כי אם בזאת יתהלל המתהלל
אחרי שלמדנו בפרק ז' על דרכים פסולות של עבודת ה', על הקרבת קרבנות לא ראויים ולא רצויים של בהמות ואדם, ואחרי שקראנו בשלושת הפסוקים הראשונים של פרק ח' על העונש הנורא המוטל על אותם חוטאים – באים שני פסוקים מסופו של פרקנו, פרק ט', המתארים את העבודה הנרצית לפני ה': "כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְ-הוָ֗ה אַל־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙ בְּחָכְמָת֔וֹ וְאַל־יִתְהַלֵּ֥ל הַגִּבּ֖וֹר בִּגְבֽוּרָת֑וֹ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעָשְׁרֽוֹ׃ כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְ-הוָ֔ה עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־יְ-הוָֽה׃".
דברי הנביא חוזרים ומדגישים את הרעיון שהובהר בנבואה קודמת, "איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' איתנו, אכן הנה לשקר עשה עט, שקר סופרים הובישו חכמים חתו וילכדו, הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם"(ירמיה ח ח-ט). החיסרון בחכמה שאין עמה "השכל וידוע אותי" הוא כפול, הן מבחינה תאורטית והן מבחינה מעשית והוא בא לידי ביטוי בשני הפסוקים שהבאנו.
וכך פירש מהר"י קרא את הפסוקים שלנו בפן הראשון: "אדם שלמד תורה ואינו מקיים מה שכתוב בה, אין הילולו בכך שלמדה, אלא גנאי הוא לו שלמדה ואינו מקיים מה שכתוב בה, כמו שמפרש למעלה... שאין החכמה מזהיר את האדם על הלימוד, אלא בשביל המעשה דכתיב 'ושמעת ישראל ושמרת לעשות' ".
אכן חכמה בלי יראה היא חכמת שקר שאין לה קיום. כך שנו חכמים: "רבי חנינא בן דוסא אומר, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת"(אבות ג יא-יב). ועל השאלה "תלמוד גדול או מעשה גדול", "נענו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה"(קידושין מ:).
מפרשים אחרים מדגישים את הצד הפרקטי-מעשי. חכמת האדם לא תעמוד לו ביום הדין, אם לא הייתה בו יראת ה'. "אם יש בכם חכמים אל יתהללו בחכמתם כי לא תועילם... וכן אם יש בכם גיבורים אל יתהללו בגבורתם כי לא תועילם להצילם מן המוות או מן השבי, וכן אם יש בכם עשיר אל יתהלל בעושרו כי לא יפדהו מן החרב, כי הוא ועושרו יאבדו... ואמר להם הנביא כי לא ינצלו באלה השלוש, שדרך העולם להינצל בהם, אלא במה ינצלו? – בהשכל וידוע אותי". צד זה בא לידי ביטוי בפסוק השני המתאר את נפילת החכמים "הובישו חכמים חתו וילכדו, הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם".
היתרון של הפירוש השני על הראשון הוא בזה, שהפירוש הראשון מדבר רק על החכמה, ומדגיש את היחס הנכון בין החכמה ליראה. ואילו לפירוש השני מובן מאוד גם האזכור של הגבורה והעושר, בנוסף לחכמה, כגורמים שדרך בני אדם להישען עליהם, אבל בבוא עת פקודה מתגלים כמשענת קנה רצוץ. כי רק יראת ה' וידיעתו הם תריס בפני הפורענות.
הגאון מוילנה מדגיש שהחכמה, הגבורה והעושר אינם עומדים בניגוד ל"השכל וידוע אותי". התורה אינה רואה סתירה בין אלו לזה. ברכה גשמית של מושגי הצלחה בעולם הזה ושאיפה רוחנית של יראת ה' ואהבתו אינם זרים זה לזה, אלא יכולים וצריכים לדור בכפיפה אחת. וכך הוא מבאר את הפסוק "ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה"(בראשית כט יז): "הנה שלמה המלך עליו השלום אמר בסוף משלי "שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל"(משלי לא ל). ובאמת מצינו גבי האימהות אשר נשתבחו בחן וביופי, וצריך לומר דהפירוש (=שהפירוש) בפסוק כך הוא: שקר החן והבל היופי, היינו כשהם בלתי יראת ה', הם כנזם זהב באף חזיר, אבל אישה יראת ה' היא תתהלל, רצונו לומר דגם בחן וביופי תתהלל". כלומר, כשיש יראת ה' גם חן ויופי הם חשובים.
ועל פי זה פירש הגאון את פסוקנו: "שאין להתהלל בחכמה ובגבורה ובעשירות לבד, אלא בזאת יתהלל – כשישכיל וידוע אותי, דהיינו שידע איך להתנהג בעשירות ובגבורה ובחכמה, שהכל יהיה כוונתו לשם שמים". כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו הוא ניטרלי, את הערכיות שלו לטוב או לרע קובע האדם המשתמש בו. חכמה, גבורה ועושר אינם טובים או רעים. בכולם צריך ואפשר להשתמש לטוב, אבל עיקרון הבחירה החופשית מאפשר להשתמש בהם גם לרעה.
כך יש להבין את המסר הכפול של ספר קהלת. "ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה"(שבת ל:), והתשובה הקלאסית היא שכל הסתירות מותנות באדם ובטיב ערכיו: " 'ושיבחתי אני את השמחה' – זו שמחה של מצווה, 'ולשמחה מה זה עושה' – זו שמחה שאינה של מצוה"(שבת ל:).
דורשי רשומות משלו בזה משל נאה; ערכה של שורת אפסים הוא תמיד אפס, גם אם השורה ארוכה מאוד. אבל כשמציבים את הספרה 1 לפני האפסים, מתברר שכל אפס שבשורה מקבל משמעות חיובית, וככל שרבים האפסים גדל המספר. ה"הבל הבלים" שבתחילת ספר קהלת מקבל משמעות אחרת כש"סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור". כשמכריזים "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד", גם אפסים של חכמה, גבורה ועושר מתעלים לערכים חיוביים של עבודת ה'.