א בָּעֵ֣ת הַהִ֣יא נְאֻם־יְהוָ֡ה ויציאו (יוֹצִ֣יאוּ) אֶת־עַצְמ֣וֹת מַלְכֵֽי־יְהוּדָ֣ה וְאֶת־עַצְמוֹת־שָׂרָיו֩ וְאֶת־עַצְמ֨וֹת הַכֹּהֲנִ֜ים וְאֵ֣ת ׀ עַצְמ֣וֹת הַנְּבִיאִ֗ים וְאֵ֛ת עַצְמ֥וֹת יוֹשְׁבֵֽי־יְרוּשָׁלִָ֖ם מִקִּבְרֵיהֶֽם׃ ב וּשְׁטָחוּם֩ לַשֶּׁ֨מֶשׁ וְלַיָּרֵ֜חַ וּלְכֹ֣ל ׀ צְבָ֣א הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר אֲהֵב֜וּם וַאֲשֶׁ֤ר עֲבָדוּם֙ וַֽאֲשֶׁר֙ הָלְכ֣וּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֣ר דְּרָשׁ֔וּם וַאֲשֶׁ֥ר הִֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם לֹ֤א יֵאָֽסְפוּ֙ וְלֹ֣א יִקָּבֵ֔רוּ לְדֹ֛מֶן עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה יִֽהְיֽוּ׃ ג וְנִבְחַ֥ר מָ֙וֶת֙ מֵֽחַיִּ֔ים לְכֹ֗ל הַשְּׁאֵרִית֙ הַנִּשְׁאָרִ֔ים מִן־הַמִּשְׁפָּחָ֥ה הָֽרָעָ֖ה הַזֹּ֑את בְּכָל־הַמְּקֹמ֤וֹת הַנִּשְׁאָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר הִדַּחְתִּ֣ים שָׁ֔ם נְאֻ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ ד וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲיִפְּל֖וּ וְלֹ֣א יָק֑וּמוּ אִם־יָשׁ֖וּב וְלֹ֥א יָשֽׁוּב׃ ה מַדּ֨וּעַ שׁוֹבְבָ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה יְרוּשָׁלִַ֖ם מְשֻׁבָ֣ה נִצַּ֑חַת הֶחֱזִ֙יקוּ֙ בַּתַּרְמִ֔ית מֵאֲנ֖וּ לָשֽׁוּב׃ ו הִקְשַׁ֤בְתִּי וָֽאֶשְׁמָע֙ לוֹא־כֵ֣ן יְדַבֵּ֔רוּ אֵ֣ין אִ֗ישׁ נִחָם֙ עַל־רָ֣עָת֔וֹ לֵאמֹ֖ר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתִי כֻּלֹּ֗ה שָׁ֚ב במרצותם (בִּמְר֣וּצָתָ֔ם) כְּס֥וּס שׁוֹטֵ֖ף בַּמִּלְחָמָֽה׃ ז גַּם־חֲסִידָ֣ה בַשָּׁמַ֗יִם יָֽדְעָה֙ מֽוֹעֲדֶ֔יהָ וְתֹ֤ר וסוס (וְסִיס֙) וְעָג֔וּר שָׁמְר֖וּ אֶת־עֵ֣ת בֹּאָ֑נָה וְעַמִּ֕י לֹ֣א יָֽדְע֔וּ אֵ֖ת מִשְׁפַּ֥ט יְהוָֽה׃ ח אֵיכָ֤ה תֹֽאמְרוּ֙ חֲכָמִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ וְתוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה אִתָּ֑נוּ אָכֵן֙ הִנֵּ֣ה לַשֶּׁ֣קֶר עָשָׂ֔ה עֵ֖ט שֶׁ֥קֶר סֹפְרִֽים׃ ט הֹבִ֣ישׁוּ חֲכָמִ֔ים חַ֖תּוּ וַיִּלָּכֵ֑דוּ הִנֵּ֤ה בִדְבַר־יְהוָה֙ מָאָ֔סוּ וְחָכְמַֽת־מֶ֖ה לָהֶֽם׃ י לָכֵן֩ אֶתֵּ֨ן אֶת־נְשֵׁיהֶ֜ם לַאֲחֵרִ֗ים שְׂדֽוֹתֵיהֶם֙ לְי֣וֹרְשִׁ֔ים כִּ֤י מִקָּטֹן֙ וְעַד־גָּד֔וֹל כֻּלֹּ֖ה בֹּצֵ֣עַ בָּ֑צַע מִנָּבִיא֙ וְעַד־כֹּהֵ֔ן כֻּלֹּ֖ה עֹ֥שֶׂה שָּֽׁקֶר׃ יא וַיְרַפּ֞וּ אֶת־שֶׁ֤בֶר בַּת־עַמִּי֙ עַל־נְקַלָּ֔ה לֵאמֹ֖ר שָׁל֣וֹם ׀ שָׁל֑וֹם וְאֵ֖ין שָׁלֽוֹם׃ יב הֹבִ֕שׁוּ כִּ֥י תוֹעֵבָ֖ה עָשׂ֑וּ גַּם־בּ֣וֹשׁ לֹֽא־יֵבֹ֗שׁוּ וְהִכָּלֵם֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ לָכֵ֞ן יִפְּל֣וּ בַנֹּפְלִ֗ים בְּעֵ֧ת פְּקֻדָּתָ֛ם יִכָּשְׁל֖וּ אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ יג אָסֹ֥ף אֲסִיפֵ֖ם נְאֻם־יְהֹוָ֑ה אֵין֩ עֲנָבִ֨ים בַּגֶּ֜פֶן וְאֵ֧ין תְּאֵנִ֣ים בַּתְּאֵנָ֗ה וְהֶֽעָלֶה֙ נָבֵ֔ל וָאֶתֵּ֥ן לָהֶ֖ם יַעַבְרֽוּם׃ יד עַל־מָה֙ אֲנַ֣חְנוּ יֹֽשְׁבִ֔ים הֵֽאָסְפ֗וּ וְנָב֛וֹא אֶל־עָרֵ֥י הַמִּבְצָ֖ר וְנִדְּמָה־שָּׁ֑ם כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֤ינוּ הֲדִמָּ֙נוּ֙ וַיַּשְׁקֵ֣נוּ מֵי־רֹ֔אשׁ כִּ֥י חָטָ֖אנוּ לַיהוָֽה׃ טו קַוֵּ֥ה לְשָׁל֖וֹם וְאֵ֣ין ט֑וֹב לְעֵ֥ת מַרְפֵּ֖ה וְהִנֵּ֥ה בְעָתָֽה׃ טז מִדָּ֤ן נִשְׁמַע֙ נַחְרַ֣ת סוּסָ֗יו מִקּוֹל֙ מִצְהֲל֣וֹת אַבִּירָ֔יו רָעֲשָׁ֖ה כָּל־הָאָ֑רֶץ וַיָּב֗וֹאוּ וַיֹּֽאכְלוּ֙ אֶ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֔הּ עִ֖יר וְיֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ׃ יז כִּי֩ הִנְנִ֨י מְשַׁלֵּ֜חַ בָּכֶ֗ם נְחָשִׁים֙ צִפְעֹנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם לָ֑חַשׁ וְנִשְּׁכ֥וּ אֶתְכֶ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃ יח מַבְלִ֥יגִיתִ֖י עֲלֵ֣י יָג֑וֹן עָלַ֖י לִבִּ֥י דַוָּֽי׃ יט הִנֵּה־ק֞וֹל שַֽׁוְעַ֣ת בַּת־עַמִּ֗י מֵאֶ֙רֶץ֙ מַרְחַקִּ֔ים הַֽיהוָה֙ אֵ֣ין בְּצִיּ֔וֹן אִם־מַלְכָּ֖הּ אֵ֣ין בָּ֑הּ מַדּ֗וּעַ הִכְעִס֛וּנִי בִּפְסִלֵיהֶ֖ם בְּהַבְלֵ֥י נֵכָֽר׃ כ עָבַ֥ר קָצִ֖יר כָּ֣לָה קָ֑יִץ וַאֲנַ֖חְנוּ ל֥וֹא נוֹשָֽׁעְנוּ׃ כא עַל־שֶׁ֥בֶר בַּת־עַמִּ֖י הָשְׁבָּ֑רְתִּי קָדַ֕רְתִּי שַׁמָּ֖ה הֶחֱזִקָֽתְנִי׃ כב הַצֳרִי֙ אֵ֣ין בְּגִלְעָ֔ד אִם־רֹפֵ֖א אֵ֣ין שָׁ֑ם כִּ֗י מַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א עָֽלְתָ֔ה אֲרֻכַ֖ת בַּת־עַמִּֽי׃ כג מִֽי־יִתֵּ֤ן רֹאשִׁי֙ מַ֔יִם וְעֵינִ֖י מְק֣וֹר דִּמְעָ֑ה וְאֶבְכֶּה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אֵ֖ת חַֽלְלֵ֥י בַת־עַמִּֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
בָּעֵת הַהִיא – כאשר הארץ תיחרב, נְאֻם־ה', יוֹצִיאוּ אֶת־עַצְמוֹת מַלְכֵי־יְהוּדָה וְאֶת־עַצְמוֹת־שָׂרָיו וְאֶת־עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי־יְרוּשָׁלָם מִקִּבְרֵיהֶם. בהרס הרב לא יתחשבו בקברים ישנים. העצמות יושלכו מן הקברים. ובתיאור אירוני חריף:
פסוק ב:
וּשְׁטָחוּם כביכול לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם. כאן מודגשים ריבוי הפנים והלהיטות של הקשר בין בני יהודה לעבודה זרה. לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ, לְדֹמֶן, לזבל עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ.
פסוק ג:
וְנִבְחַר אז מָוֶת מֵחַיִּים. החיים יהיו קשים ואומללים מאוד עד שאנשים יעדיפו את המוות – שאין עמו קבורה – על פניהם, לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן־הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת, לא רק לשרידים שבארץ אלא בְּכָל־הַמְּקֹמוֹת, הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם. נְאֻם ה' צְבָאוֹת.
פסוק ד:
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר ה': הֲיִפְּלוּ אנשים וְלֹא יָקוּמוּ עוד לעולם, אִם־יָשׁוּב, האם השובב, הסר מהדרך – וְלֹא יָשׁוּב?! מדוע לאחר שנכשלתם בעברות אתם נשארים שוכבים; מדוע אף שקוראים אליכם, אין אתם שבים?!
פסוק ה:
מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה, סטה מדרך הישר הָעָם הַזֶּה, יְרוּשָׁלִַם, מְשֻׁבָה, סטייה, השתוללות נִצַּחַת, עולמית?! הֶחֱזִיקוּ, הם מחזיקים בַּתַּרְמִת, עבודתם הזרה, מֵאֲנוּ לָשׁוּב. נראה שאין הם חושבים לחזור בהם.
פסוק ו:
הִקְשַׁבְתִּי לדבריהם וָאֶשְׁמָע – לוֹא־כֵן, שקר יְדַבֵּרוּ. אֵין אִישׁ נִחָם, מתחרט עַל־רָעָתוֹ לֵאמֹר: "מֶה עָשִׂיתִי?" כֻּלֹּה שָׁב, הולכים וחוזרים והולכים בִּמְרוּצָתָם ללא מעצור כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה. אף שהסוסים הרתומים למרכבות הקרב הם כלי מלחמה גדול ביותר, גמישות תנועתם מוגבלת. הסוסים השועטים קדימה אינם יכולים לנטות הצדה בקלות. להם מדומים האנשים חסרי המעצורים הרצים בדרכם, שאינם מעלים על דעתם לעצור או לשנות כיוון.
פסוק ז:
גַּם־חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ. אפילו החסידות חשות את זמניהן. נדידתן מתרחשת בתאריכים מדויקים למדי. הן מגיעות לארץ בערך בעונת האביב וחוזרות בסתיו. וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר הציפורים הנודדות שָׁמְרוּ אֶת־עֵת בֹּאָנָה, מקפידות על זמן בואן, וְשלא כבעלי החיים השומרים על סדריהם וחוקם, עַמִּי לֹא יָדְעוּ לשמור אֵת מִשְׁפַּט ה'.
פסוק ח:
אֵיכָה תֹאמְרוּ: "חֲכָמִים אֲנַחְנוּ, יש בידינו מסורות וספרים, וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ"?! אָכֵן, לאמתו של דבר הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה, כתב עֵט השֶׁקֶר של הסֹפְרִים, שהרי אינכם מאמתים את מה שהעט כתב.
פסוק ט:
הֹבִשׁוּ, יתביישו חֲכָמִים, חַתּוּ, ייבהלו, יישברו וַיִּלָּכֵדוּ, ייתפסו בכזביהם. הִנֵּה בִדְבַר־ה' מָאָסוּ וְעל כן, חָכְמַת־מֶה לָהֶם?! איזו חכמה יש בידם?! מה התועלת בחכמים ובסופרים, אם איש מהם אינו מסייע להחזיר את העם אל ה'?!
פסוק י:
לָכֵן אֶתֵּן אֶת־נְשֵׁיהֶם לַאֲחֵרִים ואת שְׂדוֹתֵיהֶם לְיוֹרְשִׁים, שהרי הם עצמם עומדים למות. כִּי מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע. בצע כסף בראש מעייניהם. מִנָּבִיא וְעַד־כֹּהֵן כֻּלֹּה, כל הצמרת הדתית עֹשֶׂה שָּׁקֶר.
פסוק יא:
וַיְרַפּוּ, אותם אנשי רוח מרפאים אֶת־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי עַל־נְקַלָּה. תחזיותיהם הפוליטיות אופטימיות ונינוחות, לֵאמֹר: "שָׁלוֹם שָׁלוֹם". הכול יסתדר, ובסופו של דבר אֵין שָׁלוֹם.
פסוק יב:
הֹבִשׁוּ, הרועים הרוחניים התנהגו באופן מביש כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ, לא רק בדיבוריהם על השלום אלא אף בתועבות שעשו. גַּם־בּוֹשׁ לֹא־יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ. אדם המתבייש במעשיו יוכל לשנות דרכו, אך להם זר רגש הבושה. לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים, ינחלו מפלה, בְּעֵת פְּקֻדָּתָם, בבוא זמנם יִכָּשְׁלוּ, אָמַר ה'. כיוון שלא הכירו בחומרת מעשיהם ולא תיקנו את עצמם, אין למצבם פתרון אלא במפלתם הגמורה.
פסוק יג:
אָסֹף אֲסִיפֵם, אביא את סופם, אסירם, נְאֻם־ה'. לא יישאר דבר – אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן, וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה, וְהֶעָלֶה נָבֵל. שני העצים הללו נותרים במערומיהם לאחר לקיטת הפרות ונשירת העלים. וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם, את מה שנתתי להם יעבירו מהם האויבים.
פסוק יד:
באותו זמן יאמרו אנשים זה לזה: "עַל־מָה אֲנַחְנוּ ישְׁבִים לבדנו ללא הגנה?! הלוא האויב עומד לבוא. הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל־עָרֵי הַמִּבְצָר". ערי המבצר נועדו למחסה מפני אויבים, לא רק לתושביהן הקבועים אלא לכל האזור. הנביא מוסיף על דבריהם מנקודת מבטו שלו: וְנִדְּמָה־שָּׁם. נושמד, או: נשתתק בערי המבצר. כלומר, גם אם ייאספו אל המבצרים, הם לא יינצלו. כִּי ה' אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ, דומם אותנו, וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי־רֹאשׁ, נוזל מר ורעיל, כִּי חָטָאנוּ לַה'.
פסוק טו:
קַוֵּה לְשָׁלוֹם, הכול מקווים לשלום – וְאֵין טוֹב; מצפים לְעֵת מַרְפֵּה, שיבוא זמן רפואה, או: הרפייה ומנוחה – וְהִנֵּה בְעָתָה, אימה.
פסוק טז:
מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו. האויב בא מצפון, ועמו מספר עצום של סוסי מלחמה. לפיכך אפשר לשמוע את חרחוריהם בדהרתם מדן הרחוקה. מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו, סוסיו החזקים רָעֲשָׁה כָּל־הָאָרֶץ. וַיָּבוֹאוּ האויבים וַיֹּאכְלוּ, ישמידו אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ, עִיר וְישְׁבֵי בָהּ.
פסוק יז:
כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים, משפחת נחשים ארסיים אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם, כנגדם לָחַשׁ, שימנע אותם מלבוא או ירפא את נשיכתם, וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם. נְאֻם־ה'.
פסוק יח:
ואלו דברי הנביא עצמו, לאו דווקא כאדם פרטי: מַבְלִיגִיתִי, אני מתחזק בקושי עֲלֵי יָגוֹן, על הצער, עָלַי לִבִּי דַוָּי, כואב.
פסוק יט:
הִנֵּה־קוֹל שַׁוְעַת בַּת־עַמִּי נשמע מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים. הקול מבטא גם את הרגשתם של הרחוקים מהמקום: "הַה' אֵין בְּצִיּוֹן, אִם־מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ?!" ה' נטש את ציון. והתשובה – מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם, בְּהַבְלֵי נֵכָר שהכניסו לציון?! כיצד הם מצפים שאשכון בה?!
פסוק כ:
עָבַר קצִיר התבואה, ולאחר כמה חודשים כָּלָה קָיִץ, הסתיימה קציצת התאנים ואסיפתן. הזמן חולף עובר, וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ.
פסוק כא:
עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי הָשְׁבַּרְתִּי, נשברתי גם אני, קָדַרְתִּי, נעשיתי קודר. שַׁמָּה, השתוממות וריקנות הֶחֱזִקָתְנִי, אחזה בי בחזקה.
פסוק כב:
הַאם צֳרִי, צמח שהיה נחשב מאוד בתעשיית צמחי המרפא, אֵין בְּגִלְעָד, בקרבת בקעת הירדן, מקום גידולו של הצרי?! האִם־רֹפֵא אֵין שָׁם – כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת, צמחה רפואת בַּת־עַמִּי?! על אף אפשרויות הריפוי שלהם אין מי שירפאנו באסוננו הלאומי.
פסוק כג:
הנביא רואה את הפורענות ההולכת וקרבה. הוא כבר שומע את צהלות סוסי האויב, אבל העם אינו שב, ואין תקווה לרפואת שברו. במצב הזה לא נותר לו אלא הבכי – מִי־יִתֵּן שיהיה רֹאשִׁי כולו מַיִם, וְעֵינִי תהפוך למְקוֹר דִּמְעָה, וְאז אֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת־עַמִּי.