פסוק א:העיזו. אתם בני בנימין האספו ללכת מקרב ירושלים כי האויב יכבשה ויהרוג עמה:
פסוק א:ובתקוע. בעיר תקוע תקעו שופר להזהיר את העם להיות נכונים למלחמה (ולפי ששם עיר תקוע אמר תקעו שופר לשון נופל על לשון):
פסוק א:ועל בית הכרם. דרך לבנות בית גבוה ומגדל בכרם אחד לשמור בו כל הכרמים אשר סביבותיו:
פסוק א:שאו משאת. הרימו להבת אש להיות נראה למרחוק להזהיר את העם (וגם שאו משאת הוא לשון נופל על לשון):
פסוק א:נשקפה. נראתה לבא מבבל העומדת בצפון:
פסוק א:ושבר גדול. הרעה ההיא תהיה שבר גדול:
פסוק ב:הנוה והמעונגה וכו׳. אני דמיתי את בת ציון לאשה נאוה ומעונגה:
פסוק ג:אליה. עתה יבואו אליה רועים ועדריהם ר״ל אנשים שפלים ונבזים הם הכשדים אשר אינם יודעים לכבד המכובדים:
פסוק ג:תקעו. דרך לתקוע שפולי האוהל בארץ על ידי יתדות:
פסוק ג:רעו. כ״א מהם רעו את מקומו שעמד בו ר״ל כל אחד מגדודי הכשדים החריבו את המקום אשר חנו שמה:
פסוק ד:קדשו. יזרזו אלו לאלו ויאמרו הזמינו עליה מלחמה קומו וגעלה עליה בצהרים והיא העת המוכן ביותר למלחמה:
פסוק ד:אוי לנו כי פנה היום. וכאשר לא יכבשו העיר ביומו ועל כי יהיה רב חפצם לשחת העיר יתאוננו לומר אוי כי פנה היום ועדיין לא לכדנו העיר:
פסוק ד:כי ינטו צללי ערב. הצל של ערב נטה כי כאשר קרבה השמש לבית מערבו לשקוע ינטו הצללים למרחוק ויתארכו ביותר והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק ה:קומו. מרוב תאוותם להשחיתה יאמרו קומו ונעלה בלילה ונשחיתה ארמנותיה ולא נמתין עד יאיר היום:
פסוק ו:כרתו עצה. כרתו העץ אשר סביבות ירושלים לתתם עם העפר בסוללה:
פסוק ו:ושפכו. דרך כובשי העיר לשפוך תל עפר מול העיר ומשימים בה עצים ועולים עליה להלחם על העיר וכן וישפוך סוללה (דניאל יא):
פסוק ו:הפקד כולה. ר״ל המקום השגיח בכל העיר ומצא עושק בקרבה:
פסוק ז:כהקיר ביר. כמו הבאר שמימיו נובעים והולכין כן רעתה נובע ואינה פוסקת:
פסוק ז:חמס ושוד. זעקת חמס ושוד נשמע בה לפני תמיד לכן אביא עליה חלי ומכה:
פסוק ח:הוסרי. קבלי מוסר פן תסור נפשי ממך:
פסוק ח:ארץ לא נושבה. כאלו לא היתה מיושבת מעולם:
פסוק ט:עולל יעוללו כגפן. כמו הגפן אחר שבצרו אותם ונשארו עוללות חוזרים ללקט גם העוללות כן יהיה שארית ישראל כי יחזור האויב לגלות גם אותם:
פסוק ט:השב ידך. אתה האויב השב שנית ידך לקחת בגולה את הנסתרים כמו הבוצר המשיב שנית ידו בעבור למשמש ולחפש אחר הענבים הנסתרים מעיניו:
פסוק י:על מי אדברה. אל מי אדבר ואזהיר וישמעו אלי:
פסוק י:ערלה אזנם. כאלו אזנם אטומה ולא יוכלו להקשיב אמרים:
פסוק י:לחרפה. שמועת דבר ה׳ יחשב להם לכלימה לכן לא יחפצו בו:
פסוק יא:ואת חמת ה׳. החמה אשר אני רואה עליכם הנה מלאתי ממנה כי רבה היא:
פסוק יא:נלאתי הכיל. נעשיתי עיף ויגע לסבול הצער בראותי שהחמה היא לשפוך על קבוצת העוללים היושבים בחוץ מקום קבוצת העוללים:
פסוק יא:ועל סוד. על קבוצת בחורים על כולם יחדיו:
פסוק יא:ילכדו. ברשת החמה:
פסוק יא:מלא ימים. מי שנשלם ימיו והוא קרוב למות:
פסוק יב:ונסבו. יצאו מאתם ויסובב לאחרים:
פסוק יב:אטה את ידי וכו׳. להכות אותם בה והוא ענין מליצי:
פסוק יג:בוצע בצע. גוזלים הון מאחרים:
פסוק יג:ומנביא. מנביא הבעל עד כהני הבמות:
פסוק יד:וירפאו. הם מרפאים את שבר עמי ורעתם העתידה לבוא ר״ל הם מוציאים מלבם דאגת הרעה הבאה:
פסוק יד:על נקלה. עם אמירה נקלה ומבוזה לאמר שלום תהיה ולא תבא הרעה ובזה המה מרפאים שברם אבל לא יהיה שלום והמה מכחשים:
פסוק טו:הובישו. ר״ל עכ״פ היה להם שאלו לחכמים והם יורו לכם דרך הטוב:
פסוק טו:ויאמרו. והם השיבו לא נלך לשאול כי דרכם ישרה בעיניהם:
פסוק יז:צופים. בזמן המלחמה הדרך להעמיד צופים לראות אם השונא בא וכשרואה שהם באים תוקע בשופר להזהיר את העם ואמר למשל לומר הנה העמדתי נביאים להזהירם על התשובה כי הצרה קרובה:
פסוק יז:לא נקשיב. לא נשמע לאזהרת הנביא:
פסוק יח:שמעו הגוים. אתם עמים שמעו מה שאני מתרה בכם:
פסוק יח:ודעי עדה. כל עדה דעי את הרעה אשר בידם:
פסוק יט:שמעי הארץ. אתם יושבי הארץ שמעו מה שאני מתרה בהם:
פסוק יט:פרי מחשבותם. גמול מחשבותם:
פסוק יט:כי על דברי. כי אל דברי אשר ביד הנביאים לא הקשיבו וגם אל תורתי שנתתי ביד משה לא הקשיבו וימאסו בה:
פסוק כ:למה זה לי. מה נחת רוח יש לי בהקטרת הלבונה אשר תבוא משבא ובהקטרת קנה הטוב הבא מארץ מרחק:
פסוק כ:לא לרצון. אינם לי לרצון:
פסוק כ:לא ערבו לי. לא נעמו לי:
פסוק כא:מכשולים. דברים המכשילים:
פסוק כא:ורעו. חבירו הרגיל אצלו:
פסוק כא:ואבדו. כולם יאבדו יחד כי בבוא המכשול אל הבית כולם יכשלו בו ויאבדו:
פסוק כב:מארץ צפון. הוא בבל:
פסוק כב:יעור. יהיה נעור לבוא מסוף הארץ ר״ל ממרחק:
פסוק כג:יחזיקו. יאחזו בידם להלחם בהם:
פסוק כג:ולא ירחמו. על הנופלים בידם:
פסוק כג:כים יהמה. כמו הים אשר הומה ע״י גליו המרעישים בקול:
פסוק כג:ועל סוסים ירכבו. וימהרו לרדוף אחרי הנסים במלחמה ערוך כאיש. כל אחד מהם ערוך ומוכן והתפלשי באפר. התגלגלי באפר ועשי לך אבל כעל בן יחיד ומספד מר:
פסוק כז:בחון. מאמר המקום לירמיה הלא נתתיך בעמי מחוזק כמגדל מבצר ולא תירא מהם להוכיח דרכם על פניהם:
פסוק כז:ותדע. וא״כ ידעת ובחנת את דרכם כי הרבית להוכיחם ואין מי שומע:
פסוק כח:סרי סוררים. ר״ל הסרים המיוחדים שבכל הסוררים ודוגמתו שיר השירים (ש״ה א) שר״ל השיר המיוחד שבכל השירים:
פסוק כח:הולכי רכיל. מדברי לה״ר:
פסוק כח:נחושת וברזל. ר״ל נכונים לאבד אנשים בכלי זיין העשוי מנחושת וברזל מעורב זה בזה שהוא חזק מאד וכן נאמר ברזל מצפון ונחושת (לקמן טו):
פסוק כח:משחיתים המה. הורגים זה את זה:
פסוק כט:נחר מפוח מאש. דרך צורף כסף להסיר הסיג מניח הכסף בכור ועמו עופרת ומעמיד על האש ונופח במפוח עד יותך הכסף והעופרת ונשרף העופרת ונשאר הכסף נקי מבלי סיג לזה אמר הנה המפוח נתייבש מן האש וגם העופרת כבר תם ונשלם כי נשרף הכל אבל בחנם צרף את הכסף כי הסיגים הרעים לא נעתקו מן הכסף והנה מעורב בו כשהיה והוא למשל לומר הנה הנביאים מתייגעים להוכיח את העם ואינם מועילים כי עדיין עומדים במרדם:
פסוק ל:כסף נמאס קראו להם. קראו שם ישראל כסף נמאס שא״א להפריד מהם את הסיגים הם המעשים המגונים:
פסוק ל:כי מאס ה׳ בהם. על אשר אינם עוזבים מעשיהם אשר לא טובים: