פסוק א:כאן מותח הנביא ביקורת, בעיקר על נזקי הדיבור והיחסים שבין איש לרעהו: מִי־יִתְּנֵנִי, הלוואי שהיה ניתן לי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים, מקום שאוכל לגור בו מחוץ ליישוב, וְאֶעֶזְבָה אֶת־עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם, כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים, עֲצֶרֶת, קהילת בֹּגְדִים. מוטב שאתבודד.
פסוק ב:וַיַּדְרְכוּ, מתחו אֶת־לְשׁוֹנָם, שפסקה מלשמש אמצעי תקשורת והפכה לקַשְׁתָּם כדי לירות בה שֶׁקֶר, וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ. כוחם וגבורתם לא קידמו פעולות המבטאות נאמנות ויושר, אלא להיפך – כִּי מֵרָעָה אֶל־רָעָה יָצָאוּ. הם פעילים, יוצרים ומדברים, אבל פועלם רע בעיני אלוקים ואדם. וְאֹתִי לֹא־יָדָעוּ, נְאֻם־ה'. המציאות החברתית הזו מומחשת באזהרה:
פסוק ג:אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ, שמרו עצמכם מידידיכם, וְעַל־כָּל־אָח אַל־תִּבְטָחוּ, כִּי כָל־אָח עָקוֹב יַעְקֹב, מרמה ומכשיל את אחיו, וְכָל־רֵעַ לכאורה רָכִיל יַהֲלֹךְ, מרכל בחברו ופוגע בו.
פסוק ד:וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ, לועגים ומשטים, וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ. לִמְּדוּ, הרגילו את לְשׁוֹנָם לדַּבֶּר־שֶׁקֶר, הַעֲוֵה נִלְאוּ. מעשיהם המעוותים כה רבים, עד שעייפו אותם.
פסוק ה:דברי ה' לנביא: גם שִׁבְתְּךָ, אתה יושב בְּתוֹךְ מִרְמָה. מרמה מתרחשת בכל צד, וגם אותך היא אופפת. ולא רק בין איש לרעהו – בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת־אוֹתִי. נְאֻם־ה'. אמונתם, ואף כפירתם, מרמה היא. הרמייה הפכה לנורמה התנהגותית ומחשבתית.
פסוק ו:לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים. תגיע השעה שאצטרך לזקק אותם מזוהמתם, כִּי־אֵיךְ אֶעֱשֶׂה אחרת מִפְּנֵי בַּת־עַמִּי, שכך נוהגת. הרי דרוש לה תיקון למרות שהוא יכאיב.
פסוק ז:חֵץ שָׁחוּט, מחודד, מרודד הייתה לְשׁוֹנָם הפוגעת, מִרְמָה דִבֵּר המדבר, בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת, עם רֵעֵהוּ יְדַבֵּר, ואילו בְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ. בלבו הוא זומם להכשיל את חברו.
פסוק ח:הַעַל־אֵלֶּה לֹא־אֶפְקָד, אענוש בָּם?! נְאֻם־ה', האִם בְּגוֹי אֲשֶׁר־כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי?! הרי אי אפשר להצדיק את התנהגותם המאוסה.
פסוק ט:ואלו דברי הנביא: עַל־הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי, מספד, וְעַל־נְאוֹת מִדְבָּר אקונן קִינָה, כִּי המקומות הללו נִצְּתוּ, חרבו מִבְּלִי־אִישׁ עֹבֵר, ולא רק מבני האדם – וְלֹא שָׁמְעוּ בהם קוֹל מִקְנֶה, מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד־בְּהֵמָה, כולם נָדְדוּ הָלָכוּ.
פסוק י:וְנָתַתִּי אֶת־יְרוּשָׁלַם לְגַלִּים, תִּלים, ערמות אבן ועפר, ולמְעוֹן תַּנִּים, מעין כלבי בר קטנים החיים במקומות שוממים ומייללים. או: עופות לילה שקריאתם נשמעת בשעות החשכה. וְאֶת־עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב.
פסוק יא:כאן מופיע מעין דיון עם ה' על פשר מפלתם של ישראל: מִי־הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת־זֹאת, ומיהו אֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי־ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ, יוכל להסביר עַל־מָה אָבְדָה הָאָרֶץ במלחמות ובמפלות?! מדוע נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר?!
פסוק יב:גם אם אין בבני האדם מי שיודע את סיבותיו של החורבן הקשה – וַיֹּאמֶר ה': עַל־עָזְבָם אֶת־תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם, וְלֹא־שָׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְלֹא־הָלְכוּ בָהּ, בתורתי.
פסוק יג:וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם, נטיות לבם הפרוע וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם. עבודת הבעל אינה חדשה אלא מסורת ישנה בידם מאבותיהם. מכל מקום בעקבות החטאים מגיע העונש –
פסוק יד:לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת־הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה, צמח מר, וְהִשְׁקִיתִים מֵי־רֹאשׁ, משקה העשוי מצמח אחר, שאף הוא מר ורעיל. מלבד טעמם הגרוע, צמחים אלה משכרים ומהממים.
פסוק טו:וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם, במקומות מרוחקים וזרים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם, ולא זו בלבד – וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת־הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם שם.
פסוק טז:כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת, נשים העוסקות בהשמעת דברי קינה ותפקידן לעורר בכי ויללה בלוויות ובאספות אבל, וּתְבוֹאֶינָה. וְאֶל־הַחֲכָמוֹת, הבקיאות בעריכת דברי מליצה, תוכחה ומוסר, שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה.
פסוק יז:וּתְמַהֵרְנָה המקוננות והחכמות וְתִשֶּׂנָה, תישאנה, תשמענה עָלֵינוּ נֶהִי, המיה, בכי, וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה, וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ־מָיִם.
פסוק יח:כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן: אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ, שדדו, או: הכריעו אותנו?! בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי־עָזַבְנוּ אָרֶץ, כִּי הִשְׁלִיכוּ האויבים את מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ, ונעשינו זרים ללא ארץ משלנו.
פסוק יט:כִּי־שְׁמַעְנָה, נָשִׁים, את דְּבַר־ה', וְתִקַּח אָזְנְכֶם את דְּבַר־פִּיו, וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי, כיצד לבכות, וְאִשָּׁה תלמד את רְעוּתָהּ, חברתה קִינָה. האסונות עומדים לבוא –
פסוק כ:כִּי־עָלָה מָוֶת ונכנס בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ, בהיכלותינו, במבצרינו ובבתינו הגדולים לְהַכְרִית עוֹלָל, ילדים רכים מִחוּץ, מלשחק בחוצות, ולהרוג בַּחוּרִים מלכת ברְחֹבוֹת.
פסוק כא:דַּבֵּר כֹּה, כך, נְאֻם־ה': וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן, כמו זבל עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וּכְעָמִיר, צרור שיבולים קצורות מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר, וְאֵין מְאַסֵּף. אין זה קציר תבואה לשם הזנה וחיים, אלא קציר שישאיר אחריו צמחים מתים בלבד.
פסוק כב:לצד נבואת הפורענות הקשה, באים דברי מוסר: כֹּה אָמַר ה': אַל־יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, אף שהחכמה חשובה, אין להתפאר בה, וְאַל־יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ. אַל־יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. גם בתכונות הנחשבות גבורה ועושר אין טעם להתהלל, שהרי החכמים, הגיבורים והעשירים שבבני ישראל לא התנהגו כראוי; חכמתם, גבורתם ועושרם לא הצילו אותם.
פסוק כג:כִּי אִם־בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל – הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי. התהילה האמתית ראויה ליודעי ה'. שאר התכונות עשויות להועיל, אך הן עראיות. קיום בטוח, יציב ואמתי ייווסד רק על הידיעה כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, ובהתאם לדרכַי, שאני מראה לכם, צריכים אתם לנהוג, כִּי־בעשייתם של אֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם־ה'.
פסוק כד:הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם־ה', וּפָקַדְתִּי עַל, אזכור לרעה את כָּל־מוּל בְּעָרְלָה, כל מי שנימול ועדיין הוא בערלתו. כלומר, העונש יבוא הן על הערלים הן על המולים הדומים לערלים –
פסוק כה:עַל־מִצְרַיִם וְעַל־יְהוּדָה וְעַל־אֱדוֹם וְעַל־בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל־מוֹאָב. יהודה היו נימולים, ובמידת מה גם מצרים, עמון ומואב, וְעַל כָּל־קְצוּצֵי פֵאָה, קציצת פאות הראש או הזקן היה סימן ההיכר של שבטים הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר. כִּי כָל־הַגּוֹיִם עֲרֵלִים, בין שנימולו ובין שלא נימולו הם נחשבים ערלים, וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, אף על פי שאינם ערלי בשר, הם עַרְלֵי־לֵב. ערלוּתם-חרפתם אינה באיבר אחד, אלא לבם הוא שסתום ואטום. ועל כן גם עליהם יבוא העונש.
