פסוק א:הָעִזוּ, בִּרחו והתאספו במקום מחסה, בְּנֵי בִנְיָמִן, מִקֶּרֶב יְרוּשָׁלִַם, וּבִתְקוֹעַ, עיר מדרום לבית לחם, תִּקְעוּ שׁוֹפָר לאזהרה ולאזעקה, וְעַל־בֵּית הַכֶּרֶם שְׂאוּ מַשְׂאֵת, משואות. הַדליקו מדורות כדי לאותת לאנשים על סכנה, כִּי רָעָה נִשְׁקְפָה מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר, אסון גָּדוֹל. מסביב לירושלים נפתחת מלחמה, ויש להתכונן אליה. יושבי ירושלים והסביבה צריכים לצאת מן העיר ולנסות להתגונן.
פסוק ב:אל האשה הַנָּוָה, הנאווה וְהַמְּעֻנָּגָה דָּמִיתִי, דימיתי בעבר את בַּת־צִיּוֹן, עם ישראל,
פסוק ג:אך בסופו של דבר אֵלֶיהָ יָבֹאוּ רֹעִים וְעֶדְרֵיהֶם, תָּקְעוּ עָלֶיהָ אֹהָלִים סָבִיב, רָעוּ אִישׁ אֶת־יָדוֹ, במקומו. האנשים הגסים המשתלטים, רומסים ואוכלים כל חלקה טובה, הם דימוי לאויבים המכריזים:
פסוק ד:קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ, הכינו על בת ציון מִלְחָמָה. קוּמוּ וְנַעֲלֶה למתקפה בַצָּהֳרָיִם. אולם – אוֹי לָנוּ כִּי־פָנָה כבר הַיּוֹם, כִּי־יִנָּטוּ צִלְלֵי־עָרֶב. הצללים נמתחים וכבר התחיל הערב. והם מתעקשים:
פסוק ה:קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַלָּיְלָה, וְנַשְׁחִיתָה אַרְמְנוֹתֶיהָ. לא נדחה את המערכה.
פסוק ו:כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת, שכביכול הוא מפקד על מחנה הצרים: כִּרְתוּ את עֵצָה, העצים שלה לצורך המלחמה, וְשִׁפְכוּ עַל־יְרוּשָׁלִַם סֹלְלָה, תל עפר גדול המוערם סמוך לחומות, כדי לפרוץ לעיר. זו הִיא הָעִיר שעליה הָפְקַד, שניתנה פקודה להענישה, מפני שכֻּלָּהּ עֹשֶׁק, גזל בְּקִרְבָּהּ.
פסוק ז:כְּהָקִיר, כמו שמנביעה בַּיִר, הבאר את מֵימֶיהָ, כֵּן הֵקֵרָה, מנביעה העיר את רָעָתָהּ. חָמָס, לקיחת ממון שלא כדין וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל־פָּנַי, לפני תָּמִיד, חֳלִי וּמַכָּה.
פסוק ח:הִוָּסְרִי, קחי מוסר יְרוּשָׁלִַם פֶּן־תֵּקַע, שמא תסלוד, תרחק נַפְשִׁי מִמֵּךְ, פֶּן־אֲשִׂימֵךְ שְׁמָמָה, אֶרֶץ לוֹא נוֹשָׁבָה.
פסוק ט:נבואת התרעה נוספת: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן, ילקטו את הענבים שנשארו אחר הבציר, את שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. כך ייאמר לבוצר: הָשֵׁב יָדְךָ על הגפן, ללקוט שוב ושוב כְּבוֹצֵר המניח את האשכולות עַל, אל סַלְסִלּוֹת, סלים, אולי סלים קטנים.
פסוק י:הנביא מתאונן: עַל־מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה, את מי אוכיח ואתרה, וְיִשְׁמָעוּ?! הִנֵּה עֲרֵלָה, סתומה אָזְנָם, וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב. הִנֵּה דְבַר־ה' הָיָה לָהֶם, נחשב בעיניהם לְחֶרְפָּה ולֹא יַחְפְּצוּ־בוֹ.
פסוק יא:ואני, אֵת חֲמַת, זעם ה' מָלֵאתִי, התמלאתי, כשקיבלתי את הנבואה, נִלְאֵיתִי להָכִיל. העצמה שהתמלאתי בה עלולה להתפרץ. ואכן כך הנבואה מורה לי: שְׁפֹךְ חמתך עַל־עוֹלָל, ילד קטן בַּחוּץ, וְעַל סוֹד, שיחת מפגש של בַּחוּרִים יַחְדָּו, כִּי־גַם־אִישׁ עִם־אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ, זָקֵן עִם־מְלֵא יָמִים, מי שהושלמו ימיו. איש לא ישרוד.
פסוק יב:וְנָסַבּוּ, יועברו בָתֵּיהֶם לַאֲחֵרִים, וכן השָׂדוֹת – לְחֶרְפָּה וְהנָשִׁים יַחְדָּו, כולם. כִּי־אַטֶּה אֶת־יָדִי, אסמן עַל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, לצאת ממנה, נְאֻם־ה'.
פסוק יג:כִּי כל ישראל מִקְּטַנָּם וְעַד־גְּדוֹלָם כֻּלּוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע, מפקיעי ממון, חמסנים, וּמִנָּבִיא וְעַד־כֹּהֵן, האנשים שבידם הכבוד והיוקרה הרוחניים, הנבואה, התורה והמקדש, כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר. כולם שקרנים.
פסוק יד:שלא כנביאי האמת, שתבעו מן העם תביעות קשות – וַיְרַפְּאוּ אֶת־שֶׁבֶר, מצוקת עַמִּי עַל־נְקַלָּה, בקלות יתרה, לֵאמֹר: "שָׁלוֹם שָׁלוֹם", הכול יהיה בסדר, וְאף על פי שאֵין שָׁלוֹם, משום שהם אדישים לשקר.
פסוק טו:הוֹבִישׁוּ, הם היו אמורים להתבייש כִּי־תוֹעֵבָה עָשׂוּ, אבל גַּם־בּוֹשׁ לֹא־יֵבוֹשׁוּ, גַּם־הַכְלִים לֹא יָדָעוּ. מצבם כה שפל, שאין הם מסוגלים אפילו לחוש בושה וכלימה. לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים, עם ההרוגים, בְּעֵת־פְּקַדְתִּים, בזמן הראוי יִכָּשְׁלוּ, אָמַר ה'.
פסוק טז:כֹּה אָמַר ה': עִמְדוּ עַל־דְּרָכִים, אופני התנהגות וּרְאוּ, וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם, מימי קדם: אֵי־זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב – וּלְכוּ־בָהּ, וּבכך מִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם בכל הלבטים ופרשות הדרכים. וַיֹּאמְרוּ במענה לדברי העצה והריצוי: לֹא נֵלֵךְ. איננו מעוניינים בחיפושי הדרך ולא ללכת בה.
פסוק יז:וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם צֹפִים, שישקיפו ממקום גבוה ויתריעו מפני סכנות: הַקְשִׁיבוּ לְקוֹל שׁוֹפָר, המאותת מלחמה. וַיֹּאמְרוּ: איננו מתכוונים לחפש את הדרך הישרה, ולא זו בלבד לֹא נַקְשִׁיב לדברי מוסר שייאמרו באוזנינו.
פסוק יח:לָכֵן שִׁמְעוּ, הַגּוֹיִם בכלל, וּדְעִי, עֵדָה, ישראל, אֶת העוונות אֲשֶׁר נמצאים בָּם.
פסוק יט:שִׁמְעִי, הָאָרֶץ: הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל, על הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם, תוצאה של דרך החשיבה ואופן ההתנהגות שלהם, כִּי עַל, אל דְּבָרַי לֹא הִקְשִׁיבוּ, וְתוֹרָתִי הם עוזבים וַיִּמְאֲסוּ־בָהּ.
פסוק כ:לָמָּה־זֶּה לִי לְבוֹנָה אשר מארץ שְּׁבָא תָבוֹא ללוות את קרבנותיכם, וְקָנֶה הבושם הַטּוֹב הבא מֵאֶרֶץ מֶרְחָק?! חרף מאמציכם אין לי בהם נחת, כי עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן, הם אינם רצויים ואינם מְרַצים עליכם, וְזִבְחֵיכֶם לֹא־עָרְבוּ לִי, מפני שאינכם נוהגים כראוי.
פסוק כא:לָכֵן כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי נֹתֵן אֶל־הָעָם הַזֶּה מִכְשֹׁלִים, וְכָשְׁלוּ בָם אָבוֹת וּבָנִים יַחְדָּו, ושָׁכֵן וְרֵעוֹ ייכשלו וְאָבָדוּ.
פסוק כב:נבואת איום נוספת: כֹּה אָמַר ה': הִנֵּה עַם בָּא מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וְגוֹי גָּדוֹל יֵעוֹר, יתעורר מִיַּרְכְּתֵי, מקצות אָרֶץ. אלו הם הבבלים, ואולי מדובר גם בפלישת הסקיתים.
פסוק כג:קֶשֶׁת וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ. אַכְזָרִי הוּא העם הזה וְלֹא יְרַחֵמוּ. קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה וְעַל־סוּסִים יִרְכָּבוּ. עם זה עָרוּךְ כְּאִישׁ גיבור לַמִּלְחָמָה עָלַיִךְ, בַּת־צִיּוֹן. אַת היעד שלהם.
פסוק כד:שָׁמַעְנוּ אֶת־שָׁמְעוֹ של האויב הזה, ורָפוּ יָדֵינוּ מרוב פחד. צָרָה, מצוקה הֶחֱזִקַתְנוּ, אחזה בנו, חִיל, רעד כַּיּוֹלֵדָה.
פסוק כה:אַל־תֵּצְאוּ אל הַשָּׂדֶה, וּבַדֶּרֶךְ אַל־תֵּלֵכוּ, כִּי חֶרֶב יש לְאֹיֵב, מָגוֹר, פחד מִסָּבִיב.
פסוק כו:בַּת־עַמִּי, חִגְרִי־שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר, אֵבֶל על מות בן יָחִיד עֲשִׂי־לָךְ, אבלות מוחלטת בלא נחמה, מִסְפַּד תַּמְרוּרִים, מספד מר, כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינוּ. ואז לא יהיה פנאי לעשות דבר, לכן ראוי שתתחילו להספיד כבר כעת.
פסוק כז:דברי ה' אל הנביא: בָּחוֹן, מגדל צופים, או: נקודת מבחן כלשהי נְתַתִּיךָ בְעַמִּי, כמו מִבְצָר. וְתֵדַע וּבָחַנְתָּ, תבדוק ותכיר אֶת־דַּרְכָּם.
פסוק כח:בבחינתך תגלה כי כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים, סרי דרך מרדניים, הֹלְכֵי רָכִיל, ואין הם מזיקים רק בדיבוריהם, אלא הם ככלי נשק והשחתה העשויים נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל. כֻּלָּם מַשְׁחִיתִם זה את זה הֵמָּה.
פסוק כט:נָחַר, יבש ואינו נופח כראוי מַפֻּחַ, המכשיר לליבוי האש מֵרוב האֵשׁ, תַּם, הולכת ונשרפת גם העֹפָרֶת, שאמורה לסייע לתהליך ההתכה. לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף, בעבודתו של הצורף אין תועלת, וְרָעִים, סיגים לֹא נִתָּקוּ, אינם נפרדים מן המתכת.
פסוק ל:כֶּסֶף נִמְאָס, מתכת מלוכלכת קָרְאוּ לָהֶם, אי אפשר לנקות מהם את הסיגים, וכל זאת, כִּי־מָאַס ה' בָּהֶם. כל התוכחות אינן מוליכות לזיקוק וניקוי, ומשום כך אין לישראל תקנה אלא במפלתם.
