א בָּעֵ֣ת הַהִ֣יא נְאֻם־יְהוָ֡ה ויציאו (יוֹצִ֣יאוּ) אֶת־עַצְמ֣וֹת מַלְכֵֽי־יְהוּדָ֣ה וְאֶת־עַצְמוֹת־שָׂרָיו֩ וְאֶת־עַצְמ֨וֹת הַכֹּהֲנִ֜ים וְאֵ֣ת ׀ עַצְמ֣וֹת הַנְּבִיאִ֗ים וְאֵ֛ת עַצְמ֥וֹת יוֹשְׁבֵֽי־יְרוּשָׁלִָ֖ם מִקִּבְרֵיהֶֽם׃ ב וּשְׁטָחוּם֩ לַשֶּׁ֨מֶשׁ וְלַיָּרֵ֜חַ וּלְכֹ֣ל ׀ צְבָ֣א הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר אֲהֵב֜וּם וַאֲשֶׁ֤ר עֲבָדוּם֙ וַֽאֲשֶׁר֙ הָלְכ֣וּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֣ר דְּרָשׁ֔וּם וַאֲשֶׁ֥ר הִֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם לֹ֤א יֵאָֽסְפוּ֙ וְלֹ֣א יִקָּבֵ֔רוּ לְדֹ֛מֶן עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה יִֽהְיֽוּ׃ ג וְנִבְחַ֥ר מָ֙וֶת֙ מֵֽחַיִּ֔ים לְכֹ֗ל הַשְּׁאֵרִית֙ הַנִּשְׁאָרִ֔ים מִן־הַמִּשְׁפָּחָ֥ה הָֽרָעָ֖ה הַזֹּ֑את בְּכָל־הַמְּקֹמ֤וֹת הַנִּשְׁאָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר הִדַּחְתִּ֣ים שָׁ֔ם נְאֻ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ ד וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲיִפְּל֖וּ וְלֹ֣א יָק֑וּמוּ אִם־יָשׁ֖וּב וְלֹ֥א יָשֽׁוּב׃ ה מַדּ֨וּעַ שׁוֹבְבָ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה יְרוּשָׁלִַ֖ם מְשֻׁבָ֣ה נִצַּ֑חַת הֶחֱזִ֙יקוּ֙ בַּתַּרְמִ֔ית מֵאֲנ֖וּ לָשֽׁוּב׃ ו הִקְשַׁ֤בְתִּי וָֽאֶשְׁמָע֙ לוֹא־כֵ֣ן יְדַבֵּ֔רוּ אֵ֣ין אִ֗ישׁ נִחָם֙ עַל־רָ֣עָת֔וֹ לֵאמֹ֖ר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתִי כֻּלֹּ֗ה שָׁ֚ב במרצותם (בִּמְר֣וּצָתָ֔ם) כְּס֥וּס שׁוֹטֵ֖ף בַּמִּלְחָמָֽה׃ ז גַּם־חֲסִידָ֣ה בַשָּׁמַ֗יִם יָֽדְעָה֙ מֽוֹעֲדֶ֔יהָ וְתֹ֤ר וסוס (וְסִיס֙) וְעָג֔וּר שָׁמְר֖וּ אֶת־עֵ֣ת בֹּאָ֑נָה וְעַמִּ֕י לֹ֣א יָֽדְע֔וּ אֵ֖ת מִשְׁפַּ֥ט יְהוָֽה׃ ח אֵיכָ֤ה תֹֽאמְרוּ֙ חֲכָמִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ וְתוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה אִתָּ֑נוּ אָכֵן֙ הִנֵּ֣ה לַשֶּׁ֣קֶר עָשָׂ֔ה עֵ֖ט שֶׁ֥קֶר סֹפְרִֽים׃ ט הֹבִ֣ישׁוּ חֲכָמִ֔ים חַ֖תּוּ וַיִּלָּכֵ֑דוּ הִנֵּ֤ה בִדְבַר־יְהוָה֙ מָאָ֔סוּ וְחָכְמַֽת־מֶ֖ה לָהֶֽם׃ י לָכֵן֩ אֶתֵּ֨ן אֶת־נְשֵׁיהֶ֜ם לַאֲחֵרִ֗ים שְׂדֽוֹתֵיהֶם֙ לְי֣וֹרְשִׁ֔ים כִּ֤י מִקָּטֹן֙ וְעַד־גָּד֔וֹל כֻּלֹּ֖ה בֹּצֵ֣עַ בָּ֑צַע מִנָּבִיא֙ וְעַד־כֹּהֵ֔ן כֻּלֹּ֖ה עֹ֥שֶׂה שָּֽׁקֶר׃ יא וַיְרַפּ֞וּ אֶת־שֶׁ֤בֶר בַּת־עַמִּי֙ עַל־נְקַלָּ֔ה לֵאמֹ֖ר שָׁל֣וֹם ׀ שָׁל֑וֹם וְאֵ֖ין שָׁלֽוֹם׃ יב הֹבִ֕שׁוּ כִּ֥י תוֹעֵבָ֖ה עָשׂ֑וּ גַּם־בּ֣וֹשׁ לֹֽא־יֵבֹ֗שׁוּ וְהִכָּלֵם֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ לָכֵ֞ן יִפְּל֣וּ בַנֹּפְלִ֗ים בְּעֵ֧ת פְּקֻדָּתָ֛ם יִכָּשְׁל֖וּ אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ יג אָסֹ֥ף אֲסִיפֵ֖ם נְאֻם־יְהֹוָ֑ה אֵין֩ עֲנָבִ֨ים בַּגֶּ֜פֶן וְאֵ֧ין תְּאֵנִ֣ים בַּתְּאֵנָ֗ה וְהֶֽעָלֶה֙ נָבֵ֔ל וָאֶתֵּ֥ן לָהֶ֖ם יַעַבְרֽוּם׃ יד עַל־מָה֙ אֲנַ֣חְנוּ יֹֽשְׁבִ֔ים הֵֽאָסְפ֗וּ וְנָב֛וֹא אֶל־עָרֵ֥י הַמִּבְצָ֖ר וְנִדְּמָה־שָּׁ֑ם כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֤ינוּ הֲדִמָּ֙נוּ֙ וַיַּשְׁקֵ֣נוּ מֵי־רֹ֔אשׁ כִּ֥י חָטָ֖אנוּ לַיהוָֽה׃ טו קַוֵּ֥ה לְשָׁל֖וֹם וְאֵ֣ין ט֑וֹב לְעֵ֥ת מַרְפֵּ֖ה וְהִנֵּ֥ה בְעָתָֽה׃ טז מִדָּ֤ן נִשְׁמַע֙ נַחְרַ֣ת סוּסָ֗יו מִקּוֹל֙ מִצְהֲל֣וֹת אַבִּירָ֔יו רָעֲשָׁ֖ה כָּל־הָאָ֑רֶץ וַיָּב֗וֹאוּ וַיֹּֽאכְלוּ֙ אֶ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֔הּ עִ֖יר וְיֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ׃ יז כִּי֩ הִנְנִ֨י מְשַׁלֵּ֜חַ בָּכֶ֗ם נְחָשִׁים֙ צִפְעֹנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם לָ֑חַשׁ וְנִשְּׁכ֥וּ אֶתְכֶ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃ יח מַבְלִ֥יגִיתִ֖י עֲלֵ֣י יָג֑וֹן עָלַ֖י לִבִּ֥י דַוָּֽי׃ יט הִנֵּה־ק֞וֹל שַֽׁוְעַ֣ת בַּת־עַמִּ֗י מֵאֶ֙רֶץ֙ מַרְחַקִּ֔ים הַֽיהוָה֙ אֵ֣ין בְּצִיּ֔וֹן אִם־מַלְכָּ֖הּ אֵ֣ין בָּ֑הּ מַדּ֗וּעַ הִכְעִס֛וּנִי בִּפְסִלֵיהֶ֖ם בְּהַבְלֵ֥י נֵכָֽר׃ כ עָבַ֥ר קָצִ֖יר כָּ֣לָה קָ֑יִץ וַאֲנַ֖חְנוּ ל֥וֹא נוֹשָֽׁעְנוּ׃ כא עַל־שֶׁ֥בֶר בַּת־עַמִּ֖י הָשְׁבָּ֑רְתִּי קָדַ֕רְתִּי שַׁמָּ֖ה הֶחֱזִקָֽתְנִי׃ כב הַצֳרִי֙ אֵ֣ין בְּגִלְעָ֔ד אִם־רֹפֵ֖א אֵ֣ין שָׁ֑ם כִּ֗י מַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א עָֽלְתָ֔ה אֲרֻכַ֖ת בַּת־עַמִּֽי׃ כג מִֽי־יִתֵּ֤ן רֹאשִׁי֙ מַ֔יִם וְעֵינִ֖י מְק֣וֹר דִּמְעָ֑ה וְאֶבְכֶּה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אֵ֖ת חַֽלְלֵ֥י בַת־עַמִּֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
יוציאו. האויבים הבאים יוציאום מקבריהם לבזותם:
פסוק א:
הכהנים. כהני הבעל:
פסוק א:
הנביאים. נביאי השקר:
פסוק א:
יושבי ירושלים. מיתר העם:
פסוק ב:
ושטחום. ויפרשו אותם אל מול השמש וכו׳ לבזותם:
פסוק ב:
אשר אהבום. לקבלם לאלהות:
פסוק ב:
ואשר וכו׳. כפל הדבר במ״ש להתמדת הדבר:
פסוק ב:
לא יאספו. לא יכניסום אל הקבר:
פסוק ב:
ולא יקברו. כפל הדבר במ״ש:
פסוק ב:
לדומן. יהיו מונחים ע״פ האדמה דומה לדומן:
פסוק ג:
ונבחר מות מחיים. הנשארים מן המיתה ההולכים בגולה יהיו בצרה גדולה עד שיבחרו המיתה:
פסוק ג:
המשפחה הרעה. אשר עבדו לבעל:
פסוק ג:
בכל המקומות הנשארים. הוא הפוך כמו הנשארים בכל המקומות אשר הדחתים שם בגולה:
פסוק ד:
היפלו. וכי בעוונם יפלו ולא יוכלו לקום ר״ל וכי אין תשובה מועלת לשיקומו מנפילתם:
פסוק ד:
אם ישוב. וכי אם מי מהם ישוב בתשובה האם לא ישוב ה׳ מחרון אפו בתמיה דרך המקרא כשאומר שני תמיהות זא״ז נאמר בראשונה ה״א התימה ובשנייה מלת אם וכן המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך (לקמן יד):
פסוק ה:
מדוע. למה מרדה העם הזה מרידה מתמדת עד העולם:
פסוק ה:
העם הזה ירושלים. חסר הנסמך העם הזה עם ירושלים ורבים כמוהו:
פסוק ה:
החזיקו. אוחזים בערמה וממאנים לשוב כאלו אין תשובה מועלת:
פסוק ו:
הקשבתי. אני מקשיב ושומע אשר לא ידברו כן לומר שממאנים לשוב בעבור כי חושבים שאין תשובה מועלת אבל גם אין איש מהם מתחרט על הרעה שעשה לאמר מה עשיתי הלא פגמתי בנפשי:
פסוק ו:
כלה שב. ר״ל לא די שאין מי מתחרט אלא אפילו כולם כאיש אחד שב לרוץ במרוצתם שרצו מאז כמו שהיו רודפים מאז אחר הרעות כן הם רודפים גם עתה:
פסוק ו:
כסוס. כמו הסוס הרודף במלחמה כנחל שוטף ועם כי הוא בנפשו כן הם רודפים אחר הרעות עם כי מאבדים נפשם בזה:
פסוק ז:
גם חסידה בשמים. אפי׳ עוף החסידה השטה באויר השמים אשר איננה ברשות אדם הלא תדע זמניה מתי תלך ומתי תשוב כי דרכה לעוף בזמן הקור לארצות החמים בזמן הקיץ תשוב לארצות הקרים:
פסוק ז:
שמרו. גם המה בלכתם לארצות החמים ממתינים את עת בואם ולא יקדימו ולא יאחרו:
פסוק ז:
ועמי וכו׳. ר״ל העופות ההם יודעים דרך מנהג העולם ועמי לא ידעו משפט והנהגת המקום ב״ה שמשלם לאיש כמפעלו:
פסוק ח:
ותורת וכו׳. ר״ל יודעים אנו את התורה:
פסוק ח:
אכן. באמת הנה לחנם עשה העושה את הקולמוס לכתוב ספר התורה ולחנם היו הסופרים שכתבו את התורה הואיל ואינכם מקיימים אותה:
פסוק ט:
הובישו חכמים. הם המחזיקים עצמם לחכמים הלא יבושו בעת יחתו וילכדו ברעה ולא יצילו נפשם בחכמתם:
פסוק ט:
וחכמת מה להם. ר״ל מה היא החכמה שבידם הלא בחכמת התורה מאסו ואף לא יוכלו להציל נפשם בחכמה א״כ במה יתפארו:
פסוק י:
לאחרים. לעם אחר:
פסוק י:
ליורשים. כל מי שירצו לרשת:
פסוק י:
כלה בוצע בצע. כולם גוזלים הון:
פסוק י:
מנביא. נביא השקר:
פסוק י:
כהן. כהן הבעל:
פסוק יא:
וירפו. הם מרפאים את שבר בת עמי ורעתם העתידה לבוא ר״ל הם מוציאים מלבם דאגת הרעה הבאה:
פסוק יא:
על נקלה. עם אמירה נקלה ומבוזה לאמר שלום תהיה ולא תבוא הרעה ובזה המה מרפאים שברם אבל לא יהיה שלום והמה מכחשים:
פסוק יב:
הובישו. ר״ל עכ״פ היה להם להנביאים והכהנים להיות נכלמים כאשר עשו דבר תועבה כדרך החשובים אשר יכלמו אם בא לידם דבר תועבה במקרה:
פסוק יב:
גם בוש וכו׳. ר״ל עשו התועבה וגם לא יבושו בעבורה:
פסוק יב:
והכלם וכו׳. אינם יודעים מה היא כלימה וכפל הדבר במ״ש:
פסוק יב:
לכן יפלו. הנביאים והכהנים ההם יפלו בעת יפלו כל הנופלים ע״י האויבים:
פסוק יב:
בעת פקודתם. בעת שאזכור עליהם עוונם להפרע מהם והוא בזמן החורבן אז יכשלו גם המה:
פסוק יג:
אסף אסיפם. אכלה אותם מן העולם:
פסוק יג:
אין ענבים בגפן. באילני הגפן לא ישאר ענבים ר״ל לא יותר דבר:
פסוק יג:
בתאנה. באילני תאנה:
פסוק יג:
והעלה נבל. גם העלים יכמשו ור״ל לא ישאר שארית מה:
פסוק יג:
ואתן להם יעברום. אזמין להם אויבים אשר יעברו אותם מן העולם:
פסוק יד:
על מה וכו׳. כשיבוא האויב יאמרו יושבי השדות על מה אנחנו יושבים בשדות להיות נמסרים ביד האויב הבא:
פסוק יד:
ונדמה שם. כאומר אבל קרוב הדבר שגם בערי המבצר נהיה נכרתים ואבודים כי ה׳ הכרית אותנו ואין עצה נגד גזרת המקום:
פסוק יד:
וישקנו. הוא השקה אותנו מים הנסחטים מעשב מר ר״ל המקום הכין לנו פורעניות ולא על חנם כי באמת חטאנו לה׳ ובגמול הוא:
פסוק טו:
קוה לשלום. הם יקוו לשלום ולא יהיה טוב כי לא יבוא השלום:
פסוק טו:
לעת מרפה. יקוו לעת מרפא והנה בא בעתה ורעד:
פסוק טז:
מדן. בעוד יהיה האויב בדן בקצה גבול ארץ ישראל יהיה נשמע נחרת סוסיו:
פסוק טז:
מקול מצהלות. מהרמת קול גבוריו רעשה כל הארץ:
פסוק טז:
ומלואה. הדברים שהארץ מלאה מהם:
פסוק טז:
עיר. יאבדו כל עיר והיושבים בה:
פסוק יז:
משלח בכם. אגרה בהם נחשים רעים אשר אין מועיל להם לחש והם ינשכו אתכם ר״ל לא תוכלו לרצות את האויב בדברים רכים ותחנונים:
פסוק יח:
מבליגיתי. ר״ל אם אמרתי אתחזק על היגון לבל אתמיד בה אבל לא אוכל כי עלי לבי דוי:
פסוק יט:
הנה קול. ר״ל איך לא ידוה לבי הלא הגליות בעיני כאלו כבר נעשה וכאלו אני שומע קול צעקת בת עמי מארץ מרחקים אשר הלכו שם בגלות בבל והלא בידם היה לתקן הדבר כי האם אין ה׳ בציון וכו׳ ולמה א״כ לא התפללו אליו לבטל הגזרה ומדוע הוסיפו עוד להכעיסני בפסיליהם בהבלי אל נכר הם העכו״ם:
פסוק כ:
עבר קציר. מצפים אנו לתשועה והיא מתאחרת לבוא כי כבר עבר הקציר וכבר כלה זמן הקיץ ועדיין לא נושענו ר״ל זה זמן רב אנו בתוחלת ממושכה:
פסוק כא:
על שבר. על הפורעניות העתידה לבוא השברתי גם אני:
פסוק כא:
קדרתי. הושחר תארי והתמהון אחז אותי:
פסוק כב:
הצרי אין בגלעד. וכי אין בגלעד צרי לרפאות בו החלי הלא שם הוא מקום הצרי וכי אין שם רופא לדעת אופן הרפואה ומדוע לא נתרפאת בת עמי ר״ל וכי אין בידם תורה ומצות וכי אין להם חכמים להורותם הדרך ומדוע א״כ לא החזירום למוטב לבטל את הגזרה:
פסוק כג:
מי יתן. הלואי והיה ראשי מלא מי בכי ועיני היה מקור הנובע דמעה והייתי אז בוכה יומם ולילה על חללי בת עמי: