן הארץ ומתחת השמים, כי הנה האלוה האמתי שראוי שייראו מלפניו בארץ הוא האל אשר ברא שמים וארץ אבל אלהיא דשמיא וארקא לא עבדו רוצה לומר שלא עשו השמים והארץ אין ראוי שיראו מלפניהם ולא שיעבדום אבל שיאבדו מן ארעא ומתחות שמיא כלומר שלא יהא זכר בכל הארץ לאלה האלוהות, (יב) כי האלוה האמתי הוא העושה ארץ בכחו מכין תבל בחכמתו והם היסודות ומורכביהם ובתבונתו נטה שמים, וכיון שהוא עשה שמים וארץ הוא האלוה האמתי וכמו שאמר וה' אלקים אמת ומלך עולם מקצפו תרעש הארץ, והנה זכר זה בלשון ארמי מפני שהיה זה מרגלא בפומיה של ירמיהו שהיה טוען הטענה הזאת לחמי הגוים המאמינים בכחות השמים.
פסוק יג:
ואחר זה עשה עוד הנביא טענה אחרת מענין המטר באומרו לקול תתו המון מים בשמים ויעלה נשיאים מקצה הארץ וגומר, ופירושו אצלי שפעמים יצטרך העולם למטר ויקרא כל איש לאלוהו שימטיר על הארץ והוא אומרו לקול תתו המון מים בשמים רוצה לומר כאשר ההמון יתן קולו ותפלתו בשמים על דבר המים ויתחבר עם זה סבה טבעית והיא שיהיו אידים עולים מן הארץ הרבה להולדת המטר ועליו אמר מעל' נשיאים מקצה הארץ כלומר אחר שיעלו האידים שהם הנשיאים הנשאים מן הארץ לחלק האויר אשר מהם יתילד המטר ועם זה יראו אותות כאילו המטר עתיד ליפול והוא אומרו ברקים למטר עשה, ואע"פ שיש שם אידים וברקים המורים על ירידת המטר וקול ההמון בשמים צועקים עליו הנה עם כל זה לא ירד המטר ויוצא הקב"ה רוח מאוצרותיו שמפזר האידים ומטר לא ניתך ארצה, (יד) ואז נבער כל אדם מדעת רוצה לומר שכל אדם חכם בחכמת הטבעים ימצא בער וסכל בראותו סבות המטר והוא לא ירד, וגם כן יקבל בושה וכלימה כל צורף מהפסל שעשה בראותו כי שקר נסכו רוצה לומר כי לשקר נסך הזהב והכסף לעשותו כיון שאין רוח בו והרוח הוא כח הכוכב ורוחניותו שהיו חשוב' שירד בצורה והטלסם ההוא ועתה יראו שאין בו רוח באותם הפסילים, (טו) אבל הם כולם הבל בעצמם והמלאכה הנעשית בהם הוא מעשה תעתועים, ולכן בעת פקודתם יאבדו שכאשר יפקדו אותם בני אדם לצרכיהם בתפלתם יאבדו ולא יועילו, (טז) לא כאלה חלק יעקב רוצה לומר אין כן הקב"ה בענין המטר כי הוא השולח מים על פני חצות בהתפללם אליו, אבל היה זה בו לפי שיוצר הכל הוא כלומר שיצר ועשה השמים הארץ כמ"ש למעלה והיה הפועל א"כ בעל הכח והיכולת כולו והמתפללים לפניו הוא ישראל חבל נחלתו, ולכן בהתפללם אליו יתן מטר ארצם בעתו, ואמר ה' צבאות שמו להגיד שעל כן נקרא שמו ה' צבאות אם בערך צבאות השמים שהוא המהוה אותם ואם בערך צבאות ישראל שהם נחלתם זהו פירוש הפסוקים האלה לדעתי. והותרה בזה השאלה הששית. ומסכים לזה אמר היש בהבלי הגוים מגשימים ואם השמים יתנו רביבים הלא אתה הוא אלקינו ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה (ירמיה יד, כב) רוצה לומר שלא היו הגשמים באים בכח הפסילים שהם הבלי הגוים כי אין בהם כח להוריד הגשם וגם השמים בתנועותיהם אין בהם כח להשפיע הרביבים והמטר אבל הכל הוא מאת ה' אלקינו לפי שהוא עשה את כל האלה רוצה לומר השמים והארץ:
פסוק יז:
אספי מארץ כנעתך וכו' עד סוף הנבואה. דעת המפרשים שעל בבל נאמר אספי מארץ כנעתך כאומר אל תתגאו עתה על ישראל בעבור שגלו ביניכם כי הנה קול ה' אומר לך בבל אספי מן הארץ ההכנעה שהיית מכניע העמים כי לא תכניעם עוד, ובעבור שאין זכר בבל בכתובים האלה וגם מה שתורה קשור פסוקי הפרשה נראה לי לפרשו על ישראל ושהוא מכלל התוכחה ועליה אמר אספי מארץ כנעתך כלומר אסוף מן הארץ כל סחורתך אתה בית יהודה שיושבת במצור ובמצוק האויבים וכן תרגום יונתן כנושי מארעא סחורתיך והוא מלשון כנעניה נכבדי ארץ (ישעיה כג, ח), (יח) כי כה אמר ה' הנני קולע את יושבי הארץ שהם בני יהודה כלומר שאשליך אותם ממנה כאדם המשליך אבן בקלע, ואמר בפעם הזאת להגיד שלא יהיה כפעם האחרת שבא סנחריב על ירושלם והקדוש ברוך הוא הגין על העיר אמנם בפעם הזאת לא יהיה כן כי לא יגן עליהם והשיבותי להם כלומר לאותם יושבי הארץ בני יהודה אשר זכר למען ימצאו, והמציאה היא מה שכתוב בתורה ומצאוהו רעות רבות וצרות (דברים לא, יז), (יט) עד שיאמר כל אחד ואחד מהם אוי לי על שברי נחלה מכתי רוצה לומר נכאב' ואנושה מכתי אך זה חולי ואשאנו רוצה לומר אכן באמת לא תהיה זו כליה מוחלטת אלא חולי שאשאנו בהכרח, (כ) כי הנה אהלי שודד וכל מיתרי האהל ניתקו ונעתקו וזה משל לחרבן ירושלם ובית ה', בני יצאוני ואינם רוצה לומר בני יצאו ממני ואינם בארצי ואין אם כן נוטה עוד אהלי ומקום יריעותי.
פסוק כא:
והיה סבת כל הרע הזה כי נבערו הרועים והם מלכי יהודה שהיו רועים אותם נבערו במעשיהם הרעים ואת השם לא דרשו שיצילם מאויביהם על כן הם בעצמם לא השכילו רוצה לומר לא הצליחו במעשיהם והוא מלשון ויהי דוד בכל דרכיו משכיל (שמואל א' יח, יד), וכל מרעיתם נפוצה כלומר כל הצאן שהיו רועים נפוצו מכאן ומכאן כן הלכו ישראל ונפוצו בגלות בסבת רשעת מלכיהם, ולפי שהנביא היה מדבר כל זה כאילו כבר עבר והיה ממציאות חרבן ישראל וגלות ירושלם לכן הוצרך לומר שהיה זוכר כל זה בלשון עבר לפי שהדבר קרוב להיות וכאילו כבר נמצא (כב) כי הנה קול שמוע' הנה באה ורעש גדול מארץ צפון לשום את ערי יהודה שממה מעון תנים.
פסוק כג:
ואומרו ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו נראה לי לפרשו שהוא גם כן מדברי בני יהודה המתלוננים ידעתי השם כי לא לאדם דרכו לא היה לאדם מכל בני יהודה הדרך הראוי להלוך בו, לא לאיש הולך והכן צעדו רוצה לומר ולא ימצא בינינו לאיש שיהיה הולך בדרך ישר ומכין צעדו לישרו אמת הוא כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, (כד) אבל עכ"ז יסרני ה' אך במשפט כלומר יהיו העונשים בדרך ייסורין בדרך משפט ליסר החוטאים אבל לא יהיה באפך ובחמתך פן תמעיטני ותדריכני אל ההפסד, (כה) ואם אין אתה שופך זעמך על הגוים אשר לא ידעוך ולא הכירו את גדלך, ועל משפחות האדמה אשר בשמך לא קראו ואינם מתפללים לפניך למה תשפוך אתה על ישראל אשר ידעוך ובשמך קראו יותר ראוי היה שתשפוך חמתך עליהם, כ"ש שהם אכלו את יעקב ואכלוהו בגליות מלכי אשור ויכלוהו עתה בחרבן ירושלם ואת נוהו שהוא בית המקדש השמו, ועל כן ראוי לשפוך עליהם זעמך לא עלינו.
פסוק כג:
והרד"ק פירש בשם אביו ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו שאמר זה על נבוכד נצר שכאשר יצא מבבל היה מסופק בדעתו אם יבוא על בני עמון או על ירושלם וכמו שאמר כי עמד נבוכד נצר על אם הדרך מסופק אם ילך לעמון או לירושלם, והאל יתברך החליף רוחו ושנה את קסמיו כדי שיבא על ירושלם ושזהו ידעתי ה' כי לא לאדם ההוא דרכו לא היה מדעתו לעשות הדרך שעשה וגם לא לאיש אחר ההולך בעולם אין ברשותו להכין צעדו אם לא כמו שיוליכוהו מן השמים וגם נכון הוא: